חבורת הילדים שהמציאה את ההגנה על הטבע בישראל

זה סיפור שמתחיל ברוגטקה. איתן צ'רנוב היה ילד שחזר בשנות הארבעים לתל־אביב עיר הולדתו, אחרי שהות ארוכה בעין־ורד. מספרים שבמרחבי המושב הפתוחים פיתח יחס ייחודי לבעלי כנף. הוא ייצר לעצמו רוגטקה, שוטט איתה בשדות וירה להנאתו בציפורים שנקרו בדרכו. אז אסף את הנפגעות – כלומר את אלה שעוד פיעמה בהן רוח חיים – טיפל בהן בחמלה, והקים לעצמו פינת חי פרטית. מבחינתו, ההצטרפות לכיתה ו'1 בבית הספר לבנים "אחד העם" בתל־אביב הייתה אידיאלית. האנרגיות בכיתה שכולה נערים בלבד, תאמו את רוח החופש שהביא מבית.

באחד הימים, כשהיה בדרכו לבית הספר, צד צ'רנוב ציפור ושמר אותה בכיסו, עד שזו פרשה כנפיים והחלה להתעופף בכיתה. המורה המותש, שאולי כבר נואש מללמד את בני המין התזזיתי, איבד עשתונות והתפרץ על תלמידיו. בתגובה החליטו כמה מהם, וצ'רנוב ביניהם, לייסד מחתרת שמטרתה מלחמת חורמה במורים. הארגון הייעודי שהתקרא "אה"ל" – ראשי התיבות של אצ"ל, הגנה ולח"י – לקח את עצמו מאוד ברצינות. דגל רשמי צויר והונף ברמה, שטח אימונים הוקצה למשימה, וגם גינת ירק הוקמה – ריאה ירוקה בתוך פעילות שוחרת מלחמה. את בסיס האימונים מיקמו החברים בשטחים החקלאיים של הטמפלרים, כמה מאות מטרים מבית הספר. לא במקרה נבחר האתר: חברי ההגנה התאמנו בשדות החיטה, וילדי אה"ל יכלו להביט בהם ולחקות אותם במדויק.

פעם, כשעסקו באימון פזצט"א, הופיע בשטח ארנב שנמלט מפינת החי של אחת מתנועות הנוער. החברים העלו אותו לגג הבניין ברחוב מזא"ה 59, הבית שבו שכן מטה הארגון. שם צירף אליו צ'רנוב כמה בעלי חיים שנדדו איתו מהמושב, ובעזרת פטישים, את חפירה וחלקים שונים שאולי עדיף לא לדעת מאיפה באו, יצרו החברים כלובים לפינת חי משלהם.

במהלך השנתיים הראשונות לקיומו של הארגון האנרגטי – ותוך מלחמה עיקשת בארגון מקביל בשם "פלמ"ח כיתה" – טופחה והורחבה פינת החי. ציפורים שהגיעו לגג הרגישו את נחת זרועה של גיבורת סיפורנו, הרוגטקה, ואז קיבלו מהילדים טיפול רפואי הולם וצורפו לאוסף. כך דרו אלה לצד אלה ארנבים, צבים, תנשמות וכל בעל חיים שאתרע מזלו להיקלע בטעות לאזור. אז, בסוף החופש הגדול של שנת תש"י, ביום 23 באוגוסט 1950, החליטה החבורה לעשות מעשה: חבריה התיישבו לתמונה קבוצתית והכריזו בדרמטיות בפני עצמם על הקמת גוף חדש ונצרך במדינתם הצעירה. "אנו החתומים מטה מכריזים ביום הזה על ייסוד גרעין לאגודה ארצית של חובבי חי בישראל. נשתדל בכל מרצנו להקים אגודה כזו החסרה בייחוד לילדים ונוער", העלו את האירוע על הכתב – כפי שיתעדו כל מהלך, פעילות או רשמי טיול שיערכו בשנים הבאות.

"קיבלתי תעודה שבעזרתה יכולתי לאכוף את שמירת הטבע. הייתי מסתובב על גמל לאורך החוף ותופס אנשים – הרי בלי גמל, מי היה מקשיב לי. כשרואים אדם על גמל, זה כמו לראות טנק. אתה מדבר עם אנשים מלמעלה, וכך אתה נראה סמכותי יותר"

כך, שנתיים וכמה חודשים אחרי הקמת המדינה, חתמו בזה אחר זה החברים, כולם ילדי כיתה ט', על מגילת ההכרזה שהוקראה בראש מזא"ה 59. וכך, 71 שנים וכמה חודשים אחרי הקמת המדינה, נשמעו באוניברסיטת תל־אביב מחיאות כפיים רמות כשפרופ' אוריאל ספריאל שחזר בפני הקהל את הרגע ההיסטורי. מהמצגת שמאחוריו נשקפה דמותו כילד, ברווז כלוא בין זרועותיו. לצידו נראו ששת חבריו לגרעין המייסד, ישובים על ספסל בגג הבניין שבו התגוררה משפחתו של ספריאל. בתום שלושה חודשים של נבירה בארגזי ניירת, הגיע כדי לספר את סיפורו של חוג הטבע והצפרות הראשון במדינת ישראל, שאפילו לא ידע שהוא כזה.

