שלי אינגדאו־ונדה ודוד אבטה הם שני סיפורי הצלחה בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. אינגדאו, בת 40, היא דוקטורנטית בבית־הספר לעבודה סוציאלית, בחממת נבט למחקר מודע הקשר (מסגרת שמפגישה חוקרים מתחומים שונים, מהארץ והעולם, לדיאלוג רב־תחומי של טיפול בילדים ומשפחות, המתמודד גם עם ההקשרים התרבותיים והחברתיים הרחבים שבתוכם חיה הקבוצה) באוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר הקהילה האתיופית. רק לפני חודשים אחדים יצא לאור ספרה 'חוסן בהגירה – הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל' (הוצאת רסלינג); הספר הוא ניתוח של 20 ראיונות עומק עם צעירים אתיופים, על סיפורי עלייתם וקליטתם.
אבטה, בן 37, עשה מסלול המאפיין את הבולטים שבבני האליטה של הציונות הדתית: לימודים בישיבה התיכונית 'נווה שמואל' באפרת, ואחר־כך בישיבות ההסדר שבעתניאל ו'אורות שאול'; שירות צבאי כקצין בדובדבן; לימודי משפטים ועבודה כעורך דין במשרד מכובד; תואר שני במינהל עסקים. היום הוא מכהן כראש המטה של מנכ"ל החברה למתנ"סים וחבר הנהלה בחברה.
רועה הצאן בישיבת ההסדר
שניהם עברו מסלול מפרך בדרך להצלחה, ונדרשו להתמודד עם קשיים רבים וגדולים בהרבה מאלה שנדרשים להם ישראלים אחרים שהגיעו להישגים דומים. אינגדאו עלתה מאתיופיה בגיל 5, חיה שש שנים במרכז קליטה בקרית ארבע, ואת בגרותה עשתה ברמלה. היא נשלחה ללימודים בפנימיה בכפר בתיה, ולאחר השירות הלאומי, שהתמקד גם כן בסיוע לעולי שנות התשעים של הקהילה, התחילה את המסלול האקדמי. אבטה עלה לארץ בגיל 9, בשלבים המוקדמים של 'מבצע שלמה'. תחילה נקלטה משפחתו במרכז קליטה בנתניה. כעבור שנה עברו לאתר הקרוואנים גבעת המטוס בירושלים, ומשם לשכונת נווה יעקב שבבירה, ממנה החל את מסלול הזינוק שלו.
אבל מה שמרתק במיוחד הוא שלמרות הדמיון בסיפור האישי יש פער גדול, כמעט 180 מעלות, באופן שבו כל אחד מהם תופס את סיפורה של הקהילה. אינגדאו מדגישה לכל אורך השיחה איתה את חצי הכוס הריקה. היא אמנם מקפידה להדגיש את העובדה ש"באופן אישי נתקלתי ופגשתי בעיקר אנשים טובים. הרבה אנשים מהממים, ובעיקר נשים, עזרו לי לאורך הדרך". אבל הפרשנות שהיא נותנת למסלול הקליטה שעברה, ולמדיניות העקרונית שהוא משקף, היא שלילית בעיקרה.
כך, למשל, את הכוונתה ללימודי תיכון בפנימיה, שכנראה היתה המפתח למסלול שהוציא אותה מגורל שאר בני השכונה שבה גדלה, היא רואה כנובעת מ"הנחה שההורים לא יכולים לגדל אותנו. יכול להיות שיש אנשים שזה התאים להם, אבל כשאני מסתכלת אחורה, אני חושבת שהיה לי יותר טוב אם הייתי נשארת בבית". גם את ועדת פלמור, הוועדה הבינמשרדית שעיצבה מדיניות של מלחמה בגזענות שבה נתקלים בני הקהילה, היא מבקרת: "מה כבר עשתה הוועדה הזו? קצת למדו על התרבות האתיופית? הציפייה היא לא שילמדו ריקודים אתיופיים ויאכלו אינג'רה [־ הלחם האתיופי; י.ש.], אלא שיפסיקו את שיטור היתר ואת האלימות כלפי הקהילה".
