אם אינכם חובבי פיזיקה גדולים, הנה מידע ראשוני שאולי קצת יפתיע אתכם – מאיץ החלקיקים אינו אלא צינור גדול. זה כל הסיפור. אולי דמיינתם אותו עם קצת יותר פירוטכניקה, כמו איזו מכונת כסף בשעשועון שעומדים במרכזה ומנסים לתפוס חלקיקים שעפים להם באוויר, אבל זה די רחוק מהמציאות.
אז מה גרם למרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא להטיס לשם משלחת של 13 תלמידות לארבעה ימים? את התשובה התחלתי לקבל דווקא בכיתת הלימוד בקמפוס סֶרן שבו שוכן המאיץ, כשלחדר נכנסה מנג'יט דוז'אנג, חוקרת במקום ויועצת בכירה ליישומים רפואיים, כדי לשוחח עם הבנות על יישומים פיזיקליים בעולם הרפואה. היא נעמדה מול הכיתה בהתרגשות ואמרה: "בנות, לפני שאנחנו מתחילות את השיעור, אני חייבת לצלם אתכן. אתן מבינות? בדרך כלל בכיתה הזאת יש בעיקר גברים. אפשר לספור את הנשים על כף יד אחת. והבוקר בדיוק מציינים את היום הבינלאומי לנשים ונערות במדע. אין יותר סמלי מזה".
אחרי כמה סשנים של צילומים היא מספרת להם על מארי קירי, מדענית ממוצא פולני שהייתה מחלוצי המחקר בנושא הקרינה הרדיואקטיבית, וזו שגילתה את הרדיום והפולוניום. היא זכתה בשני פרסי נובל על גילוייה, ובכל זאת, במהלך דרכה המדעית היא נתקלה בקשיים להצטרף לצוותי מחקר, ולא פעם נאלצה לצרוך את הידע שלה בדרכים עצמאיות. גם כאשר התקבלה למוסד אקדמי בסורבון היא העבירה את שנות לימודיה בדלות כלכלית ועבדה במקביל.
"כשאני חושבת על מה שנשים נאלצו לעבור כדי לקבל הכרה כמדעניות, אני מבינה למה עדיין היום הזה נחוץ", אמרה דוז'אנג לבנות, "כי גם היום, מספרית, אנחנו 50 אחוזים מהאוכלוסייה, אבל זה ממש לא הולם את החלק היחסי של הנשים במרכזי המחקר. זה נראה לי אבסורד. לא יכול להיות שהמדע ישאף לאתגר את החשיבה ולהרחיב את הידע האנושי, ולא ישתמש בכישרונות של מחצית מהאוכלוסייה. כל אתגר מדעי וכל דרך לגילוי חדשני מצריכים סוגים שונים של צורות חשיבה. לא ייתכן שיוותרו על 50 אחוז אחוז מהן".
מאיראן ומחברון
באזור ההמתנה לטיסה אני פוגשת אותן – 13 נערות צעירות דתיות, כל אחת מגיעה מאזור שונה בארץ וממוסד לימודים אחר ברשת. כדי להיכנס למשלחת הן עברו מיונים קפדניים למדי ונדרשו להציג ממוצע ציונים השואף כמעט ל־100. רובן משלבות חמש יחידות במתמטיקה יחד עם פיזיקה ברמות הגבוהות ביותר. יש ביניהן גם כאלה שלומדות במקביל לתארים מתקדמים באוניברסיטה. למרות העובדה שהן גאונות בכל מדד שתבחנו, הן גם נערות מתבגרות, שלא מוותרות על שמחת החיים ועל אווירה מבודחת. את המשלחת מלוות עירית פרלמוטר, מנהלת התיכון של אולפנת מרכז שפירא, ורונית דיאמנט – מורה לפיזיקה באולפנת ישורון פתח־תקווה.
ז'נווה מקבלת אותנו במזג אוויר סביר ביחס למדדים שווייצריים. מולנו הרי האלפים המושלגים, מלפנינו הפקקים האיומים של הבוקר, ואנחנו מאחרות להגיע לקמפוס. שם אמור לקבל אותנו מיק סטור, בעבר חוקר בריטי בסרן וכיום גמלאי שמלווה את המשלחות הישראליות. והנה החוק הראשון שהבנות ילמדו לגבי השעון השווייצרי: לא מאחרים. לעולם. אף תירוץ לא נחשב ללגיטימי.
