כשהילד הראשון של לורה ניי פאלסון נולד ב-1996, השיר "Wallflowers" מהאלבום "Bringing Down the Horse" היה להיט גדול. "כל מה שאני צריכה לשמוע זה את התווים הראשונים מ-"One Headlight", ואני חוזרת לרקוד… עם התינוק החדש שלי בזרועותיי", היא אומרת. "זה ממלא את הלב שלי בשמחה בכל פעם".
כאשר החמיר האלצהיימר שהחל מוקדם עבור קרול הווארד, לעתים קרובות היא לא יכלה לזהות את בעלה. היא הציגה אותו פעם כאביה. אבל אם היא שומעת שיר של סיימון וגרפונקל מתנגן משנות ה-60, הווארד, ביולוגית ימית שמתה ב-2019, יכולה הייתה לשיר כל מילה "ללא מאמץ", אומר בעלה.
היכולת הזו של מוזיקה להעלות זיכרונות מוחשיים היא תופעה המוכרת היטב לחוקרי מוח. היא יכולה לעורר זיכרונות מוחשיים משנים עברו – עבור רבים, באופן עוצמתי יותר מחושים אחרים כמו טעם וריח – ולעורר רגשות עזים מאותן חוויות עבר.
"מוזיקה יכולה לפתוח דלתות נשכחות לזיכרון שלך", אומר אנדרו בודסון, ראש נוירולוגיה קוגניטיבית והתנהגותית, ראש צוות עמית לחינוך ומנהל המרכז למדעי המוח התרגומיים קוגניטיביים ב-Veterans Affairs Boston Healthcare System. "מוזיקה יכולה להחזיר אותך אחורה בזמן, כמו גם להתנהג כמו טלטלה של חשמל שיכולה להפעיל את המוח שלך ולהניע אותו", הוא אומר. "לכולנו יש את החוויה המוכרת של לחזור לעיר הולדתנו, לבקר בבית הספר התיכון שלנו ולהרגיש את הזיכרונות חוזרים".
מדענים שחוקרים את ההשפעות החזקות של מוזיקה על המוח אומרים שגידול בידע המדעי עשוי לשפר טיפול במצבים כמו דמנציה והפרעות זיכרון אחרות, חרדה, מתח ודיכאון, לקויות למידה ומחלות גופניות רבות, כמו כאב כרוני, סרטן ומחלת פרקינסון.
קיימות גם ראיות לכך שמוזיקה מזרזת הפרשת נוירוטרנסמיטורים במוח, כגון דופמין, "שליח" כימי הממלא תפקיד במערכת התגמול/הנאה של המוח. מחקרים אחרים הראו שמוזיקה מפחיתה את ההורמון קורטיזול מייצר המתח ומגבירה את הפרשת האוקסיטוצין, הממלא תפקיד בצירים ובלידה, כמו גם בקשר בין תינוק להורה, באמון והתקשרות רומנטית.
"מוזיקה מפעילה חלקים שונים במוח", מה שהופך אותה לכלי רב-תכליתי במיוחד, אומרת איימי בלפי, פרופ' למדע פסיכולוגי באוניברסיטת מיזורי למדע וטכנולוגיה וחוקרת ראשית במעבדת הקוגניציה והאסתטיקה המוזיקלית שלה. "אנחנו יכולים להשתמש בה כדי לשפר את מצב הרוח, לעזור לנו ללמוד וליצור קשר חברתי עם אנשים אחרים. היא הופכת לחלק מהזהות שלנו, כמו פס הקול של חיינו, מה שמסביר מדוע היא כל כך יעילה בגירוי ושליפה של זיכרונות".
חלק מהמומחים רואים גם תפקיד של המוזיקה – שיכולה להקל על תסיסה אצל אנשים עם דמנציה – כחלופה לתרופות הרגעה, למשל, או כאמצעי לאפשר לחולים להמשיך לחיות בבית.