"אני הבן הבכור והנכד הבכור במשפחה. וזה אומר שעד גיל 9, גיל העלייה לארץ, היה לי תפקיד ברור – לרעות את צאן המשפחה. לימים, כשלמדתי בישיבת ההסדר, הייתי להיט בין החבר'ה. כי כל פעם שלמדנו בגמרא סוגיה עם הקשר חקלאי, הייתי זה שמסביר לכולם איך זה בדיוק נראה".
שניהם, כמעט מיותר לומר, התחילו מנקודת מוצא דומה: בית כפרי באתיופיה. אינגדאו נזכרת בבית הזה בנוסטלגיה: "רובנו גדלנו במקומות שהם כמו גן עדן: מקומות פורחים ונהרות זורמים, שטחים ירוקים עצומים שהכל בהם ירוק ופורח. זה הרבה יותר פסטורלי מהדימוי שבאנו ממדבר ומרעב. גם ההחלטה לעלות לארץ הייתה החלטה עצמאית. זה לא שבאו ולקחו אותנו, אלא אנשים התחילו ללכת בעצמם והגיעו ברגל עד סודן, ורק משם באמת לקחו אותנו". אבטה לא מדבר כנגד חייו המוקדמים, אבל בדבריו אין שום נימת נוסטלגיה: "אני הבן הבכור והנכד הבכור במשפחה. וזה אומר שעד גיל 9, גיל העלייה לארץ, היה לי תפקיד ברור – לרעות את צאן המשפחה. לימים, כשלמדתי בישיבת ההסדר, הייתי להיט בין החבר'ה. כי כל פעם שלמדנו בגמרא סוגיה עם הקשר חקלאי, הייתי זה שמסביר לכולם איך זה בדיוק נראה".
"בעלייה שלי בעצם דילגתי במין מנהרת זמן על פני 2000 שנה: מתרבות חקלאית, כמו זו שאפיינה את אבותינו בארץ ישראל, ועד הקידמה הטכנולוגית הגבוהה ביותר. הפער הזה הומחש לי כבר כשהגענו לאדיס אבבה, כדי לחכות ליציאה מאתיופיה. אדיס היא כבר עיר מודרנית לגמרי. יש שם רכבת קלה, מה שבתל אביב עדיין אין. בתקופה שבה חיינו באדיס, במחנה פליטים, עברנו פעם ליד איזה בית יוקרתי. בתור ילדים שובבים, פשוט נכנסנו לשם וראינו אנשים גרים בתוך קופסה. אחר־כך, במרכז הקליטה בנתניה, שוב ראינו את האנשים שגרים בתוך קופסה. אני זוכר שכילדים היינו מתחבאים לילדים שהתחבאו בתוך הקופסה, ולא מבינים איך הם נשארים לשבת כל כך הרבה זמן בתוך הקופסה. לקח זמן עד שהבנו שמדובר בטלוויזיה".
אובדן הסמכות ההורית
הפער התרבותי והטכנולוגי הוא בלי ספק אחת הבעיות הקשות שהעיבו על קליטתה של העלייה מאתיופיה. לא מדובר רק בעצם קיומו של פער שהיה צורך להתגבר עליו בתוך זמן קצר, כדי להשתלב, דבר שהיה קשה במיוחד עבור דור ההורים והסבים. אלא שהפער הזה יצר גם שורה של תוצאות עקיפות, שהחמירו את המצב אפילו יותר מהפער האובייקטיבי עצמו. כך למשל הוא השפיע עמוקות על היחסים בתוך המשפחה: בין הורים וילדים, ובין הגברים והנשים.