סרן הוא למעשה קמפוס למחקר בנושא פיזיקה מודרנית, שגולת הכותרת שלו היא מאיץ חלקיקים ענק. גרסתו הראשונה נבנתה בשנות החמישים, לאחר שמלחמת העולם השנייה גרמה לגל של בריחת מוחות לארצות־הברית. כדי להשאיר אותם באירופה הוקם מרכז מחקרי גדול החולש על גבול שווייץ וצרפת. מדוע יש צורך במאיץ? משום שכדי להבין את פיזיקת החלקיקים הקטנים שמהם מורכב היקום צריך לבנות מערכת גדולה מאוד שמסוגלת לנטר אותם. המאיץ עבר גלגולים שונים, אך גרסתו הנוכחית, הנקראת LHC, נחנכה בתחילת שנות האלפיים.
מתחת לאדמה, בעומק של כ־100 מטרים, נחצבה מנהרת ענק בהיקף של 27.3 קילומטרים, ובתוכה הניחו צינור טבעתי ארוך שבו מאיצים את הפרוטונים למהירות שנושקת למהירות האור. מה שמדהים הוא שכל הפרוטונים מגיעים מתוך בקבוק מימן קטן, שעליו מפעילים שדה חשמלי שגורם להיפרדות הפרוטונים והאלקטרונים. "כתוצאה מההתנגשות נוצרים חלקיקים חדשים והם מנוטרים על ידי גלאי ענק", מסבירה דיאמנט, "כל אחד מהם הוא בערך בגודל של בניין בן שבע קומות. שם מנסים לפענח אילו חלקיקים חדשים נוצרים בהתנגשויות, ודרך זה לגבש תיאוריות על היווצרות היקום".
רונית דיאמנט, מורה לפיזיקה: "באים לפה אנשים מכל קצוות תבל ומנסים לבדוק איך ה' ברא את העולם. יש הרבה גאוות יחידה, עובדים כאן אנשים מאיראן לצד אנשים מחברון ושמים את המחלוקות הפוליטיות בצד בשביל המדע. זה די מרגש"
אילו תיאוריות למשל?
"התיאוריה שמנסים לאשש נקראת 'המודל הסטנדרטי'. כבר בשנות החמישים חזה המדען פיטר היגס את קיומו של 'החלקיק האלוהי', שמבחינת הפיזיקה המודרנית יכול להסביר את עניין היווצרות המסה בעולם. המודל המקובל מניח שהיקום התחיל מאיזו התפרצות גדולה של אנרגיה והפיזיקה מנסה להסביר איך נוצרה המסה".
החלקיקים החדשים שמתגלים מסווגים לפני תכונות כמו טעם וצבע, שאגב – ממש לא קשורות למראה שלהם. מין הומור פנימי של מדענים, ואל תשאלו למה. "את החלקיקים עצמם אי אפשר לראות, אבל אפשר לראות את העקבות שלהם, כמו שצועדים על שפת הים ורואים עקבות של ציפורים בחול, או כמו שמסתכלים בשמיים ורואים שעבר בהם מטוס סילון. הגלאים למעשה סוקרים את העקבות של החלקיקים לאחר ההתנגשות".
התגלית הגדולה ביותר שיצאה מהמאיץ התרחשה בשנת 2013, כאשר מדענים הודיעו שגילו חלקיק חדש ושהם משוכנעים במידה רבה שזהו אותו חלקיק אלוהי שעליו דיבר היגס חמישים שנה קודם לכן.
אבל למחקרים שנעשים בסרן יש גם תוצאות נלוות אחרות שהדהימו את העולם. שם פותחו גם רשת האינטרנט ומסך המגע, וחלק מהידע הפיזיקלי שנחקר במקום משמש כיום כתשתית לפיתוח פתרונות ברפואה ובגילוי סרטן.