תנשמות באו והלכו

ההרצאה המשעשעת – השונה בתכלית מהרצאותיו של ספריאל בכובעו כאבי האקולוגיה הישראלית העכשווית – ניתנה במסגרת יום העיון השנתי לצפרות, שהתקיים בפעם ה־40. קדמו לספריאל על הדוכן, בין השאר, הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט, שדיבר על מיזם "צבא ההגנה לטבע", וברקע תמונתו כשהוא משחרר חוויאי; וכנען, בנו של מוטי קירשנבאום, שסיפר והציג קטעים טלוויזיוניים המביעים את אהבתו של אביו לציפורים. איכשהו, הרצאתו של ספריאל היא שהוציאה את הקהל מגדרו וקולות צחוק מגרונו. ולא רק צחוק: אישה אחת שישבה בשורות הראשונות לא הצליחה להמתין עד סוף ההרצאה כדי לקום ולומר את דברה. "כשהייתי בת עשר גויסתי על ידיכם", הרימה קולה. "על גג ביתך הייתי צריכה לטפל בבעלי החיים, וכמובן בתנשמות שכל הזמן באו והלכו. בבית של איתן צ'רנוב טיפלתי בכל הנחשים". הקהל התמוגג.

על אף שבדבריו המעיט ספריאל בהערכת השפעותיה ארוכות הטווח של האגודה, הניצנים לאהבת הטבע ושמירתו בקרב ילדים עירוניים היו כבר שם. נחזור לחברים הצעירים, שמיד לאחר הקמת האגודה הארצית פעלו להרחיב את שורותיה. בתאריך ח' בתשרי תשי"א הם שלחו לעיתון "דבר לילדים" איגרת המופנית ל"כל חובבי החי הצעירים" – כמובן, לא לפני שכתבו במסמכיהם כי אחת ממטרות ההתאגדות היא לשלוח איגרת לעיתון דבר לילדים. "לפני שנתיים התאגדנו, תלמידי כיתה ו' של בית ספר העממי, כדי ללמוד את הטבע מתוך הטבע, בעיקר על ידי הסתכלות בפינת החי שלנו ולא רק על ידי שיעורי טבע בבית הספר", כתבו שם. בתיאור קורותיהם לא בחלו באמצעים ספרותיים הרואיים אופייניים לתקופה: "ההתחלה הייתה קשה מאוד. אמצעים רבים לא היו לנו, וכן חסרו לנו ניסיון והדרכה. על אף הקשיים המשכנו בעקשנות צעד אחר צעד, והתקדמנו על אף העובדה שעם כל צעד חדש נכונו לנו כישלונות ואכזבות". כאן סיפרו בפירוט לקורא על אודות הטיפול שהעניקו לחיות בר וציפורים (את הרוגטקה, משום מה, הם הורידו בעריכה), על הטיולים שאליהם יצאו, ועל הזמן הרב שהקדישו לתצפיות ולקריאת חומרים בנושאי טבע. "לכן אנו קוראים את הילדים, וילדי תל־אביב במיוחד, לקשור עמנו קשרים, ללמוד מניסיוננו, ליהנות מספרייתנו, להיפגש איתנו בשיחות ובהרצאות. (…) אפשר לכתוב אלינו ולפרט את השם, הגיל והחי שבו מתעניין הכותב. נשמח מאוד לקבל כל חבר חדש". בסיום חתמו "צעירים חובבי חי תל־אביב".

עשרה ילדים נענו לקריאה. המייסדים ערכו להם ראיונות, ולא ויתרו על תקופת ניסיון שנמשכה חודש. הקבוצה המורחבת בחרה לעצמה את השם הבלתי קליט אצח"ה – אגודת צעירים חובבי חי. אז גם נוסחה מטרת־העל: ללמוד ולהכיר את החי שבארצנו.

מספר החברים גדל והגיע לכמה עשרות. כל אחד מהם שילם על חברותו לירה וחצי, מילא תורנות בפינת החי, נכח בפעולות שבועיות והתחייב להאזין לשיחות שהעבירו הבוגרים על אודות עופות נודדים וציפורי שיר, רכיכות ופרוקי רגליים, דו־חיים ופרפרים. הטיולים הפכו לחלק בלתי נפרד מהפעילות, והדיחו את פינת החי ממוקד העשייה. בימי חופש יצאו החברים לשלושה סיורים וטיול אחד בכל שבוע, בשאר השנה הקפידו על סיור שבועי אחד וטיול אחד לפני שעות הלימודים. טיול, בניגוד לסיור – הסבירו בכתב כמובן – ייעשה במקום מרוחק. כך לבדם בדרך־לא־דרך הם יצאו לוואדי שליד רכס הכורכר בשפיים, לנחל רובין ולנחל פולג. הם לנו בביצת פתח־תקווה, ומוואדי קורן צעדו במשך שלושה ימים עד לכנרת.