מה שמדהים הוא שהתהליכים האלה כבר קרו, בדיוק באותו אופן, בעליית שנות החמישים, ובכל זאת דומה שהלקחים לא נלמדו; כאילו היה ברור, גם לקולטים של שנות השמונים והתשעים, שאלה תופעות לוואי בלתי נמנעות של העלייה, ו'אין מה לעשות'. או כפי שכונתה התופעה בפי הסוציולוגים שחקרו את עליות שנות החמישים: תפישת 'דור המדבר'. היינו, המערכת הקולטת הניחה שדור ההורים הוא דור אבוד. הוא כבר לא יצליח להדביק את הפער בינו לבין החברה הקולטת, ולכן צריך להתמקד בדור הצעיר ולהציל אותו; למשל, באמצעות הוצאת הילדים מבתי ההורים לפנימיות שבהן יטופחו. והזמן כבר יעשה את שלו.
לא פעם הייתי הולך גם לאסיפות ההורים של האחים הצעירים שלי. לפעמים עם ההורים, כדי לעזור להם להבין מה שנאמר ולפעמים גם בלעדיהם, כשהעבודות האינסופיות שלהם מנעו מהם להגיע בזמן לאסיפה".
אינגדאו: "במשפחות של עולים, הילדים הגדולים הם חוליה מאוד חשובה שמחברת בין ההורים לחברה החדשה. אם לוקחים את הילדים האלה לפנימיות, כמובן לטובתם, ההורים נשארים בבית רק עם הילדים הקטנים, והקושי שלהם רק מתעצם".
אבטה: "כשעולים ממדינה כמו אתיופיה, שהפער בינה לבין החברה הישראלית כל כך גדול, היכולת של הילדים לקלוט את השפה ואת התרבות החדשה הרבה יותר גדולה מזו של ההורים. ההורים נשארים מאחור, ומאזן הכוחות בתוך הבית משתנה. הרבה פעמים אני, כילד בכור, הייתי הולך עם אבא שלי לבנק והייתי מבין את הדברים יותר טוב ממנו. לא פעם הייתי הולך גם לאסיפות ההורים של האחים הצעירים שלי. לפעמים עם ההורים, כדי לעזור להם להבין מה שנאמר ולפעמים גם בלעדיהם, כשהעבודות האינסופיות שלהם מנעו מהם להגיע בזמן לאסיפה".
"לא כל ילד צעיר מסוגל לאזן בין הכח האדיר שפתאום נהיה לו לבין יחס הכבוד שמגיע להורים, במיוחד כשקיים פער כל כך גדול בין שיטת החינוך הסמכותית שהיתה מקובלת באתיופיה, כשדבר ההורים הוא קדוש, לבין השיטה היותר ליברלית שמקובלת פה. יש הרבה מקרים שהפער הזה ממש פירק משפחות. מרכיב מאוד משמעותי זה גם שינוי המעמד של הנשים. בתרבות האתיופית, כמו בתנ"ך, הגבר די מכתיב את הדברים במשפחה. בישראל, לעומת זאת, כמובן מעצימים את הנשים ואומרים להן שהן שוות לגמרי לגברים. יש גם תנאים אובייקטיביים שמעצימים את הנשים. הגבר מגיע לארץ, רץ מייד לחפש עבודה, כי הוא תופש את תפקידו העיקרי כמפרנס המשפחה. האמא בהתחלה יושבת בבית, מגדלת את הילדים, אבל בבוקר, כשהם במסגרות שלהם, יש לה זמן ללכת לאולפן. היא לומדת עברית, מתקדמת, מתערה יותר בחברה, ואחרי כמה זמן מתחיל פער משמעותי גם ביניהם".