באחד הימים, כאשר הבנות נכנסו לשיעור קוסמולוגיה עם כפיר בלום, חוקר ישראלי שעובד בסרן, הוא הסביר להן מדוע המחקרים שנעשים בקמפוס אינם רק תיאורטיים. "בכל מחקר שנעשה לעומק, כשהעולם החליט שהולכים על זה, נוצרו בהכרח תוצרי לוואי שקידמו את העולם. למשל, הצי הבריטי שבו הוכנס לשימוש שעון הקפיץ היה הנאס"א של פעם".
"בנאס"א, למשל, הומצא הסקוץ'", מוסיפה דיאמנט, "הוא פותח כדי שחפצים לא ירחפו במעבורת והפך מאוחר יותר לפריט אופנתי. כלומר, היעדים מאלצים אותך לפתח טכנולוגיות מתאימות, והטכנולוגיות האלה אחר כך משמשות את האנושות. ב־2008, כשהתחילו להפעיל את המאיץ החדש, אחד הכתבים שסיקרו את האירוע אמר שכאן למעשה נמצא מגדל בבל המודרני. בעצם באים אנשים מכל קצוות תבל ומנסים לבדוק איך ה' ברא את העולם. ברור שכדי לעשות את זה צריך יומרה מסוימת, אבל אני חושבת שיש להם גם הרבה צניעות כי הם מבינים כמה הם לא יודעים. יש פה הרבה גאוות יחידה, באים לכאן אנשים מאיראן ועובדים לצד אנשים מחברון, ושמים את המחלוקות הפוליטיות בצד בשביל המדע. זה די מרגש".
חאלס בינוניות
בתחילת הדרך, הקמת המאיץ לוותה גם בלא מעט חששות. "כשהתחילו לעבוד פה היה פחד בעולם", מספרת דיאמנט, "לא ידעו מה יקרה. פחדו שייווצר פה חור שחור שישאב את כולם פנימה, אנשים היו היסטריים". אבל היום מדובר במוקד ששואב אליו אלפי מדענים מכל העולם, כמו גם מורים ותלמידים. בשיעור הפתיחה שלו, מיק סטור שואל את התלמידות כמה מהן היו רוצות להיות מורות, ורק שתיים מרימות אצבע מהוססת. "ובכן, אני מקווה שאצליח לשנות את התדמית שיש להן על הוראה, משום שחלק גדול ממה שאנחנו עושים כאן הוא ללמד".
למיק חשוב לא להאכיל בכפית. הוא מפציר בבנות לענות בעצמן על שאלות מעניינות, כמו למשל למה המאיץ נמצא מתחת לאדמה, ולמה המדינות משקיעות בו אחוז ניכר מהתל"ג שלהן. "כל מדינה שחברה ביוזמה הזאת משלמת תקציב לפי המצב הכלכלי שלה, ומקבלת קול, לא משנה מה גודלה. בשביל מי אנחנו עובדים בסרן? עבור האנושות. לא רק עבור אלו שמשלמים את הכסף או עושים את המחקר. זה אומר שכל דבר שאנחנו מגלים אנחנו מפרסמים לכולם".
בערב הראשון מכנסות המורות את הבנות לשיחת סיכום ראשונה. עירית מחלקת להן קלפים עם שאלות שנועדו לפתוח אותן, כמו "מה אף פעם לא אמרת לאף אחד", או "מה היית מעדיפה להיות, דייגת או מנהלת בנק". "ברור שמנהלת בנק", עונה אחת מהן, "דיג קצת פחות משתלם". השיחה מתפתחת לדיון על שאיפות, ואחת הבנות מספרת בגילוי לב שהמשפחה שלה ממש לא מבינה מה היא עושה שם. "היה צריך לשכנע אותם שחשוב לשלוח אותי", היא אומרת, "ואיך אני שמחה שזה קרה".
