מגילת הזכויות והסתירות

את הכרזת העצמאות קרא דוד בן גוריון מדף נייר ולא מיריעת הקלף הגנוזה בארכיון המדינה. 27 חברים בלבד מתוך מועצת העם חתמו עליה בזמן אמת. תשעה חברים שהיו לכודים בירושלים הנצורה, וחבר נוסף ששהה בניו־יורק באותה העת, הוסיפו מאוחר יותר את חתימתם. טיוטות הקודמות לנוסח הסופי הוצעו למכירה פומבית על ידי יורשיו של עו"ד בעהם (ממנסחי המגילה) ורק בצו בית המשפט העליון עברו מסמכים אלה לידי המדינה. טקס ההכרזה על הקמת המדינה נמשך 33 דקות בלבד, ובסיומו פיזר בן־גוריון את הקהל במילים "קמה מדינת ישראל, תמה הישיבה הזאת".

יותר מכול, מצביעים פרטים אלה על השעון המתקתק של סיום המנדט הבריטי ועל הבהילות להכריז על הקמת מדינת ישראל בטרם תותקף על ידי צבאות ערב הממתינים על גבולותיה. כך, הפכו הרגעים החגיגיים ביותר שלנו, שבהם התכנסנו יחד בתקווה ובחשש סביב טקסט מכונן שבו מקופלת קריאת הכיוון שלנו כאומה, לאירוע שבו מעורבבים יחד הרואיות ושגב לצד צניעות נטולת הוד. בדומה לאופן הכרזתה, גם תוכן המגילה מצביע על הרצון לייצר מסמך שניתן להביא את כל חברי מועצת העם לחתום עליו, תוך דילוג מעל מהמורות ובורות הפעורים בין סוציאליסטים לקומוניסטים, דתיים וחילונים, ובין אלה שקיבלו את תכנית החלוקה לאחרים שהתנגדו אליה. שאיפה זו הותירה בידינו מגילה בעלת מעמד מכונן, מעורר השראה, שאליה אנו שבים על מנת לעגן את זהותנו היהודית־ישראלית; ולצד זאת בעלת נוסח מעורפל שהורתו בצוק העיתים ולפיכך כזה הפתוח לאפשרויות פרשניות רבות וסותרות.

עיגון בספר הספרים

החלטה 181 של עצרת האומות המאוחדת מיום כ"ט בנובמבר מחייבת הן את המדינה הערבית והן את המדינה היהודית לנסח חוקה דמוקרטית כתשתית למשטר העתיד לקום. ברם, הכרזת העצמאות איננה רק מילוי התחייבות לנוכח הכרת האומות המאוחדות בזכות היהודית לריבונות. מדובר בהבנת עומק של מנהיגי הדור שמדובר ברגעים היסטוריים שבהם תעוצב דמותה המוסרית והערכית של מדינת היהודים. זו, כפי הנראה, הסיבה לכך שנוסח המגילה הסופי, זה שהתגבש במשך שלושה שבועות והובא לאישור הסופי שעתיים לפני טקס הכרזת העצמאות, מאופיין בלקונות ואף בסתירות; זאת, מתוך שאיפתם של מחברי המגילה להשביע את רצון הצדדים כולם, מבלי לוותר כמובן על שני מקורות הסמכות – ספר הספרים היהודי מחד ומגילת זכויות האדם מאידך.

כולנו יודעים לומר שהאזכור של "צור ישראל" במגילת העצמאות הוא פרי של פשרה בין חברי מועצת העם, אך הנה נקודה נוספת הראויה לציון: מנסחי המגילה לא היו יצירתיים מאוד בכל הקשור לחלקיה ה"דמוקרטיים" של המגילה, אלא חזרו מילה במילה אחר הכתוב בהחלטת האו"ם – למעט הוספת המילים "לאור חזונם של נביאי ישראל" המקדימות את רצף ציון זכויות האדם, דוגמת שוויון או חופש הביטוי. הוספת מילים אלו לתביעות ההכרה הבינלאומית הופכת במובן מסוים את הקערה על פיה. ראשית, מילים אלו מעגנות את המחויבות לערכים הליברליים במסורת ישראל סבא. אך יתרה מכך, הזיקה שייצרו מנסחי המגילה בין הוראות האו"ם לכינון משטר דמוקרטי ובין המורשת הערכית היהודית מתיכה יחד את שני העקרונות העומדים בבסיס המגילה והופכת אותם למהות אחת. כריכה זו של ערכי הצדק המקראיים וזכויות האדם הליברליות, של הדמוקרטיה והיהדות, מייצרת אמנם מהות שלמה ואסתטית, אולם הורישה לנו "כאב ראש" לא קטן.