התוצאה די ברורה: אם התופעה של 'אובדן הסמכות ההורית' מאפיינת כיום את כלל התרבות המערבית, הרי בקרב העולים מאתיופיה היא קיצונית הרבה יותר. לא רק שהסביבה מחנכת את כלל הצעירים שהערך המקודש הוא המימוש העצמי, והוא כמעט בהכרח צריך לעבור דרך המרד בסמכויות למיניהן, אלא שהצעירים העולים חווים מקרוב הורים שמתקשים להתמצא בחברה שבתוכה הם חיים, וזה כמובן מעצים את אובדן סמכותם. אם ההורה מגיב על המצב הזה בעצבנות או באלימות, המצב רק יחריף.
קרית מלאכי מובילה
בנוסף, כאמור גם היחסים בין האבות והאמהות הולכים ומחריפים, לאור הפער הגדול בין סוג היחסים שחוו באתיופיה לזה שפגשו בארץ, כך שתופעת פירוק המשפחות היא עניין שכיח. בקרב עולי אתיופיה אחוז המשפחות החד־הוריות הוא כ־29%, יותר מפי שניים משיעורן בכלל האוכלוסיה. גם תופעות של אלימות במשפחה רווחות במיוחד בקהילה הזו. בין השנים 2015-2004 נרצחו בישראל 29 נשים ממוצא אתיופי על־ידי בני זוגן. בין השנים 2008־2005 שיעור הנשים האתיופיות שנרצחו על־ידי בני זוגן היווה כשליש מכלל הנרצחות, אם כי האחוז הזה ירד באופן משמעותי בשנים שלאחר מכן.
אבל אם לא די בכך, הרי שמדיניות הקליטה החמירה עוד יותר את המצב. חשוב להדגיש: ההחלטות שהתקבלו נבעו בדרך כלל מתוך כוונה טובה, ובכל זאת בפועל יצרו בעיות רבות. ההחלטה המשמעותית ביותר, בהקשר הזה, היתה עצם ההכרעה ללוות את עולי אתיופיה במדיניות קליטה פטרונית, כזו שאמנם מעניקה להם הרבה משאבים אבל גם מחליטה בשבילם את ההחלטות החשובות; גם זה היה די דומה למדיניות הקליטה של עולי שנות החמישים, ועם תוצאות דומות, כאילו לא נלמד דבר. הכל, כמובן, מתוך הנחה שמדובר באוכלוסיה חלשה, שלא תצליח להתמודד עם המציאות הישראלית, בלי שהקולטים יחליטו עבורה איפה לגור, היכן כדאי לשלוח את הילדים ללמוד, ומה סוג העבודות שההורים יוכלו ללמוד במהירות כדי לפרנס את משפחתם.
כך, למשל, הוחלט עבור העולים על מדיניות מרכזת, שבה הם אמורים לחיות רוב הזמן סביב בני הקהילה – מתוך הנחה שהעולים עצמם יעדיפו לחיות לצד אנשים הדומים להם, דוברים את שפתם, ומבלי להתנתק מאורח החיים החמולתי והקהילתי שאפיין אותם באתיופיה, ומתוך הנחה נוספת שבמסגרות מרוכזות ייקל גם על המדינה עצמה לתת לעולים את סל השירותים המעצימים שאמור לעזור להם. כך במרכזי הקליטה ובאתרי הקרוואנים, וגם בשלבים מאוחרים יותר, כשלעולים ניתנה אפשרות לרכוש דירות (בסיוע נדיב מאוד של המדינה, צריך לומר; הרבה יותר נדיב מכל קבוצת אוכלוסיה אחרת), אבל מתוך מגוון אפשרויות בחירה מצומצם, לרוב באזורים שמלכתחילה היו אזורי מצוקה – שהרי טבעי שהמדינה לא תממן לעולים דירות בסביון. כך מצאה את עצמה משפחת אינגדאו נאלצת לבחור בין רמלה ללוד ובוחרת ברמלה, ומשפחת אבטה, שרצתה לגור בירושלים, מצאה את עצמה בשכונת נווה יעקב.