"יש בנות שמקבלות את ההזמנה הזאת וההורים אומרים 'ברור שהיא נוסעת', ויש כאלו שהמשפחה שלהן לא מחוברת לרעיון, לא מבינה למה זה נחוץ בכלל", מספרת פרלמוטר בגילוי לב. "למרות שהנסיעה מסובסדת היא עדיין עולה סכום לא מבוטל, ויש כאלה שלא יכולים לעמוד בזה כלכלית. החלטנו שלא משנה מה, העניין הכלכלי לא יעכב אף אחת מהן. ואני אומרת שדווקא ילדה כזאת, שנלחמה כדי לצאת – אנחנו עוד נשמע עליה. אחד הדברים שאנחנו מקוות שהן יגלו כאן זה שאפשר להגיע להישגים. בנט התחיל את המהלך הזה במהפכת חמש היחידות שהוא יצר. הוא הבין שצריך להתחיל לייצר כאן דור שיודע לעמול, שמפשיל שרוולים ואומר לעצמו: 'חאלס בינוניות, די עם להסתפק במה שיש'".
החרדה מטעויות היא עוד דבר שמנסים לשחרר כאן. "כל המקצועות המדעיים עובדים על הרעיון של ללמוד מטעויות ולא לעשות מהן עניין. וכשאת בת עם יכולות, וכל כך הרבה מוטל על הכתפיים שלך, הפחד הזה יכול לפעמים לשתק", מסבירה דיאמנט.
היא בעלת תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה ותואר שני בהנדסה ביו־רפואית. "כשהתחלתי ללמוד הנדסה היינו ארבע בנות מתוך מאה סטודנטים. עבדתי בתחום חמש שנים, אבל אז נולדו הילדים ועברתי להוראה. הרבה בנות שואלות אותי 'מה, כל התארים האלה ובסוף את מורה?' לא יודעת, זו הנפש כנראה. היא מחפשת הרבה יותר עולמות של יצירה. אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני נאבקת שיהיו יותר מגמות מדעיות לבנות. עוד כשלמדתי בצייטלין וביקשתי שיפתחו מגמת פיזיקה לבנות ולא רק לבנים, ואחר כך בבר־אילן בנוער שוחר מדע, כשרק בנים נכנסו ללימודי מחשבים ומחיתי על זה.
"גם לשלוח את הבנות לסרן היה כרוך במאבק. התחילו מהבנים, עד שבאנו ודרשנו שיהיו גם משלחות של בנות. פגשתי לפני חודש מישהי שיצאה איתי למשלחת לפני שנתיים. היא הגיעה ממשפחה שלא יוצאת מהארץ. אמא שלה באה לשאול אותי אם אני חושבת שמוצדק לצאת מהארץ בשביל זה. עכשיו, מי אני שאגיד לה? אבל בסוף היא החליטה לצאת. לפני כמה חודשים פגשתי אותה. היא אמא לילדים היום, לומדת הנדסת מחשבים, והיא באה להגיד לי כמה הביקור הזה דחף אותה קדימה. זה היה מרגש".
בבוקר שלמחרת אנחנו חולפות על פני חנות המזכרות של הקמפוס. מוכרים בה חולצות היתוליות עם הכיתוב "אני עשוי מ־93 מיליארד פרוטונים" וסווטשרטים עם נוסחת המודל הסטנדרטי. בכלל, המקום הזה מתגלה כגן־עדן לגיקים. אחד מחללי העבודה שביקרנו בהם נקרא "מקום להשראה", ובמרכזו הוצב אוטובוס שהוסב לפינת זוּלה שמאפשרת לקיים ישיבות אינטימיות במטרה להעלות רעיונות וכיווני מחקר חדשים. עם הזמן אנחנו נחשפות גם לעולמם המבודח של המדענים: הם אומרים "היגס" במקום "צ'יז" כשהם מצטלמים, ויש אפילו לחיצת יד של פיזיקאים שמדמה פינה של קובייה, קריצה לשלושת הממדים שמאפיינים את הכוח המגנטי.
עירית פרלמוטר, אולפנת מרכז שפירא: "למרות שהנסיעה מסובסדת היא עדיין עולה סכום לא מבוטל, ויש כאלה שלא יכולים לעמוד בזה כלכלית. החלטנו שלא משנה מה, העניין הכלכלי לא יעכב אף אחת מהן. ואני אומרת שדווקא ילדה כזאת, שנלחמה כדי לצאת – אנחנו עוד נשמע עליה"
מוזיאון הגלוב הוא לונה פארק לסקרנים. הבנות מקבלות רשימת שאלות ממיק לפני הכניסה אליו, ועד מהרה אני מוצאת אותן מתגודדות סביב האלמנטים השונים ומשחקות עם המסכים. הכול אינטראקטיבי, ובשלב מסוים המוזיאון עוטה אורות זוהרים שמדגימים תהליכים של היווצרות היקום. אם תרצו לנוח, תחכה לכם כורסה בצורת ביצה שגם בה תוכלו להאזין למידע חיוני.