ההוראות שקבעו היו ברורות וקשוחות. מי שלא יביא פנקס ועיפרון – לא יוכל להצטרף לטיול הבא, וכמו כן ייאלץ לתת שעות בפינת החי. מי שלא יעתיק את החומר ליומן מסודר – יקבל קנס של מאה פרוטות. היומנים נבדקו באדיקות על ידי המדריכים. "הפנקס והמשקפת החליפו את הרוגטקה", תיאר ספריאל באוזני הקהל, אוכלוסיות ציפורים שלמות כנראה נשמו אז לרווחה. בחופשות יצאו ללינה בשטח, השכימו עוד לפני הזריחה, ורשמו בפתקים קטנים את אשר קלטו עיניהם ואוזניהם. בכך הקדימו הסיירים הצעירים את פועלם של סופרי הציפורים וחוגי הצפרות בארץ. באותיות צפופות תיעד צ'רנוב את ההתרחשויות בחורש הטבעי ליד טבעון: "4.30: שַחרור ראשון. קול בודד, לא צרח אלא החל לשיר ולסלסל. 4.55: סבכי שחור כיפה השמיע כמה פעמים צ'וק צ'וק. 4.59: נראו בגובה די רב כמה שרקרקים", וכן הלאה וכן הלאה.

בימי חופש יצאו החברים לשלושה סיורים וטיול אחד בכל שבוע, ההוראות היו ברורות וקשוחות. מי שלא יביא פנקס ועיפרון – לא יוכל להצטרף לטיול הבא, וכמו כן ייאלץ לתת שעות בפינת החי. מי שלא יעתיק את החומר ליומן מסודר – יקבל קנס של מאה פרוטות

עם התרבות הפעילויות, התעצמו גם הדאגות של ההורים – למה ילדיהם מסתובבים בביצות, בגאיות ובחורשים ללא השגחת מבוגר, ומנהלים תחביב מוזר? למזלם של הנערים עמד לצידם פרופ' היינריך מנדלסון, מחשובי הזואולוגים ושמירת הטבע בישראל. כבר בתחילת הדרך עזר מנדלסון לספריאל לזהות את הציפורים שלכד צ'רנוב בעזרת רוגטקתו, ועתה סייע גם בהרגעת ההורים. מבוגרים אחרים הועילו בתחום הלימודי, הודות לאחראים על קשרי חוץ באגודה. כך למשל נהנו חברי אצח"ה מסיורים בדגש חרקים, בהדרכתו של האנטומולוג החשוב פרופ' חנן ביטינסקי־זלץ, מראשוני הזואולוגים העבריים.

בחלוף השנים הדינמיות הגיעו כעשרים חברים לגיל גיוס, וגם ממקומות שירותם השונים ניהלו תכתובת ענפה בענייני אצח"ה. כך הם עדכנו זה את זה בנעשה, דנו בכספי המיסים ועקבו אחר התפתחות הארגון. בסופי שבוע הם המשיכו להגיע לפעילויות – שכבר נערכו בבית הנוער במסגד חסן בק, בחדרים שהקצתה עיריית תל־אביב למטרה זו. צ'רנוב, שלא גויס בשל מום בלב, פנה ללימודים. "שלום לך איתן", כתב לו ספריאל באותם ימים. "אני כותב אליך מבית־הכרם, שמעתי שהגעת כבר לנטעים. אני מקבל אינפורמציה מהארגון ואני אמסרה לך: עוד ארנב נקבה מתה עוד בהיותי בתל־אביב. לא ממחלת קיבה. היא הייתה רזה מאוד. געגע מחזר כל הזמן אחרי התרנגולת והם חיים יחד. לבנה מתחילה להשיר שערות ומתברר שהברווז שלנו הוא הנקבה".

הניירות שאגרו החברים בכפייתיות יתרה מקוטלגים כיום ומאורגנים להפליא בארבעה קלסרים עבותים. אלה ניצבים בחדר העבודה של ספריאל בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, במחלקה לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות. כשאנחנו נפגשים, זמן קצר אחרי יום העיון, הוא חושף אותם בפניי, אוצר בלום ומרתק שמקים לתחייה את דברי ימי אצח"ה. הקלסר הראשון מוקדש לעיתון האגודה, שראה אור בכמה עשרות עותקים. גיליון של חוברת מספר 2 לשנת תשי"ז, צהבהב ואכול בשוליו, מוגש לי כשי. בחוברת, שהוקלדה במכונת כתיבה ואוירה ביד, אפשר למצוא למשל עדכונים על הנעשה באצח"ה ובקשה נוזפת מהקוראים לתרום את חלקם – "מערכת הולכת ומערכת באה, אך תמיד אותם החברים שולחים חומר לאיגרת". כמו כן ישנו סיכום של תוכני האספה הכללית של האגודה בפסח – "הרצאתו של אילן על המבנה הגיאומורפולוגי של הרי יהודה, הרצאתו של איתן על המבנה הגיאומורפולוגי של הים, וסקירה של אוריאל על בעיות הגנת ושמירת האלמוגים באילת".