פרנק רוסו, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו מטרופוליטן, אומר שהוא מאמין שזה בסופו של דבר יהיה אפשרי. הוא קצין מדעי ראשי של חברה שמפתחת נגן מוזיקה שמשתמש בבינה מלאכותית כדי לאצור רשימת השמעה אינדיבידואלית שנועדה להדריך מטופל ממצב של חרדה למצב של רוגע. "אחד הדברים המאתגרים באמת עבור מטפלים הוא החרדה והתסיסה", אומר רוסו, שמחקרו מתמקד במפגש בין מדעי המוח למוזיקה. "חלק נכבד מהאנשים יגיעו לאותם בתי אבות, שבהם הם פונים לתרופות הרגעה או אנטי-פסיכוטיות. למוזיקה יש כאן הזדמנות אמיתית".
מליסה אוונס, מטפלת במוזיקה באוניברסיטת וירג'יניה Commonwealth Health, כבר ראתה זאת בעבודתה. "אני עדיין מוצאת את עצמי נפעמת מהיכולת של מוזיקה לשנות באופן חיובי התנהגות, רגש ואפילו מערכות יחסים בין מטפלים ליקיריהם, ולו רק למשך השיר הספציפי", היא אומרת. הוא מספק "רגע של נורמליות שכל כך הרבה מהזמן נראה אבוד".
***
כדי להבין את השפעת המוזיקה על המוח, מומחים בוחנים את סוגי הזיכרון השונים המעורבים.
לדוגמה, כאשר אנחנו מנגנים, במקום רק להאזין למוזיקה, אנחנו משתמשים בזיכרון "פרוצדורלי" – סוג של זיכרון "מרומז" לטווח ארוך, שהוא היכולת הלא מודעת לזכור הרגל או שגרה שאנחנו יכולים לעשות כל יום מבלי לחשוב על זה; כמו הקלדת מגע, רכיבה על אופניים או צחצוח שיניים, אומרים חוקרים.
זה שונה מזיכרון "אפיזודי" – סוג של זיכרון "מפורש" לטווח ארוך – שהוא זיכרון מודע וזה מה שהמוח שלך משתמש בו כדי לזכור, למשל, את הפריטים ברשימת הקניות שלך (הן מרומז והן מפורש הם סוגים של זיכרון לטווח ארוך, הראשון לא מודע וללא מאמץ והשני דורש עבודה מודעת כדי לזכור).
זיכרון אפיזודי מקורו באזור ההיפוקמפוס של המוח, ש"הוא הראשון להיאבד" כאשר דמנציה מכה, אומר בודסון. "אלצהיימר תוקף את ההיפוקמפוס בראש ובראשונה", הוא אומר, ומסביר מדוע הזיכרון הפרוצדורלי עדיין מאפשר לחולי דמנציה לזכור מילים ולהופיע. "זו מערכת זיכרון אחרת לגמרי".
אצל אנשים עם מוח בריא, "זיכרון אפיזודי מאפשר להעביר אותך אחורה בזמן" לאירוע או לפרק זמן ספציפי בעבר "כשאתה מאזין ליצירה מוזיקלית", אומר בודסון, בעוד שהיכולת לשיר או ליצור מוזיקה היא זיכרון פרוצדורלי, כלומר שאתה לא צריך לחשוב בכוונה על מה שאתה עושה. דוגמה ידועה לאחרונה הייתה זו של הזמר האגדי טוני בנט, בן 96, שבמשך האלצהיימר עדיין יכול היה לבצע ללא רבב את להיטיו הקלאסיים.
עם זאת, הוא אומר שחולים עם אלצהיימר עדיין יכולים לחוות את תופעת הזיכרון האפיזודי של "מסע בזמן מוזיקלי" גם לאחר שהמחלה תקפה את ההיפוקמפוס שלהם, כל עוד הזיכרונות האפיזודיים הללו הם בני יותר משנתיים. "הם 'אוחדו', וברגע שהתאחדו, ניתן לגשת אליהם למרות שההיפוקמפוס נהרס", אומר בודסון, שהוא גם פרופסור לנוירולוגיה באוניברסיטת בוסטון.
"תהליך הקונסולידציה מתחיל כבר בלילה הראשון שאנו ישנים לאחר שנוצר זיכרון, ועשוי להימשך עד שנתיים", מסביר בודסון. "כאשר נוצר זיכרון, הוא אינו מאוחסן ישירות בהיפוקמפוס. ההיבטים השונים של הזיכרון – המראות, הצלילים, הריחות, הרגשות והמחשבות – מיוצגים על ידי דפוס של פעילות עצבית בחלקים שונים של הקורטקס, החיצוני משטח המוח, שבו מתרחשים הראייה, השמיעה, הריח, הרגש והחשיבה".