גולת הכותרת של המסע היא כמובן הירידה למאיץ עצמו. היא מתאפשרת הודות לכך שהוא אינו פעיל כרגע, ומבצעים בו עבודות תחזוקה. הבנות מחולקות לקבוצות קטנות, ואני מצטרפת לקבוצה של יאן בן־חמו, גם הוא חוקר ישראלי שעובד בסרן. בכניסה למעלית אנחנו מתבקשות להיפטר מכל החפצים שלנו ולעטות קסדות הגנה. שם, 100 מטר מתחת לאדמה, אנחנו מובלות בתוך מה שנראה כמו מפעל ענק של חוטים וצ'יפים כדי לצפות מקרוב על גלאי האטלס, שיושב על אחת מהנקודות שבהם מתנגשים הפרוטונים שבמאיץ.
בבניית הגלאי הזה היו מעורבים גם חוקרים ישראלים. הבנות מרימות את ראשן בהשתאות. "זה נראה כמו גלגל ענק", צוחקת אחת מהן. יאן מסביר לנו שחקר הפרוטונים אינו דבר פשוט. "אם זורקים אבן, אנחנו יודעים לחשב את הנוסחה האנליטית שלה ולהסביר איך האבן נופלת ומה המסלול שהיא עוברת. העניין הוא שבעולם החלקיקים הקטנים אנחנו מצליחים לייצר בעיקר סטטיסטיקות. אין לנו דרך לחזות בוודאות מה יֵצא מכל התנגשות". הכי מפתיע לגלות שכל הדבר הענק הזה נבנה בחמש שנים בלבד. "אולי אם היו מביאים לפרויקט הרכבת הקלה את החבר'ה שתכננו את המאיץ, הדברים היו נראים קצת אחרת", צוחק בן־חמו.
ביום הלימודים האחרון פוגשות הבנות את מריה פידקרו, אחת המדעניות המייסדות של סרן, חוקרת בתחום פיזיקת החלקיקים שנמצאת כיום בגימלאות. היא ממשיכה לפקוד את המקום ולהרצות בפני תלמידים. למרות מעמדה הברור, פידקרו נטולת גינוני כבוד ומזמינה את הבנות להתיישב לצידה על הרצפה. היא מספרת להן על התקופה שבה הייתה אישה בודדה בין גברים, והבנות שואלות אותה איך זה לראות את הטכנולוגיה שמתפתחת ולדעת שאת נשארת מאחור. "זו דרכו של עולם", עונה להם מריה בסוג של השלמה.
שוב ושוב חוזרות השאלות שמעסיקות את הבנות, ובראשן איך שילבה את חיי המשפחה עם הקריירה. "בואו נגיד שלא היה בישול בבית, בכלל", היא צוחקת, "יש לי ארבעה ילדים, לפעמים הם התלוננו, באמת היה להם פחות זמן איתי, אבל הייתה להם אמא שמחה".
גם דוז'אנג נוכחת במקום, וכאשר אחת הבנות שואלת אותה איך היא התמודדה עם גברים שדיברו אליה ברמה נמוכה, היא לא מהססת ומשיבה: "אם מישהו מדבר אליי ככה, אז במקום לרדת לרמה שלו אני מעלה אותו לרמה שלי. אנשים שמדברים ככה עושים את זה בדרך כלל כי הם מפחדים שלא יצליחו להבין אותך. את לא צריכה לשנות את כל העולם, אלא להיות עוד טיפה ועוד טיפה בים. וצריך גם ליצור קבוצות כדי לקדם שינויים כאלה. אני למשל נמצאת בוועדה לזכויות נשים באו"ם. יום אחד ישבתי שם ואמרתי להן: לא ייתכן שאנחנו רק נשים. זה לא אפקטיבי ולא יקרה מזה כלום. אם גברים לא יצטרפו אלינו ויהיו חלק מהתהליכים, אז מה עשינו?"
