מל מיי הבינה שהיא שונה רק כשקראה יום אחד כתבה חדשותית. “רגע, מה? יש אנשים ששומעים קול בראש שלהם?” היא חשבה אז. היא הוכתה בתדהמה לגלות שמדובר לא רק בביטוי ציורי — החברים שלה ממש משוחחים עם עצמם בתוך הראש.
מיי, מפיקה אוסטרלית בת 30 שמתגוררת בניו יורק, זוכרת שניסתה להסביר למשפחתה: “אין לי קול בראש”. “אבא שלי אמר, ‘את משקרת’”, היא סיפרה לסוכנות AFP. אבל אביה השתכנע כאשר מיי החלה לעבוד עם פסיכולוגים והם הסכימו איתה – היא נמנית עם האנשים הנדירים מאוד שחסרים דיבור פנימי.
הרעיון שלפיו ייתכן שיש אנשים שלא חווים את התופעה הזו כל כך חדש, שרק בשנה שעברה הוצע לה שם קליני: אננדופאזה (anendophasia). המונולוג הפנימי התברר כקשה מאוד למחקר, משום שהוא מסתמך על היכולת של אנשים לתאר כיצד הם חושבים – ומתברר שאנו מספרים לא מהימנים.
“אנשים בורים בנוגע למאפיינים של החוויה הפנימית שלהם עצמם”, אמר לסוכנות AFP פרופ’ ראסל הרלברט, פסיכולוג מאוניברסיטת נבדה בלאס וגאס. “וזה לא משנה עד כמה אתה בטוח בעצמך”, הוסיף הרלברט, חלוץ בתחום שחקר אנשים עם מגוון של חוויות פנימיות — ובכלל זה את מיי.
רוב האנשים מניחים שהקול הפנימי שלהם מדבר כל הזמן, אבל למעשה מדובר רק באחת מתוך כמה תופעות של חוויה פנימית, אמר הרלברט. אחרות כוללות דימויים חזותיים, “מחשבה לא מסומלת”, רגשות ומודעות תחושתית.
רק רבע מהזמן?
כדי לחקור את התופעות האלה, הרלברט ערך מחקר שבו צפצפן צלצל באקראי בזמן שמשתתפים קראו את “הגלגול” של פרנץ קפקא, והם התבקשו לתאר מה התרחש באותו רגע בראשם. במקום להגות את המילים בקול פנימי, הם בעצם יצרו דימויים חזותיים – “סרטון משלהם” – של הספר, הוא אמר. לאנשים יש גם סוגים שונים של דיבור פנימי. יש כאלה שיש להם כמה קולות, ואילו דוברי שתי שפות יכולים לעבור בין שפות.
ג’ורדון סטארק, פיזיקאי חלקיקים מקליפורניה שנולד חירש, חווה שילוב של דיבור פנימי ודימויים חזותיים. “אני לא חושב על המילה ‘מיטה’ בראש, אלא מדמיין את הרעיון של הראש שלי נוגע בכרית”, שזה דומה למחווה בשפת הסימנים עבור המילה, סיפר בן ה-34 לסוכנות AFP.
כאשר התבקש להעריך כמה אחוזים מהזמן אנשים שומעים קול פנימי, הרלברט הדגיש שיש צורך בהרבה יותר מחקר בנושא. אבל הערכה גסה היא שאנשים עוסקים ב“דיבור פנימי” ב-20 עד 25 אחוז מהזמן, הוא אמר. הנתון הזה כולל אנשים שחווים דיבור פנימי לעיתים קרובות מאוד — וכאלה שלא חווים אותו כלל, כמו מיי. “החוויה הפנימית שלה כמעט לא קיימת, אבל היא יוצאת הדופן ולא הכלל”, אמר הרלברט.
הלן לוונברוק, חוקרת קול פנימי מובילה מאוניברסיטת גרנובל-אלפ בצרפת, נאלצה לשנות את דעתה לגבי עצם קיומם של אנשים כמו מיי. “חשבתי שלכולם יש קול פנימי עד לא מזמן”, אמרה לסוכנות AFP. הרעיון סתר את המחקר הקודם שלה, שהצביע על כך שהדיבור הפנימי הוא חלק חשוב מהיכולת לדבר בקול, ומשמש כ“הדמיה פנימית”. אבל עבודתו של הרלברט — והגילוי שיש אנשים שלא מסוגלים ליצור דימויים מנטליים, תופעה המכונה אפנטזיה (aphantasia) — שינו את דעתה.
"יתרונות וחסרונות"
מיי מאמינה שהעובדה שאין לה קול פנימי מסבירה מדוע היא מעולם לא הייתה אדם חרד – ומדוע מדיטציה קלה לה מאוד. דניאל גרגורי, פילוסוף שמתמחה בדיבור פנימי באוניברסיטת ברצלונה, אמר שייתכן שיש חסרון בכך שיש לך יותר מדי דיבור פנימי – “נטייה לדפוסי מחשבה שליליים, להרהורים אובססיביים”. אבל באותה מידה “אפשר להשתמש בדיבור פנימי כדי לעודד את עצמנו, לתת לעצמנו מסרים חיוביים”, אמר לסוכנות AFP.
לדברי מיי, תגובה נפוצה כששומעים שאין לה מונולוג פנימי היא: “וואו, זה בטח מדהים”. “אני מאוד ממהרת לדחות את זה, כי בעיניי בהחלט יש גם יתרונות וגם חסרונות”, היא אמרה. “אני הרבה פעמים חושבת על איזה היבטים של החוויה האנושית אני מפספסת”.
בנוסף לכך שאינה דואגת לגבי העתיד, מיי מתקשה לזכור את העבר. לוונברוק אמרה שהאנשים שחקרה עם אפנטזיה סיפרו שיש להם זיכרונות אוטוביוגרפיים “מוזרים”, משום שאין להם דרך חושית לשחזר זיכרון.
מיי מדגישה שהעובדה שאין לה קול פנימי לא אומרת שהיא חסרת מחשבה. “אני לא מתה בפנים. אני יודעת דברים ואני מרגישה דברים”, אמרה מיי, שמתכננת להפיק סרט דוקומנטרי על חוויותיה. כאשר נשאלה מה עובר לה בראש, היא השיבה בפשטות: “טוב, אני יושבת כאן, מקשיבה לך ואז פשוט מגיבה באופן אוטומטי. וזה הכול. “זה לא ככה אצל כולם?”