אילן הוא מי שיהפוך לימים לפרופ' אילן פפרנה מהפקולטה לחקלאות, מומחה בינלאומי לפרזיטולוגיה, חקר הטפילים. איתן הוא איתן צ'רנוב, לימים פרופסור לפלאונטולוגיה, חקר המאובנים, ומחלוצי הארכאוזואולוגיה, תחום שעיקרו ליקוט עצמות ושרידים של בעלי חיים מאתרים ארכיאולוגיים. מי שהתחיל את הרומן עם הציפורים בירי רוגטקות, המשיך אותו באיסוף וזיהוי של עצמותיהן. חדרו שכן כאן בקמפוס, מתחתינו. חבר נוסף בצוות המייסד של האגודה היה עוזי ריטה, פרופסור לאבולוציה וגנטיקה של אוכלוסיות. שלושתם כבר הלכו לעולמם – צ'רנוב ב־2002, פפרנה ב־2009 וריטה ב־2012. אוריאל המוזכר בחוברת הוא פרופ' אוריאל ספריאל יבדל"א. כיום הוא בן 83, נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים. לפני כמה חודשים הוענק לו פרס על מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה.

אני ממשיכה לדפדף בביטאון אצח"ה. בחלק המדעי, שעסק בעולם החי בחוף הכרמל, משולבים כמה איורים של טריגונים ותריסניות – שניהם דגי סחוס שנראים כעפיפון – ומידע רב על שוכני הים. זאת לצד התנצלות: "אבקש את אניני הטעם לא להזדעזע למקרא מאמר זה, הכתוב בסגנון הידוע לשמצה". גם הומור פנימי הוכנס לביטאון, וכן הודעות חשובות: "מחפש נערה בגיל 16־18 חיננית ושתקנית (חשוב) למטרות טיולים בלבד"; "אחרי עשר שנים של ליווי האגודה במרבית טיוליה, שבק(ה) כושי חיים לכל חי. חברי האגודה של היום ובוגרי מחזוריה האחרונים הם למעשה 'הדור אשר לא ידע את כושי'". כושי הייתה כלבה שצורפה לאצח"ה בשלביה הראשונים של האגודה, ובימי פינת החי אפילו לכדה עבורה צבים. שמה המטעה נעוץ בעובדה שספריאל הורשה להחזיק כלב זכר בלבד; כשגילה שכלב הרחוב שאסף לביתו הוא בעצם נקבה, החליט להסתיר זאת מהוריו. התרמית התגלתה כשכושי המליטה, אבל שמה נותר כשהיה.

החברים ימנעו מהחי ייסורים מיותרים

הקלסר השני בארכיון המאולתר מוקדש ל"מועצות", והשלישי ל"ועדות". אחרי הכול, מדובר היה בארגון דמוקרטי לכל דבר, עם בחירות שנערכו כל חצי שנה. זכות ההצבעה ניתנה מגיל 13, והותנתה בוותק של שלושה חודשים לפחות. למעשה, היה לי הכבוד לשבת מול מי שכיהן כיו"ר המועצה במשך קדנציה אחת, ונבחר גם לחבר בוועדת פינת חי, ועדת חינוך וועדת סיורים וטיולים. בשלב מאוחר יותר הוקמה גם ועדת חוקה, שכתבה תקנון ובו עשרים סעיפים המתייחסים לשמירת הטבע הארצישראלי: "האגודה מתנגדת לציד שלא למטרות מדעיות או הזנת בעלי חיים", "החברים מגינים על החי ומונעים ממנו ייסורים מיותרים", "חברי האגודה לא יפגעו בטיוליהם בנוף" ועוד. תקנות אחרות דאגו לבלעדיות – "האגודה אוסרת השתייכותם של חבריה לתנועות נוער אחרות", או "האגודה איננה תלויה ולא תהיה אף פעם תלויה במוסדות חינוך, ממשלה, מפלגה וכו' (חוץ מתמיכה חומרית ומדעית שאינה תלויה בהתחייבויות פוליטיות)".

"כשעברתי על החומרים פשוט נקרעתי מצחוק", אומר לי ספריאל. "רבים מהניירות שיצר הארגון הזה שכנו אצלי, אלא שעם כל ההרפתקאות שלי בעולם ועומס הציוד המשפחתי, בשלב מסוים הם נזרקו. מה שלא ידעתי הוא שכל החומר נשמר גם בביתו של איתן. כשהוא נפטר, התקשרה אליי אשתו אורה – אגב, גם היא חברה לשעבר באצח"ה, הם היו זוג אחד מתוך ארבעה שנוצרו באגודה. אורה אמרה לי: 'שמע, יש לי ארגז מלא בחומר ואני לא יודעת מה לעשות איתו'. אמרתי 'מצוין', קיבלתי אותו ממנה ושמתי אצלי במחסן".

הארגז ישב וחיכה שמישהו יגאל אותו, והמישהו הזה היה איש הציפורים שיודע להשיג את מבוקשו – פרופ' יוסי לשם, ממארגני יום העיון לצפרות. "יוסי היה תלמיד שלי, ואפילו הייתי אחד הבוחנים של הדוקטורט שלו", אומר ספריאל. "מאז שהתחילו ימי העיון הוא היה שולח לי הזמנה בכל שנה, ואני הייתי מסתכל – מי מדבר בכנס, מהם הנושאים. השנה הגיעה ההזמנה, ופתאום אני רואה שם את השם שלי, וכך מתברר לי שאני מעביר הרצאה. זה עוד אחרי שהבטחתי לאשתי שסיימתי עם הרצאות. היה לי ברור שיוסי גם נתן כותרת להרצאה, וכך למעשה למדתי על מה אני עומד לדבר", הוא צוחק.