בפרטים הקטנים
בדרך לאוטובוס אני תופסת כמה מהתלמידות לשיחה. "אותי עניין בעיקר הקטע הפרקטי", מספרת הלל יוסף מטלמון, תלמידה באולפנת נריה. "כלומר יופי, גיליתם חלקיק חדש, אבל במה הוא תורם לעולם? פה הבנתי שאפשר לעשות דברים עם גילויים מדעיים ולא רק לספק את הסקרנות. לעזור לרפואה בדרך שהיא לא רק ביולוגית, אלא גם פיזיקלית. זה גרם לי להבין שכל מה שאני לומדת יכול באמת לסייע לאנשים".
להיות כאן ולשמוע על מונחים כמו המפץ הגדול גורם לך גם לקונפליקטים באמונה?
"אלה שאלות שמעסיקות אותי מאוד באופן אישי. יש לנו ספרים בבית על איך מדע ותורה מסתדרים. לפני הטיסה פשוט ישבתי וקראתי את כולם. אצלנו באולפנה, הרבה פעמים כשמדברים על המפץ הגדול יש כאלה שמיד טוענות שלא היה דבר כזה. יש מחשבה שזה לא הגיוני או מנוגד לתורה. אחרי שחוקרים ומבינים, משתנה משהו במוח ומפנימים שכן, היה מפץ גדול. אני אומרת לבנות שזה לגמרי מסתדר ולא סותר את התורה, אלא דווקא מעצים את האמונה. כשאת רואה איך כל הדברים הקטנים האלה עובדים בהרמוניה זה מחזק לך את ההבנה שהעולם הוא לא סתם ככה. מישהו היה צריך לבוא ולתחזק את העניינים האלה".
"בהתחלה ההורים שלי לא כל כך הבינו מה יש לי לחפש שם, אבל עירית ממש עודדה אותי לצאת ובזכותה אני פה", מספרת חן אלקסלסי מאולפנת מרכז שפירא, "בכיתה לומדים הכול בתיאוריה, ואז את מגיעה לשם ורואה איך הכול מדויק לפרטי פרטים. כשיאן הראה לנו איך הכול נמדד עד לרמת המיקרומטר זה ריגש אותי, כי אני מאוד פרפקציוניסטית ואוהבת לראות דיוק בפרטים הקטנים, וגם לראות איך הכול מסתדר עם התיאוריה של הדת. אני בטוחה שאחזור הביתה ואמשיך לחקור על זה. אני לא מרגישה שיש התנגשות, לי אישית זה דווקא מסתדר עם האמונה".
"לפני הנסיעה קראתי מאמר על הבריאה של המדע", מספרת נעם הרניק, שלומדת באולפנת ראש־צורים. "הוא מראה כיצד ניתן לפרש את סיפור הבריאה בצורה פיזיקלית. למשל הסיפור על תוהו ובוהו וחושך מתאים לתיאוריה של שדות הקוונטים לפני שהייתה מסה. אז לא היה הידע הפיזיקלי, אבל היום אפשר לפרש את התורה גם בצורה הזאת".
הלל יוסף, תלמידה: "אצלנו באולפנה, הרבה פעמים כשמדברים על המפץ הגדול יש כאלה שמיד טוענות שלא היה דבר כזה. אני אומרת לבנות שזה לגמרי מסתדר ולא סותר את התורה, אלא דווקא מעצים את האמונה"
וישנה גם ההתמודדות הפשוטה כתלמידות אינטליגנטיות בגיל שבו מקובלות חברתית נקבעת הרבה פעמים לפי קריטריונים אחרים. "קראו לי הרבה פעמים חנונה", מודה אלקסלסי בחיוך, "אבל אני אוהבת את זה. כיף לי לדעת שאני ממצה את היכולות שלי. אני מאמינה שלא סתם יש לי יכולות, וגם משתדלת לעשות איתן דברים שמועילים לסביבה. אני עוזרת לבנות מהכיתה ומשתמשת במה שיש לי כדי לסייע גם לאחרות. אחד הדברים שלומדים כאן הוא שלא נכון להשאיר את הידע אצלנו, ושהמיצוי הכי טוב הוא לחלוק אותו עם אחרים".