כדי להבין את הרעיון, אומר בודסון, חשבו על זיכרונות כעל בלונים קטנים המרחפים באזורים שונים במוח. "כשנוצר זיכרון חדש, זה כאילו ההיפוקמפוס קושר יחד את מיתרי הבלונים, בדיוק כמו אם היית מחזיק את מיתרי בלוני ההליום ביד", הוא אומר. "אם ההיפוקמפוס היה נהרס, הבלונים היו נפרדים ומתעופפים והזיכרון היה נעלם". אבל לאחר שהזיכרון מתגבש, הוא אומר, "הבלונים השונים נקשרים ישירות זה לזה באמצעות מיתרים כבדים ובגלל זה אין צורך יותר בהיפוקמפוס כדי שהזיכרון יישאר שלם. זו הסיבה שאנשים עם מחלת אלצהיימר יכולים לזכור דברים מילדותם אבל לא זוכרים מה הם אכלו לארוחת צהריים או את מי הם ראו אתמול".
***
כשמישהו שומע קטע מוזיקלי מנעוריו, אפקט "מכונת הזמן" הוא משהו ש"כולם יכולים להתייחס אליו", אומר רוסו. "הייתי בתיכון בשנות השמונים והיום, כשאני שומע שיר של בלונדי או דפש מוד, יש לי את ההרגשה הזו של להיות בחוץ עם החברים שלי, לבד, עצמאי מההורים שלי, כשהתחלתי להרגיש כמו מבוגר – זה ממש חזק. אנחנו לא שומעים שיר רק פעם אחת. יש המון הזדמנויות לקודד את הזיכרון הזה. מוזיקה מקודדת עמוק יכולה לפתוח את זיכרונות ה'פלאש' האלה. אנחנו יכולים לזכור פרטים חיים יותר על אירועים בעבר כשאנחנו נחשפים למוזיקה". מחקר הראה שהאפקט הוא יותר מאשר עם פרצופים מוכרים או גירויים אחרים.
בלפי ערכה מחקר ספציפי על זה. במחקר קטן אחד, 30 משתתפים האזינו לקטעים של 15 שניות ממוזיקה שהייתה פופולרית כשהיו צעירים יותר – בגילאי 15 עד 30. לאחר ששמעו את הקליפים, הם ראו תמונות של פרצופים של אנשים מפורסמים מאותה תקופה, כולל פוליטיקאים, ספורטאים וכוכבי קולנוע – אבל בלי מוזיקאים, כדי למנוע בלבול.
המדענים שאלו את המשתתפים לגבי כל גירוי וביקשו מהם לתאר זיכרונות "אוטוביוגרפיים" בהשראת החשיפה. "המוזיקה עוררה זיכרונות הרבה יותר מפורטים מאשר הפרצופים", היא אומרת. "מצאנו מהמחקר הזה שמוזיקה נוטה להיות קשורה לזיכרונות אישיים מהחיים".
במחקר קטן אחר, היא אומרת שהיו לה משתתפים – 39 מבוגרים צעירים בגילאי 18 עד 34 ו-39 מבוגרים בגילאי 60 עד 77 – והם היו מנהלים יומנים במשך תקופה של ארבעה ימים ומתעדים את התגובות שלהם הן למוזיקה ששמעו והן לאוכל שאכלו, בישלו, ראו בסופרמרקטים ונצפו בתוכנית אפייה. "מוזיקה עוררה זיכרונות אוטוביוגרפיים תכופים יותר, שיעור גדול יותר של זיכרונות בלתי רצוניים, וזיכרונות שדורגו כחשובים יותר באופן אישי בהשוואה לרמזי מזון", היא אומרת.
זה לא יפתיע את פאלסון, מנהל מעבדה במרכז לחקר הסביבה של סמיתסוניאן. ה"תינוק" איתו רקדה בזרועותיה כבר בן 26, ויש לה עוד שני בנים ובת. ילדיה כולם שמעו את סיפור ה-"Wallflowers" שלה. "אם אני מזכירה את זה, כולם מגלגלים עיניים ואומרים 'כן אמא, אנחנו יודעים. את אוהבת את השיר הזה'", היא אומרת, "אבל הם מחייכים".
