אז חיסונים כבר יש אבל הקורונה לגמרי כאן, וכניסה לבידוד מסתמנת כרגע כתחביב שכיח במדינת ישראל. על השלכות הבידוד על הנפש, המשק, החשק ושאר פרמטרים נכתב כבר לא מעט. והנה מתפרסם מחקר חדש שמגלה משהו מאד מעניין לגבי המוח שלנו בצאתו מבידוד חברתי: מתברר שהוא מגיב לאנשים כמו שמגיב אדם רעב לאוכל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המרגיעה הלאומית: ד"ר אורלי גרינפלד תשמש מסבירנית מנהלת הקורונה
– האם יד ושם מוביל תפיסה שנויה במחלוקת בחקר השואה?
– האם צה"ל יגיע לעימות הבא עם מסוקים בני 50?
בפתח מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי Nature Neuroscience, הועלתה השאלה כיצד אנשים מושפעים מבידוד חברתי כפוי. "אינטראקציות חברתיות חיוביות עשויות להיות צרכים אנושיים בסיסיים, המקבילים לצרכים בסיסיים אחרים כמו צריכת מזון או שינה", נכתב שם. "היעדר אינטראקציה חברתית חיובית עשוי לעורר רצון, או השתוקקות המניע להשלים את החסר הזה".
כדי לבחון את העניין יצא לדרך ניסוי מעניין. ליבייה טומובה ועמיתיה ב-MIT ביקשו מארבעים משתתפים לצום במהלך עשר שעות, רק מים היו בתפריט. בסופו של היום הוכנסו אותם אנשים למכשיר תהודה מגנטית ונחשפו לתמונות של פיצה ועוגת שוקולד. בתגובה "נדלקו" אצלם תאי עצב מסוימים במוח שגם ייצרו דופמין, אחד מהחומרים במוח שנקשרים בתגמול ובהנאה.
ארבעים הנסיינים הלכו לביתם, טרפו מן הסתם מכל הבא ליד ושבו מרצונם ביום אחר לגמרי למשימה (מבאסת) אחרת. במהלך עשר שעות התבקשו להיות מבודדים מבני אדם הן פיזית והן וירטואלית – ללא כל רשת חברתית להתנחם בה. בסופו של היום הזה נסרק שוב מוחם כאשר הביטו בתמונה של אנשים משוחחים או משחקים בספורט קבוצתי. בתגובה שוב התחילו לפעול אותם נוירונים בדיוק שהופעלו למראה האוכל. ככל שהאדם דיווח שהוא רעב יותר או "רעב" לאנשים, כך האפקט במוח היה חזק יותר. מי שהאפקט אצלם היה קטן יותר היו אלה שלפי דיווחם כמהו פחות לקרבת אנשים, ולכתחילה דיווחו שהם טיפוסים בודדים יותר. "אולי להיות מבודד לא משפיע על אותם אנשים באותה מידה, כי זה משהו שאינו שונה מהותית מחיי היומיום שלהם", הסבירה טומובה.
הממצאים האלה "מדברים על המצב הנוכחי שלנו", סיפרה בראיון עיתונאי. "הקורונה גרמה להרבה מאד בידוד חברתי, מה שמעמיד את הבריאות הנפשית והגופנית שלנו על כף המאזניים ומשאיר אנשים עם רעב עצום להרבה יותר מאוכל. חשוב לבחון את הממד החברתי של משבר מסוג זה".