התוצאה היא כמובן ריכוז של עולים בערים מסוימות, ובאזורים ספציפיים ובעיתיים באותן ערים, בעוד ערים חזקות פעלו, ולרוב גם הצליחו, ששיעור עולי אתיופיה המגיעים אליהן לא יהיה גבוה. רשימת הערים בהן ריכוז עולי אתיופיה הוא גבוה במיוחד רק ממחישה את הטענה הזו. מובילה את הטבלה קרית מלאכי עם כ־17% תושבים שהם עולים מאתיופיה (הנתונים הם מסוף 2016); אחריה קרית גת (9%), ובמקום השלישי עפולה (7.5%). בתל־אביב, לשם השוואה, עמד שיעור יוצאי אתיופיה מתוך כלל התושבים בסוף 2016 על 0.6%; בירושלים על 0.7%, ובחיפה על 2%.
אזורי מצוקה חדשים
הכוונות כאמור טובות, אבל התוצאה מריכוזים כאלה של עולים, שמלכתחילה הנתונים הסוציו־אקונומיים של רובם די חלשים, היא כמובן יצירת אזורי מצוקה חדשים, לא שונים מאלו שנוצרו בעליית שנות החמישים (חלקם אפילו באותם מקומות ממש). מקומות שבהם המראות שחווים הילדים מגיל צעיר הם של כאוס חברתי: משפחות מפורקות, אלימות, הידרדרות עבריינית, וממילא גם רבים מהם נמשכים להיות הדור הבא של הכאוס.
המציאות הזו גם משכפלת ומעצימה את עצמה בעוד מובן: בכל שכונה שבה גדל שיעור העולים מאתיופיה, נרשמה נטייה גבוהה של עזיבה אצל קבוצות אוכלוסיה אחרות, מה שהביא לשכונה עוד עולים מאתיופיה, וגם בתי הספר נטו להיות עם אחוז גבוה של יוצאי אתיופיה, מה שלא נתן סיכוי גם לאינטגרציה משמעותית. אפילו מסגרות הסיוע נותבו בהדרגה להיות על טהרת יוצאי אתיופיה – מתוך כוונה טובה להעניק את הסיוע בלעדית לאוכלוסיה הזו, אבל בפועל הדבר תרם ;לעוד מדרגה של בידול יוצאי אתיופיה מכלל האוכלוסייה.
דו"ח מבקר המדינה מ־2012, שעסק בקליטת עולי אתיופיה, הצביע על בעיה חמורה נוספת: כספים רבים אכן מושקעים בעולים, אבל אחוזים גדולים מהם לא מגיעים בסופו של דבר לטובת העולים עצמם ו'נספגים' בהוצאות תקורה של המון ארגונים ועמותות שהוקמו למען המטרה החשובה של הסיוע לעולים. אבטה: "יש גם מניפולציות שעושים בכספים האלה. למשל, בית־ספר שקיבל מהמדינה 20 מחשבים לטובת קידומם של התלמידים יוצאי אתיופיה, אבל בפועל משתמש בהם ככיתת מחשבים עבור כלל בית הספר. לפעמים מזמינים מראש מספר מחשבים גדול יותר מכפי שצריך עבור העולים, כדי שישמשו את כלל בית הספר".
הצגת הבעיות מלמדת כמובן גם על כיוון הפתרונות הרצויים. אינגדאו ואבטה מסכימים שאסור היה לוותר על דור ההורים, ולהתמקד אך ורק בילדים. אינגדאו: "כל הבעיות של 'דור המדבר' כבר מוכרות לנו היטב מעליות קודמות, והיה צריך להיערך להן. צריך היה להדריך את ההורים על האופי השונה של יחסי הורים־ילדים בחברה המערבית, ולהדריך אותם כיצד להתמודד עם זה. להתמודד מראש עם השינוי ביחסים בין הגברים והנשים בתא המשפחתי, ולערוך הכנה זוגית מתאימה לכלל הזוגות, כטיפול מונע ולא רק טיפול כשהכל כבר קורס. צריך היה להציע להורים שלנו אפשרויות תעסוקה שהן לא רק אבטחה ונקיון. נכון שהם הגיעו בגיל מבוגר עם פער השכלתי, אבל כשאבא שלי ראה שיש אופציה של קורס נהיגה, הוא נרשם מייד, עבר תיאוריה בפעם הראשונה, וזה עשה לו נורא טוב שאחר כך עבד בעבודה הרבה יותר מכובדת".
