מעצמת גיור: בניגוד להשמצות הגיור הממלכתי עובד

הבחירות בפתח ולפתע התחילו הפוליטיקאים להתעניין בגיור. אביגדור ליברמן חזר להתקיף את הרבנות שהפכה לטענתו לחרדית ואינה מאפשרת לאנשים להתגייר. לאחר שתיקה רועמת במשך קדנציה שלמה, פרסם נפתלי בנט תוכנית גיור חדשה שעיקרה העברת סמכויות גיור לרבני ערים. גם ארגונים דתיים ליברליים המקדמים גיורים פרטיים חשפו נתונים חדשים שלפיהם, לכאורה, כמעט אף אחד לא מצליח להתגייר בישראל.

יש הרבה טעם בביקורת זו. גם אני סבור שצריך לערוך שינוי עמוק במדיניות הגיור הישראלית (אם כי לטעמי הפתרון הטוב ביותר הוא לאמץ את דו"ח משה נסים). יחד עם זאת, הביקורת צריכה להיות עניינית ולא מתלהמת שכן אנו עוסקים בדיני נפשות. מה גם שבניגוד לכל ההשמצות, בישראל יש גיור ממלכתי שעובד. מבול הטענות מסתיר את העובדה המדהימה שלמרות כל הקשיים, בכל שנה מתגיירים אלפי אנשים במסגרת הגיור הממלכתי של הרבנות הראשית.

זאת ועוד: מחקר חדש שערכתי על תולדות הגיור במדינת ישראל חשף עובדה מדהימה: ככל הידוע לי, מעולם לא התגיירו כל כך הרבה אנשים כמו במהלך שבעים שנותיה של ישראל. בשנת תשע"ט התגייר המתגייר המאה אלף (!) בתולדות מדינת ישראל. מאז 1948 ועד סוף 2018, התגיירו בישראל (לפחות) 102,885 אלף אנשים. בשנה האחרונה התגייר גם החייל העשרת אלפים במסגרת קורס גיור "נתיב" בצה"ל.

גידול משנות התשעים

הנה מקצת הנתונים שהתבררו במחקר החדש: עד שנות התשעים התגיירו כעשרת אלפים איש, מרביתם בני משפחה לא־יהודים שעלו לישראל. אין נתונים מפורטים עבור כל השנים הללו, ועל כן הגרף המציג כאילו בשנים מסוימות לא היו גיורים אינו מדויק. האמת היא שהיו גיורים אך אנו לא יודעים את מספרם. אחת הקבוצות המעניינות של המתגיירים באותה תקופה היו גרמנים שביקשו לכפר על הפשע ההיסטורי של בני עמם באמצעות הצטרפות לעם היהודי. עשרות ואולי אפילו מאות של גרמנים התגיירו בשנות השישים והשבעים.

הקפיצה הדרמטית במספר המתגיירים התחוללה בשנות התשעים בעקבות הגידול במספר העולים הלא יהודים. קבוצת המתגיירים הגדולה ביותר כוללת ארבעים וחמישה אלף יוצאי אתיופיה, אלו הנמנים על הקבוצה המכונה "פלשמורה". מכיוון שיהדותם מוטלת בספק (ונושא זה נמצא כידוע בוויכוח, כפי שסוקר בסדרת הכתבות של יאיר שלג במוסף זה) הם אינם עולים לארץ במסגרת חוק השבות אלא במסגרת חוק הכניסה. לאור הרצון להסדיר את זהותם היהודית ואת מעמדם האישי, רובם ככולם עוברים גיור. זאת בניגוד לעולים מאתיופיה בשנות השבעים והשמונים מקבוצת "ביתא ישראל", שעליהם חל חוק השבות והרבנות אינה דורשת את גיורם.

הקבוצה הגדולה השנייה היא יוצאי בריה"מ: כשלושים ושניים אלף איש. בנוסף התגיירו כחמישה עשר אלף איש מכל רחבי העולם: בני זוג של יהודים, צאצאי אנוסים ועשרת השבטים ו"סתם" אנשים שהתאהבו ביהדות ובעם ישראל. בשנים האחרונות נוספה קבוצת מתגיירים חדשה: מתגיירים ישראלים, כלומר לא־יהודים שנולדו בישראל. רוב המתגיירים הישראלים הם קטינים המתגיירים יחד עם הוריהם, אך במקביל מספר המתגיירים הבגירים הולך וגדל (ב־2017 מספר ילידי ישראל שהתגיירו היה 467). גם בצה"ל ישנו גידול במספר התלמידים לגיור ילידי ישראל ובשנים האחרונות קרוב למחצית מכלל התלמידים נולדו בישראל.