בביטאון אצח"ה משנת תשי"ז משולבים כמה איורים של טריגונים ותריסניות ומידע רב על שוכני הים. זאת לצד התנצלות: "אבקש את אניני הטעם לא להזדעזע למקרא מאמר זה, הכתוב בסגנון הידוע לשמצה". גם הודעות הוכנסו לביטאון: "מחפש נערה בגיל 16־18 חיננית ושתקנית (חשוב) למטרות טיולים בלבד"

זוכרים את האישה שנעמדה בקהל? בתום דבריה היא שאלה האם יש כאן עוד מישהו שהיה חבר באצח"ה, ונראתה מופתעת כשכמה מבין היושבים באולם הגדוש קמו על רגליהם. לאחר ההרצאה הם התאספו וחלקו חוויות, סיפרו מה עבר עליהם ברבות השנים ומה עלה בגורל המייסדים, והעלו זיכרונות מגולת הכותרת של פעילות האגודה: מחנה העבודה בקיבוץ חולתה. "לכל תנועת נוער שמכבדת את עצמה היה מחנה עבודה. אמרנו: מה, לנו לא יהיה?", משחזר ספריאל. "התקשרנו לכל מיני קיבוצים ואמרנו להם שאנחנו לא רוצים לעבוד שישה ימים כפי שמקובל, אלא להשאיר לעצמנו יומיים וחצי לטייל, ולעבוד יותר שעות בשאר הימים. בחולתה הסכימו לתנאים. הם הקצו לנו מקום לפינת חי, ואפשרו לנו להשתמש בסירות הדיג. היינו יוצאים מהמזח וחותרים עד לאזור המגע שבין האגם לביצה, שהוא המקום הכי פורה מבחינת ציפורים ודגים. אז היינו יורדים מהסירה ודוחפים אותה, זוחלים בביצה ובמים, וכך הסירה הפכה למחבוא לצורך תצפיות".

בפתקון קטן מאחת הגיחות נכתב: "סנונית הים שעפה עם דג במקור לא הביאה אותו כטרף לגוזלים, כי אחר כך ביררנו שאין גוזלים". "איך ביררנו?", צוחק ספריאל, "פשוט יצאנו מהמחבוא והעפנו את הלהקה, ואז ראינו שאין בכלל גוזלים".

יצאתם לשטח גם במהלך מלחמת העצמאות ומבצע קדש, לא היה פחד?
"בתל־אביב לא הורגשה ממש המלחמה. אפילו כשהפציצו בצפון תל־אביב במטרה לפגוע בתחנת רידינג, אנחנו בדרום העיר טיפסנו על הגגות כדי לראות. בקצה השני של הרחוב שבו גרתי שכן בית החולים הדסה, ובזמן הקרב על יפו היינו הולכים אליו, כי ידענו שלשם מגיעים ההרוגים. בסוף המלחמה היו בעיות עם המוקשים, וזה היה סיכון שלקחנו. פחדנו, אבל לא הפסקנו להסתובב ולנוע בארץ. עלינו על אוטובוסים ונסענו".

עוד חבר ותיק שזכרו עלה בין המתכנסים ביום העיון, היה התן. "פעם שוטטנו בשדות בפאתי העיר ומצאנו גור של תן. קראנו לו תני וגידלנו אותו בפינת החי. כשיצאנו לחולתה היו אמנם חבר'ה שנשארו בתל־אביב ודאגו לבעלי החיים, אבל בחיות הבר היה קשה יותר לטפל, ולתן היינו חייבים לספק בשר. החלטנו לקחת אותו איתנו. הוא היה קטנצ'יק כזה, אז הושבנו אותו לידנו באוטובוס, ואנשים אמרו לנו 'איזה כלב חמוד'. כשהגענו לחולתה שאלו אותנו מי זה, ומיד אמרתי 'הכלב שלנו'. גם בקיבוץ הקמנו לעצמנו פינת חי, וכשסיימנו שם סחבנו את החיות באוטובוס. אני זוכר איך הנהג הסתכל עלינו בחשדנות".

בין המסמכים בחדרו מצאתי מכתב מודאג ששלח צ'רנוב לחבריו בקיץ 1956: "הקבוצה של הנוער מתפוררת, כי למרות שהם מונים 25 איש לפחות, יצאו למחנה עבודה בחולתה רק 9 איש בעלי יחס מוזר של שני בנים על שבע בנות". "החברים שעכשיו באגודה הם פשוט אוסף בלתי מוצלח של אנשים, שאם אינו מסוגל לארגן מסיבה בכוחות עצמו ודאי שאינו מסוגל לשום דבר אחר", כתב ספריאל לצ'רנוב בשנות הדשדוש. "החברים רגילים לקבל הכול על מגש של כסף, ובזה יש להאשים אותך, אם כי כוונתך הייתה טובה. אני אינני רואה עתיד לאגודה".

שנת 1959 הייתה שנתה האחרונה של האגודה. "הקמת אצח"ה והחברות בה היא חוויה שרק עכשיו, אחרי שבעים שנה, אני יכול להבין עד כמה הייתה משמעותית. בזמנו זה היה לנו מובן מאליו. היינו צברים שמרדו באופן מוחלט בהורים שלהם, שלא נולדו בארץ. והמרד הזה מעורר געגוע".