תמיד נוכל לחבק אותך
אבטה: "אני מלא תודה והוקרה למה שהמדינה עשתה בשבילי וגם בשביל קבוצות עולים אחרות, אבל צריך לומר שנעשו גם טעויות קשות, שאפשר היה למנוע אותן, ואפשר למנוע אותן גם בעתיד. עולים מאזורים חקלאיים כמו ההורים שלי היה כדאי להפנות, לפחות כשלב ראשוני, ליישובים בעלי אופי חקלאי. שיעבדו קצת בתחומים שיותר מוכרים להם, ישתלמו בהדרגה בטכנולוגיה חקלאית מודרנית, אולי גם בטכנולוגיה תעשייתית יותר מודרנית, ויוכלו להמשיך את חייהם בעבודות יותר מכובדות ומכניסות. החיים של ההורים שלי היו שונים לגמרי אם אבא שלי היה ממשיך להיות חקלאי, במקום פועל תעשייה ש־30 שנה עומד מול פס ייצור משעמם.
אבל, הוא מוסיף, יש עוד דרכים להעצים את מעמדם של ההורים מלבד שיפור מצבם התעסוקתי: "ההורים שלי אמרו לי תמיד משפט מדהים: 'במתמטיקה ואנגלית כנראה שלא נוכל לעור לך, אבל תמיד נוכל לחבק אותך ותמיד נשכב על הגדר כדי שתוכל ללמוד, או לצאת לטיול השנתי'. בשבילי זה היה משפט מאוד מעצים: לדעת שחוץ מהמאמצים שאני עצמי עושה, יש גם מעטפת הורית שתמיד תהיה שם בשבילי. זה מאוד חשוב שהמערכת תכוון את ההורים שגם אם מבחינה השכלתית יש להם פחות מה לתת לילדים, התפקיד ההורי שלהם לא מסתכם בזה. התפקיד היותר חשוב הוא להוות את אותה מעטפת מחבקת ותומכת, שאף אחד אחר חוץ מהם לא יכול לתת לילד. אם הילד יקבל מהם את המעטפת הזו, גם כבודם העצמי יהיה הרבה יותר גדול וגם היחס שלו אליהם יהיה הרבה יותר מכבד".
ויש גם עניין עקרוני יותר, שעליו הוא לא מוכן לוותר: "בשיעורי היסטוריה תמיד מספרים לילדים מה תרמה העלייה הראשונה למפעל הציוני, ומה העלייה השנייה, והשלישית. גם בעליות היותר חדשות אנחנו מסבירים כמה העלייה הרוסית תרמה למאזן הדמוגרפי, וגם הקפיצה את רמת ההשכלה בישראל, ואת תעשיית ההי־טק. אבל כשמגיעים לעלייה האתיופית, מדברים רק על כמה המדינה תרמה להם, ואיזו מדינה נפלאה זו, שהיא היחידה מכל מדינות העולם שהביאה מהגרים שחורים, וישר נתנה להם מעמד של אזרחים שווים ולא הפכה אותם לעבדים. מה הפלא שאחר כך אני וחברים שלי נתקלים כל הזמן במשפט 'תגידו תודה שהבאנו אתכם לפה'.