כבר ארבעה ימים שאני איתן, שואלת את עצמי אם הן מבינות כמה הן בנות מזל. אם הן מפנימות שלא לפני הרבה שנים, אמהות עוד אמרו לילדות שלהן משפטים כמו "למה לך ללכת לפיזיקה, זה מרתיע בחורים".
"בחיים לא אמרתי לעצמי שזה שאני אישה אומר שאני לא יכולה לעשות משהו", מספרת אלקסלסי, "ולהיות כאן בהחלט מחזק את החשיבה הזאת. את שומעת על נשים במדע שלא זכו לקרדיט על דברים שעשו וזה עצוב, אבל יחד עם זאת גם משמח לדעת איך הדברים נראים היום. סטריאוטיפים כמו 'נשים לא יודעות לנהוג' ממש מעצבנים אותי אישית. אני גם מאמינה שנשים מביאות את היתרונות שלהן לתחום, והעובדה שהן יותר מתוקתקות ויסודיות תורמת להן בעניינים של מחקר".
הבנות מתכנסות לשיחת סיכום. רונית מספרת לי איך זמן קצר אחרי חזרת המשלחת הקודמת, החללית "בראשית" התרסקה. "הבנות כתבו בקבוצת הווטסאפ 'עכשיו תורנו'. זה ריגש אותי. הבנתי שהנה, הן הפנימו את כל הרעיון של מדע. הן יודעות עכשיו שחלק ממחקר זה גם לטעות, וברור שאנחנו נטעה בדרך".
מיק אוסף את הבנות למילות פרידה ומשוחח איתן על פתיחות לרעיונות חדשים. "כאשר פיטר היגס פרסם את המאמר על חלקיק האיקס, לא קטלו אותו ואמרו לו 'זה לא יכול להיות'. אמרו לו שזה מעניין, אבל חסר פה משהו. גם כאשר דיברו לראשונה על ההיתכנות של רשת אינטרנט, התגובה פה הייתה: 'זה רעיון מעורפל, אבל מעניין'. זו תשובה של מורה טוב שעוטף אותך. וזה נותן מוטיבציה להמשיך לעשות ולהגיע למשהו. יש פה אווירה שמקדמת בברכה גם רעיונות שנראים הזויים ברגע הראשון, ולמורים יש גם חשיבות כמתווכים, שמעודדים עוד אנשים להגיע לכאן ולהפיץ את הבשורה.
"הייתן כאן ארבעה ימים, נחשפתן להישגים של שישים השנים שחלפו. אתן אחראיות על שישים השנים הבאות. זה על הכתפיים שלכן. באתן לכאן עם תג דמיוני, הייתן שגרירות נאמנות של המשפחה שלכן, של בית הספר שלכן, של המדינה שלכן, ועכשיו אתן חוזרות לישראל עם תג בצד השני – שגרירות של המדע, של הפיזיקה ושל סרן. עליכן מוטלת החובה שהידע הזה יעבור הלאה, ואנחנו מחכים לכן כאן, אולי בעוד כמה שנים נראה כמה מכן פה במסדרונות הקמפוס".
ובבוקר צונן וסגרירי אנחנו עושות את דרכנו לשדה התעופה בז'נווה, מתכוננות לחזרה לישראל. על ספסלי ההמתנה שרועים תיירים עם מסכות על פניהם, מתגוננים מפחד הקורונה. רגע לפני העלייה למטוס אני שומעת את אחת מהן אומרת לחברה שלה: "חייבים למצוא לזה פתרון, אולי הפעם הוא יגיע מאיתנו".
חן אלקסלסי, תלמידה: "קראו לי הרבה פעמים חנונה, אבל אני אוהבת את זה. חשוב לי לעזור לבנות מהכיתה ולהשתמש במה שיש לי כדי לסייע גם לאחרות. אחד הדברים שלומדים כאן הוא שהמיצוי הכי טוב לידע הוא לחלוק אותו עם אחרים"