דג, לרבות שאינו דג

"אם יום אחד יספרו בצורה מלאה ומפורטת את תולדות התנועות הסביבתיות בישראל ואת חקר האקולוגיה בה, עמודים רבים יוקדשו לעשייתו המגוונת ורבת השנים", נימקה האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה את החלטתה להעניק לפרופ' ספריאל את הפרס על מפעל חיים, ביוני האחרון. קשה לתאר את העשייה האקולוגית המקומית בלי לדבר על פועלו. בערמות המסמכים מצאתי גלויה ששלח לצ'רנוב בשנת 1951: "ביום הראשון שבאתי לטבעון הלכתי ליער ונעשה לי חושך בעיניים. בכל המקומות התחילו לבנות, בצידי הכביש עקרו המון עצים, סללו כבישים ובנו בתים". והרי לכם בזעיר אנפין הנגיסה האורבנית בטבע הישראלי.

עם תום ימי האגודה ולאחר שירות צבאי בפלוגות הגדנ"ע, פגש ספריאל את אמוץ זהבי, שאותו הכיר מכנס חירום להצלת החוּלָה. אותה מלחמה על החולה היא שהובילה להקמת החברה להגנת הטבע, שזהבי היה ממייסדיה והמזכיר שלה בראשית דרכה. "הוא פנה אליי והציע לי להיות פקח טבע באילת", מספר ספריאל.

מטעם מי?
"מטעם כלום. אמוץ רצה שמישהו יהיה אחראי לשמירת הטבע בכל אחד מאזורי הארץ. הוא אמר לי אז משפט שאני זוכר עד היום: מהפרופסורים האלה לא יצא שום דבר". במאמר מוסגר נציין שזהבי הפך לפרופסור באוניברסיטת תל־אביב ולאבי "תורת ההכבדה", המסבירה כיצד תכונות מסוימות של בעלי החיים משמשות אותם להעברת מסרים; פרופ' ספריאל סוגר בימים אלה 51 שנים (בהפסקות קלות) באוניברסיטה העברית.

במהלך חצי השנה הפנויה בין השירות הצבאי ללימודים, נשלחו ארבעה בוגרי אצח"ה לפקח מטעם כלום על שמירת הטבע. פפרנה יצא לשרון ולשפלת יהודה, צ'רנוב לכרמל ולחוף, עוזי ריטה נשלח להרי יהודה וספריאל כאמור לאילת. "הייתה שם מאפיה ששלתה אלמוגים מהמים ומכרה אותם. איך אני אעצור את זה? אמוץ הבין שאי אפשר סתם לשלוח פקח בלי משהו רשמי, אז הוא אמר שיסדר לי תעודה של פקח דיג ממשרד החקלאות. כשניגש למשרד, אמרו לו: 'מה פתאום, אלמוגים הם לא דגים'. הוא לא התייאש ופנה למומחה לדגים מהאקדמיה, פרופ' היינץ שטייניץ, וביקש ממנו מכתב שמאשר שאלמוגים הם דגים. הפרופסור שאל אותו – 'אתה השתגעת? איך אני אחתום על כזאת אמירה?'. אמוץ סיפר שהוא אמר לשטייניץ: אתה יכול לבחור – או שתחתום, או שלא תחתום ותגרום לכך שלא יהיו אלמוגים".

והוא חתם?
"בוודאי. ועם זה אמוץ הלך למשרד החקלאות. אנשי המשרד הכריזו שאלמוגים הם דגים, ואני קיבלתי תעודה שבעזרתה יכולתי לאכוף את שמירת הטבע. הייתי מסתובב על גמל לאורך החוף ותופס אנשים – הרי בלי גמל, מי היה מקשיב לי. כשרואים אדם על גמל, זה כמו לראות טנק. אתה מדבר עם אנשים מלמעלה, וכך אתה נראה סמכותי יותר".

מאיפה הגיע הגמל, אתם שואלים? "באותה תקופה פעלו באזור מבריחי סמים שהעבירו חשיש ממצרים לירדן, ובדרך היו עוברים בכביש של אילת. החיילים של סיירת הנח"ל שישבו ביטבתה עשו איתם הסכם: נותנים להם לעבור, בתנאי שזה קורה רק בימי שישי בערב, כשאין תנועה בכביש ואף אחד לא רואה אותם. וכך היה מדי שבוע – הם היו מעבירים את הסמים בין המדינות, ובישראל העלימו עין. יום אחד הגיע ידיעה לסיירת, שהחבר'ה שהולכים לעבור בשישי הקרוב מבריחים איתם גם נשק שאספו מהרוגים מצריים ממלחמת סיני. החיילים עשו אמבוש בלילה, ירו והרגו את כל הגמלים. המבריחים הצליחו להימלט, וגם גמל אחד נשאר חי. הוא הסתובב בהרים עד שיום אחד הגיע לאילת, פצוע. אנשים שראו אותו, הביאו אותו למכס. שם לא ידעו מה לעשות איתו, אבל זכרו שיש מישהו שמסתובב באזור ומתעסק בטבע.