חשוב לציין שמבחינה מגדרית, רוב ניכר (80%) של המתגיירים הן נשים, כלומר מתגיירות, למעט המתגיירים יוצאי אתיופיה, שם החלוקה שווה בין גברים לנשים. נשים מתגיירות יותר מגברים בשל הרצון להנחיל את הזהות היהודית לדורות הבאים, אך זו אינה הסיבה היחידה. נשים, כך מגלה המחקר ההשוואתי, ממירות את דתן (בכל הדתות) יותר מגברים מכיוון שהן, בהכללה, יותר רוחניות ומכיוון שנשים מוכנות להקריב יותר למען אחדות התא המשפחתי. נציין גם שעובדים זרים ומי שאינם אזרחים מתגיירים בהיקפים נמוכים למדי במסגרות הרשמיות של ישראל: כמאתיים בכל שנה. מדינת ישראל, ולא רק הרבנות, מקשה מאוד על הגיורים שלהם מחשש שהגיור ינוצל לרעה לצורך התאזרחות ושהות בישראל.

גרף הגיור מלמד שבעשור הראשון של שנות האלפיים חל גידול מתמיד במספר המתגיירים השנתי. הסיבה לכך היא גידול במתגיירים יוצאי אתיופיה ובריה"מ ופתיחת מסלול הגיור הצבאי (בכל שנה מתגיירים בצה"ל כ־800 חיילים). בעשור האחרון חלה ירידה בהיקף המתגיירים, בעיקר בגלל הפסקת הבאתם של יוצאי אתיופיה לישראל, שהיוו כאמור את מרבית המתגיירים.

בחמש השנים האחרונות חלה גם ירידה קלה במספר המתגיירים יוצאי בריה"מ. שיא הגיורים של יוצאי בריה"מ היה בשנת 2010 (2,130 מתגיירים) אך בשנים שלאחר מכן ירד המספר. ההסברים לכך מגוונים: ההתקפה החרדית כנגד הגיור, היעדר תמיכה וסיוע למתגיירים מצד הציבור הציוני־דתי (עניין שאליו נתייחס בסוף המאמר), התרחבות הלגיטימציה לחיים לא־יהודיים ואולי גם החמרה במדיניות הגיור של בתי הדין. בהקשר זה, ובניגוד לפרסומים האחרונים, נתוני 2018 דווקא מעודדים: בשנת 2018 חל גידול קל במספר המתגיירים יוצאי בריה"מ והוא עלה ל־1,774, מתוכם כמחצית במסגרת הגיור הצבאי (בהנחה שכל מתגיירי צה"ל נספרים כיוצאי ברית המועצות). גם בצה"ל מספר המתגיירים עלה בשנה האחרונה והוא הגיע ל־897.

תקדים היסטורי

המשמעות של הממצאים היא דרמטית. ישראל הפכה למעצמת גיור, לא פחות. מעולם לא הצטרפו לעם היהודי כל כך הרבה אנשים כפי שקרה מאז תקומת מדינת ישראל. אמנם היו תקופות שבהן היו גיורים לא מעטים: בימי דוד ושלמה, בערב חורבן בית שני ובשנים שלאחריו. על פי האגדה אנשים רבים מממלכת כוזר התגיירו גם כן. אולם למיטב ידיעתי, ההיקפים מעולם לא הגיעו למאה אלף מתגיירים בפרק זמן של שבעים שנה.

לשם השוואה, בארה"ב חיים היום כמאה אלף מתגיירים, כשחלק ניכר מהם התגיירו בגיורים לא־אורתודוקסים. מאה האלף המתגיירים שהתגיירו בישראל התגיירו בגיור אורתודוקסי בבתי הדין של הרבנות הראשית. אם נוסיף עליהם את הגיורים האורתודוקסים הפרטיים ואת הגיורים הרפורמיים והקונסרבטיביים – שלגביהם אין לנו תיעוד מסודר – נגיע למספר גבוה עוד יותר. במילים אחרות: המספר מאה אלף הוא הערכה שמרנית. בפועל התגיירו הרבה יותר ממאה אלף אנשים.

ההיקף הגדול של הגיור מעורר תגובות סותרות. חלק ניכר מהחרדים והחרד"לים חושבים שמדינת ישראל מגיירת יותר מדי אנשים. בהנחה (הסבירה) שלא כל מאה האלף הפכו לשומרי מצוות קפדניים, החרדים טוענים שבתי הדין של מדינת ישראל מקילים מדי בגיור. יש גם חילונים ליברליים שטוענים שגיור הוא עניין פרטי והמדינה והרבנות אינן צריכות להיות מעורבות בו. מהצד השני, יש רבנים גדולים, חוקרים ופעילים, ואני בתוכם, שחושבים שמבחינה הלכתית וציונית ניתן וצריך היה לגייר יותר במסגרות הממלכתיות: שלושים אלף מתגיירים מתוך כארבע מאות אלף עולים לא־יהודים שחיים כיום בישראל (רובם יוצאי בריה"מ) הם ללא ספק טיפה בים. מה גם שרבים מאלו שמתחילים את לימודי הגיור לא מצליחים לסיים אותם. בשנה האחרונה חל גידול במספר התלמידים שנשרו במהלך הלימודים, אך מכיוון שמספר התלמידים הכולל גדל גם מספר המתגיירים הכולל עלה בהתאמה. זהו ללא ספק פוטנציאל לא ממומש וראוי שהמערכת הרבנית והפוליטית תתגייס לשיפור מצב זה.