"אז נכון שעדיין קשה להצביע על תחום מקצועי מובהק שבו העלייה האתיופית תרמה. אבל אני חושב שסיפור הקשר שלנו לארץ הזו וליהדות, למרות נתק של אלפי שנים, הוא סיפור כל כך מופלא, שהוא עצמו יכול להיות סמל חינוכי של חיבור ליהדות ולציונות".
אבטה גם מקיים בעצמו את מה שהוא דורש מהמדינה: לפני כארבע שנים, בעקבות גל המחאה הקודם שפרץ בעקבות הכאת החייל דמאס פיקדה על־ידי שוטרי יס"מ, הוא יזם עם אשתו הדס (שאיננה אתיופית) מיזם שנקרא 'סיפור על הדרך': הוא אירגן קבוצה של מתנדבים יוצאי אתיופיה, שמונה כיום כבר כ־400 איש, והם מסתובבים ברחבי הארץ ומספרים את סיפורה המופלא של הקהילה: 2500 שנים של יהדות שהתנתקה משאר חלקי העם היהודי ובכל זאת שמרה על זהותה הייחודית, וגם על הגעגוע האינסופי לציון; על מסע של 4000 ק"מ במדבריות סודן, "שכלל אנשים כמו הסבא רבא שלי, שבגיל 90 יצא למבע רגלי בירושלים, ומצא את מותו במחנה פליטים בסודן". 400 מתנדבים כבר כולל המיזם הזה, וביחד הם קיימו כבר 1500 הרצאות: בפני בתי־ספר, ארגונים ציבוריים ופרטיים, וגם בבתים פרטיים. 50 אלף איש כבר שמעו את סיפורם.
ההצלחה של תנועות הנוער
כשאני שואל את אינגדאו ואבטה מה מבדיל בינם לבין הנערים והנערות שגדלו לצידם, שלא הצליחו להגיע להישגים דומים, התשובות מעניינות מאוד. אינגדאו מעדיפה לדבר פחות על עצמה, ויותר על הסיפורים שחקרה בספרה: "מה שעולה בבירור שהחוזקות של הקהילה הם דווקא הערכים הישנים שדור ההורים הביא איתו – הכבוד לזולת, אהבת הזולת, המשפחתיות, הקהילתיות. ערכים שנזנחו בתרבות המערבית ושימורם בקהילה שלנו נותן לה עוצמה ויכולת עמידה עם כל הקשיים שהיא עוברת. אני רואה עד היום את הסבתא והדודות שלי יושבות ביחד בשבתות, שעות על גבי שעות, מדברות וצוחקות, תומכות אחת בשנייה. סוג היחסים הזה אמנם נחלש מאוד בדור הצעיר, שהוא כבר יותר מערבי, אבל עדיין קיים במידה מסוימת, וזה מאוד עוזר".
אבטה: "אני חושב שאחד ההבדלים הגדולים בין מי שהצליחו למי שלא זה העולם של תנועות הנוער. מי שנמצא במסלול של תנועת נוער; במקום שלא רק מקבל אלא גם תורם ונותן, צומח אחרת. אגב, זה נכון לא רק ליוצאי אתיופיה. הייתי מפקד צוות בדובדבן וראיתי פער אדיר בין חבר'ה שהיו בוגרי תנועת נוער, או מסגרת בלתי פורמלית דומה, לחבר'ה האחרים. דבר שני: המפגש עם אנשים משמעותיים, משפיעים. אנשים שעוזרים לך לעבור ממציאות של שורד למציאות של חולם. שיש לך חלומות ושאיפות, ואתה מתקדם בהדרגה כדי להגיע אליהן. זה יכול להיות מחנך, מפקד בצבא, או כל אדם אחר שמשנה לך את המבט על החיים שלך, ממבט פאסיבי לאקטיבי".