"היינו יוצאים מהמזח של חולתה וחותרים עד לאזור המגע שבין האגם לביצה. שם היינו יורדים מהסירה וזוחלים בביצה ובמים". בפתקון מאחת הגיחות נכתב: "סנונית הים שעפה עם דג במקור לא הביאה אותו כטרף לגוזלים, כי אחר כך ביררנו שאין גוזלים". "איך ביררנו?", צוחק ספריאל, "פשוט יצאנו מהמחבוא והעפנו את הלהקה"

"הם באו אליי ושאלו אם אני רוצה את הגמל. השבתי בחיוב כמובן. לקחתי אותו לקופת חולים, קשרתי אותו לעץ שיטה ונכנסתי פנימה. כשהרופא שאל מה אני רוצה, אמרתי שיש חולה שמחכה בחוץ. הוא יצא ולא הבין איפה. הצבעתי לכיוון הגמל, ואחרי שהרופא יצא מההלם הוא טיפל בו וחבש אותו. זה היה מאוד יעיל".

בתום תקופת הפקחות פנה גם ספריאל ללימודים. "בשנה הראשונה עוד נסעתי שלוש־ארבע פעמים לאילת, כדי להעיד בבית המשפט נגד כל אלה שתפסתי. האשָם העיקרי היה פגיעה באלמוגים. אגב, הגבולות שיש לשמורת האלמוגים הם הגבולות שאני קבעתי אז. שכנעתי את עיריית אילת לשים גדר ולכתוב 'שמורה', על אף שלא הייתה שמורה ולא בטיח".

את המסלול הישיר לתואר מוסמך – כך נהוג היה אז באוניברסיטה – עשה במחלקה לזואולוגיה. אקולוגיה לא הייתה עדיין תחום שמדברים עליו.

מתי המושג הזה נכנס לשיח?
"זה באמת נושא למחקר סוציאלי. כשאני נסעתי ללמוד לדוקטורט באוקספורד, ושמעו שאני מישראל, מיד אמרו לי 'אה, בודנהיימר'. הם התכוונו לפרופ' שמעון בודנהיימר, ציוני שהגיע לכאן מגרמניה בשנות העשרים, אקולוג בעל שם עולמי. הוא חיבר שורת ספרים חשובים ביותר, אחד מהם בעברית – 'החי בארצות המקרא'. אבל כל הזואולוגים שעלו ארצה, יקים כולם, ראו את הספר וזלזלו בו ובמחבר שלו. כשבודנהיימר נפטר לא חיפשו אקולוג במקומו, והאקולוגיה במובן מסוים מתה יחד איתו. אבל היא קמה אחר כך מחדש, ועברה כמה מהפכות עד ימינו אלה".

באוקספורד חקר ספריאל אקולוגיה של אוכלוסיות, כשהוא מתמקד במין אחד: ציפור בשם שלצדף, שחולפת גם בישראל בעונת הנדידה. את עבודת הפוסט־דוקטורט כתב במישיגן, ובמסגרתה עקב אחר המערכת האקולוגית בטונדרה הארקטית בצפון אלסקה. במשך ארבע שנים הוא הרחיק בכל קיץ עד לפוינט בארו, הנקודה הצפונית ביותר ביבשת אמריקה. "בקיץ הטמפרטורה שם היא סביב מינוס שתי מעלות, אבל יש שמש 24 שעות ביממה, כך שבניגוד לעבודת הצפרים המוכרת לא צריך לקום מוקדם, אפשר להתעורר מתי שרוצים. אני חקרתי ציפור מסוימת, אחד ממיני החופית, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנסעו לראות איך מערכת אקולוגית מתפקדת, והתעניינו בטונדרה כולה".

ספריאל שב לירושלים "כדי להיות חוקר באוניברסיטה עד יומי האחרון", אבל מפעם לפעם נקרא לתפקידים מדעיים־ציבוריים. הוא שימש כמדען הראשי ברשות הטבע והגנים ("תלמידה שלי, שעבדה במה שנקרא אז רשות שמורות הטבע, אמרה לי לבוא"), כמנהל המכונים לחקר המדבר ("פרופ' מיכאל אבן־ארי, שהיה סגן נשיא האוניברסיטה ופרופסור לבוטניקה, היה חייב להישאר בירושלים, וביקש ממני לנהל את המקום בשדה־בוקר"), כיו"ר הוועדה המדעית של אמנת האו"ם למאבק במדבור, כעורך התוכנית הלאומית למגוון ביולוגי, ועוד כהנה וכהנה. אגב, כשדב חנין קרא לספריאל לדוכן הנואמים ביום העיון, הוא הציג אותו כ"מנהל המוקד לאמנוּת סביבתית של המכונים לחקר המדבר". ספריאל, שכנראה פספס את התואר, לא הבין מדוע בהמשך נגשה אליו מישהי, הציגה את עצמה כאמנית שעוסקת בסביבה, ומסרה לו כרטיס ביקור. "לבסוף התברר שמדובר בטעות ניקוד. אני שימשתי ראש המרכז לאמנוֹת סביבתיות. ביני ובין אמנוּת אין הרבה".