עם זאת, חשוב להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. השמצות לא נכונות עלולות להרחיק מתגיירים פוטנציאליים. ביקורת שאינה מאוזנת עלולה להחמיץ את התמונה הגדולה: מאה אלף מתגיירים זהו מספר היסטורי שאינו מובן מאליו. הדיינים בבתי הדין לגיור עושים עבודת קודש ומגיירים מאות ואלפי אנשים בכל שנה למרות ההתקפות מימין ומשמאל.

פוטנציאל הגיור הולך וגדל. ריבוי הנישואין המעורבים בתפוצות, העלייה הלא־יהודית והאטרקטיביות הגלובלית של ישראל הופכים את הגיור לאפשרות משמעותית עבור עוד ועוד אנשים בישראל ובעולם. ידע אפוא כל עולה לא־יהודי ויֵדע כל מי שחשקה נפשו ביהדות שניתן להתגייר בישראל. נכון, זה לא תמיד קל, יש דרישות הלכתיות גבוהות ויש בעיות בירוקרטיות לא פשוטות שאותן ראוי לשפר, אבל במדינת ישראל ישנה מערכת רבנית ממלכתית שמאפשרת גיור ומגיירת. מאה אלף מתגיירים הם העדות הטובה ביותר לכך.

מסלול הכשרה למשפחות מלוות

לסיום ברצוני להעלות כאן רעיון, לא פוליטי, שיכול לשפר משמעותית את עולם הגיור מבלי לשבור את הכלים הממלכתיים. רעיון שכולם, מכל המחנות והעמדות, יכולים להצטרף אליו: הכשרה וגיוס של משפחות מלוות למתגיירים. כיום חסרות משפחות מלוות משמעותיות בכל רחבי הארץ. יותר מדי פעמים מתקשים המתגיירים (וכן המורים והדיינים) למצוא משפחות שיפתחו בפניהם את הדלת ליהדות. משפחות דתיות נרתעות מסיוע למתגיירים בשל מסע ההתקפות כנגד הגיור. אחרות מסתפקות בהזמנה רפה לארוחת שבת, מבלי שהן והמתגיירים עוברים יחד תהליך ליווי משמעותי. מכיוון שרובנו לא מכירים מתגיירים, אנשים חוששים לגעת בנושא שנוי לכאורה במחלוקת. מצד שני, המחקר והניסיון מוכיחים באופן חד משמעי שליווי משמעותי ורציני מגדיל דרמטית את הסיכוי להצלחה של תהליך הגיור.

כפתרון אני מציע לפתוח מסלול הכשרה למשפחות שמתעניינות בליווי מתגיירים ומתגיירות. מסלול זה יכלול סדרת מפגשים עם מתגיירים/ות, עם רבנים ועם מומחים שונים. במסגרת זו ייחשפו המשפחות לעולם הגיור שהינו אורתודוקסי לעילא. הם ילמדו על האתגרים של תהליך הליווי ובעיקר יכירו את הסיפור האישי של העולים הלא־יהודים. מניסיון, לא ניתן להישאר אדישים לאחר שנחשפים לסיפורם של המתגיירים ולקשר שלהם ליהדות. כל מי שנכח בסיום הגיור בבית הדין כאשר המתגייר קורא את קריאת שמע ומקבל עליו עול מצוות, לא יכול לעצור את דמעות ההתרגשות. נכחתי במעמד הזה עשרות פעמים, והתרגשתי כל פעם מחדש מעוצמת המעמד ומהזכות שהייתה לי לסייע לאדם מזרע ישראל לחזור לשורשיו היהודיים. ככל שנכיר יותר את עולם המתגיירים, נבין שהגיור אינו נושא פוליטי אלא עניין אישי, יהודי וציוני. ככל שנושיט יד לעזרה, תקטן הנשירה ומספר המתגיירים יעלה.
עד כה הארגונים הדתיים המרכזיים לא לקחו אחריות על הגיור ברמה החברתית והלאומית. הגיע הזמן לתקן: לפתוח מסלולי הכשרה, ליזום מפגשים בין מתעניינים בגיור לבין מי שיוכלו לעזור להם, לפתוח את הבית, הקהילות והלב שלנו לאתגר הגדול שלפנינו. מי מרים את הכפפה?

ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט וחוקר בפורום קהלת