גם המציאות עצמה, צריך לומר, משדרת לא רק חדשות רעות אלא גם בשורות טובות. כך, למשל, ככל שעוברות השנים הולכים ונסגרים הפערים השונים שבין יוצאי אתיופיה לשאר הישראלים: במחקר שערך אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר נמצא שבעוד דור ההורים של עולי אתיופיה נמצא מבחינה כלכלית באחוזון ממוצע 22, מתוך 100, הרי ילדיהם כבר נמצאים בממוצע באחוזון 42, והכנסתם השנתית לאורך שנים צפויה להיות גבוהה ב־30% בממוצע לעומת זו של הוריהם. במלים פשוטות: הדרך עוד ארוכה, אבל המגמה החיובית כבר ברורה.
הבשורה החיובית ביותר, שמשום מה מוסתרת כבר מספר שנים מהציבור הישראלי, היא השינוי הדרמטי במדיניות הקליטה. לפני כארבע שנים, גם זה בעקבות גל ההפגנות הקודם שבעקבות המכות שספג החייל דמאס פיקדה, יזמו משרד ראש הממשלה ומשרד הקליטה – דווקא בהנהגתם של שני יוצאי ברה"מ, השרה סופה לנדבר והמנכ"ל עודד פורר (כיום ח"כ מ'ישראל ביתנו') – תהליך בחינה מחדש של כל מדיניות הקליטה. עוד לפני המסקנות, החידוש היה כבר בתהליך: לא עוד ועדות של מומחים מקצועיים בלבד, אלא שיתוף מלא ואינטנסיבי של בני הקהילה האתיופית עצמם.
הפסקת המדיניות המבדלת
המסקנות, שפורסמו בספטמבר 2016, אכן היו מהפכניות: לראשונה מתחילת גל העלייה מאתיופיה, כמעט 40 שנה קודם, הודיעה מדינת ישראל שיעדי מדיניות הקליטה אינם רק 'סגירת הפערים' בין העולים לשאר הישראלים. לצד היעד הזה, שנשאר חשוב, הוצגו יעדים אחרים כמו הפסקת המדיניות המבדלת את בני הקהילה, ומתייגת את כולם כנזקקים. יוצאי אתיופיה יקבלו סיוע לפי צרכיהם האישיים, ולא לפי עצם השתייכותם לקהילה, והמסגרות שאליהם יופנו לא יהיו עוד בלעדיות לבני הקהילה.
בנוסף, הוצג גם חיזוק התא המשפחתי כיעד של מדיניות הקליטה, מתוך כוונה ש"כאשר יש צורך בכך, יש לתת להורים כלים מתאימים כדי לסייע להם לממש את אחריותם כלפי הילד. מתן הכלים ייעשה מתוך כבוד למורשתם ומתוך רגישות תרבותית". נקבע במפורש שהרשויות השונות יעבדו אך ורק מול ההורים, ולא עוד ישירות מול הילדים.
יעד נוסף שהוצג הוא קידום שיעורם של יוצאי אתיופיה בתוך מסגרות המצויינות השונות של מערכת החינוך וצה"ל – לא פחות מעלייה של 50% בתוך 4 שנים במערכת החינוך, ועלייה של 25% באותה תקופה במספר הקצינים האתיופים. למעשה, כלל יעדי התכנית הושמו במסגרת קשוחה של 4 שנים בלבד, עם יעדים מדידים של התקדמות בכל שנה.
רוב התכניות שהוצגו במיזם השאפתני אמורות להסתיים בדצמבר 2019, כלומר בתוך כמה חודשים מהיום. זה כמובן פותח שאלות חדשות לדיון: האם היעדים אכן בדרך למימוש? ומדוע בעצם לא מקבל הציבור הישראלי דיווח שוטף על הפעילות הממשלתית הברוכה – למשל ממש בימים אלה, כשסוגיית יוצאי אתיופיה כל כך בוערת? האם התקשורת לא רוצה בסיקור חיובי מעין זה, או שהממשלה עצמה חוששת לחשוף יעדים כל כך מרחיקי לכת, שמא תואשם לבסוף באי עמידה בהם?