ותודה לקרפדה

בימים אלה משלים ספריאל את פרויקט "הערכת שירותי המערכות האקולוגית של ישראל", פרי יוזמתו. הפרויקט, שנמשך כחמש שנים וספריאל משמש בו אחד משני היו"רים, קשור בשיח המתנהל סביב המאבק לשימור הטבע. "המטרה היא להעלות למודעות את התועלת שמפיק האדם משימור המערכות האקולוגיות. בדרך כלל, כשעולה השאלה מדוע צריך לשמור על בעלי חיים וצמחים, התשובות שאנחנו שומעים גם מ'הירוקים' מדברות על כמה זה יפה. מקבלי ההחלטות מצידם אומרים: 'נכון, זה יפה, אבל צריך לחיות וצריך בניינים וצריך כבישים'. הטיעונים האלה לא משכנעים, משום שהם לא מלאים. הסיבה העיקרית שבגינה אנחנו צריכים לשמור על המגוון הביולוגי, היא שבלעדיו אנחנו לא יכולים לחיות. ממש כך. ואז שואלים: 'מה זאת אומרת? אם השפירית הזאת תיעלם, אני לא אוכל לחיות?'. כדי להשיב על זה אי אפשר לדבר בסיסמאות, צריך עובדות, וזו המשימה שלנו".

למעשה זהו המשך של פרויקט שהחל לפני כעשרים שנה בקנה מידה גלובאלי, וספריאל נטל בו חלק כבר אז. אחרי שהושלם השלב ההוא, הוחלט ליצור פרויקטים ממוקדים במדינות שונות, ובהן ישראל. "את התועלות המופקות על ידי המערכות האקולוגיות ניתן לחלק לשלוש קבוצות. אם שואלים את הציבור מה התועלת שלנו משטחים פתוחים, הרבה אנשים יגידו – פיקניקים, מנגלים ביום העצמאות, לצאת החוצה. זו הקבוצה הראשונה: שירותי תרבות. רוב הציבור משתמש בתועלות האלה, אבל אם אני לא מעוניין בהן, אלא מעדיף לשבת על הספה ולראות טלוויזיה, למה שארצה להילחם עליהן? בכל שירות שהמדינה נותנת יש משתמשים ויש לא־משתמשים, ואותו דבר קורה עם המערכות האקולוגיות. לכן זה לא טיעון מנצח, והוא לא משכנע את מקבלי ההחלטות.

"קבוצת השירותים המוחשית יותר כוללת את שירותי האספקה. כלומר, המערכת האקולוגית מספקת לנו משהו, מוצר מוחשי. נוף הוא לא מוצר".

מה כן?
"למשל, היא מספקת מזון לעיזים ולכבשים. מספקת צוף לדבורי הדבש. האבות של המינים התרבותיים חיים בטבע, ואנחנו צריכים אותם. את כל הגידולים החקלאיים שינינו כך שידעו לתת לנו פרי גדול וטעים ובכמויות גדולות, הבעיה היא שבמקרה של שינויים סביבתיים, לעגבנייה שאת אוכלת אין יכולת להתמודד איתם. הגנטיקה של ההורים שלה דווקא מסוגלת לעמוד בשינויים כאלה, ולכן אנחנו משתמשים בגנים ממיני הבר כדי לשפר את היכולות של מיני התרבות, ולהחזיר להם תכונות שאבדו בדרך. זה שירות אספקה: המערכת האקולוגית מתחזקת את האבות והקרובים של הגידולים החקלאיים".

הקבוצה השלישית היא שירותי הוויסות. "התכסית הצמחית שעל פני הארץ אחראית לכמויות המים שמגיעות אלינו לברז, ממש כך, כי היא מווסתת את המים. כל טיפת מים שיורדת בימי הגשם יכולה להתאדות, היא יכולה ליפול מצמרות העצים לקרקע ואז עם פירורי האדמה ובעזרת כוח המשיכה היא תהפוך לנגר עילי, היא יכולה לחלחל דרך סלע לאקוויפר, ואולי היא בכלל תימצץ על ידי שורשי הצמחים ותאפשר פוטוסינתזה. המים בברז שלנו הן אותן טיפות שהגיעו לנגר עילי או לאקוויפר. כל זה תלוי בתכסית הצמחית ובקיומה; התכונות שלה הן שקובעות את כמויות המים ואת פיזורן. אז אי אפשר לשאול 'למה דווקא הקרפדה הזאת חשובה לי', כי זו מערכת מורכבת. אקולוגיה היא מדע שבו אין לנו כרגע תשובות מלאות, והיות שאנחנו לא יודעים, אין טעם שנזלזל במין כזה או אחר. אז כן, צריך לשמור גם על הקרפדה הזאת".

ספריאל הוא גם שותף להכנת דו"חות ה־IPCC, הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי האקלים. כשאני שואלת מה צופן לנו העתיד האקלימי, ספריאל משיב: "העתיד הוא ברור, המגמות ברורות, והשאלה היא עד לאיזו מאה אנחנו רוצים להגיע. שינויי האקלים ילכו ויגברו משום שהאנושות איננה מסוגלת לשנות את אורח החיים שלה באופן הנדרש על מנת למתן את ההתחממות הגלובלית. מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא לייצר אמצעים שבעזרתם נוכל להסתגל לחיים באקלים שהשתנה. המין האנושי הסתגל במהלך ההיסטוריה שלו לכל מיני אירועים, ואולי הוא יצליח גם במשימה הזו, אבל זה לא יהיה קל. אנשים לא חושבים רחוק. הבשורה הטובה היא שיחד עם האקלים, גם המודעות השתנתה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il