בכל הקשור לצלע היהודית של הכרזת העצמאות, לא ברור מה הייתה כוונתם של מנסחי המגילה. דוגמה לכך היא אחת ההצעות המוקדמות של חוק הלאום שאותה גיבשה רות קלדרון יחד עם ח"כים נוספים בשנת 2013. בדברי ההסבר לחוק המבקש לתת עוגן משפטי מחייב לעקרונות מגילת העצמאות כתוב ש"חשוב להדגיש, כי המושג מדינה יהודית אינו מתייחס ליהדות כדת, אלא למדינת הלאום והתרבות היהודית". על הקביעה הזאת ניתן כמובן להציב סימן שאלה גדול. האם הפרשנות היחידה העשויה להנהיר את המילים "בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" היא התפיסה של יהדות כתרבות? האמנם לכך התכוונו כלל חברי מועצת העם החתומים על המגילה? מן הבחינה הזו, נשאר נוסח המגילה מעורפל והוריש לנו מוקש שצריך לפרק ולהרכיב מחדש בכל דור ודור.

מדיניות העמימות

כך בכל הקשור ליהדות וכך בכל הקשור לדמוקרטיה. עוד קודם ההכרזה על קום המדינה, כונסה ועדה בראשותו של זרח ורהפטיג שמטרתה לנסח חוקה לא יאוחר מאחד באוקטובר 1948. אלא שכוונה לחוד ומעשים לחוד. הדיונים הסוערים בוועדה חשפו את כל סלעי המחלוקת שמגילת העצמאות הצליחה להסתיר: המתח בין סוציאליזם לקפיטליזם, בין אנשי המסורת והמהפכנים, בין מצדדי הדמוקרטיה ותומכי היהדות ולבסוף בין הרוב והמיעוט. לכן הוחלט כי הוועדה תנסח מספר מועט של חוקי יסוד המתייחסים לתחומים הכרחיים, דוגמת חוק יסוד הכנסת או חוק יסוד הנשיא. כך למעשה אנחנו מוצאים את עצמנו בעשור השמיני למדינת ישראל ללא חוקה – ללא מסמך משפטי המניח עבורנו את התשתית הערכית שלנו כמדינה.

חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק מבקשים למלא את חלל החוקה החסרה שהשאירו לנו האבות המייסדים, אנשי תש"ח. החוקים נתמכו על ידי חברי כנסת מימין ומשמאל, וכללו התייחסות לזהותה היהודית של המדינה: "חוק־יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק־יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מהי אם כן הסיבה להולדתו של חוק הלאום המבקש לאזן חוקים אלה באמצעות עיגון זהותה היהודית של מדינת ישראל בסל חוקי היסוד שירכיבו ביום מן הימים את החוקה הישראלית? העסק הפך למורכב לא בעת החקיקה עצמה אלא בפרשנות שניתנה לה ובשימוש שנעשה בחוקי היסוד על מנת לקדם ערכים ליברליים ודמוקרטיים. פרשנות זו נענית למעשה לאופי המגילה שנוצר לכתחילה באופן שאיננו נותן קריאת כיוון חד משמעית בנוגע לדמותה של מדינת היהודים.

האם ניתן היה לנסח את המגילה באופן שתשאיר בידינו משנה סדורה ועקבית? כפי הנראה לא. ראשית, הפערים שבנוסח הסופי הם שאפשרו לחברי מועצת העם כולה להתכנס סביב ההצהרה ולחתום עליה. אך מעבר לכך, גם אם היה מדובר בנוסח שלם והרמוני, כזה המצליח ללהטט בין שלל הדעות והאינטרסים, עדיין הכרזת העצמאות נכתבה בהקשר היסטורי מסוים. הקשר שלא ידע לחזות את קורות העמים הקרובים והרחוקים מאיתנו, את ההתפתחות הטכנולוגית או את פיתולי האמונות והדעות. לכן, עם כל הכוונות הטובות, שום מסמך מכונן איננו יכול לשמש לדורות מבלי להזדקק לדיוק ולהתאמה, ובהינתן שאין אנחנו מעוניינים לגרוע מלשון המגילה או להוסיף עליה – להזדקק אף לפרשנות הפותחת את הנוסח, שהתגבש באביב 48', לשלל כיווני מחשבה ואפשרויות פעולה.

כיצד ניתן לקיים מדינה – להקים מוסדות שלטון, לקבל החלטות תקציביות, לצאת לקרב או לחתום על בריתות שלום – שעה שמסמך העקרונות הבראשיתי שלנו כל כך עמום ומלא סתירות? אפשרות אחת היא להכריע באמצעות בית המשפט. כדבריו של ביאליק, כוחה של החקיקה הוא בחד משמעיות שלה: "זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו"; אלא שכך הופכת הכרזת העצמאות לכלי הנתון בידיהם של משפטנים בלבד ומפסיקה לשמש נכס חי ופועם השייך לעם היהודי כולו. אפשרות שנייה היא לראות במגילה הזדמנות להמשיך ולקיים דיון ער ונוקב הבוחן בכל דור מחדש את תקפותן של המילים העתיקות, דיון המכיר במעמדה הקנוני של המגילה אך איננו מוכן להניח את המגילה כאבן היסטורית שאין לה הופכין, אלא מבקש לדלות ממנה את קריאות הכיוון לבירור מחלוקות העומק הקיימות בהווה.

פרשנות המגילה

אך מה גבולות הגזרה של המעשה הפרשני? כיצד נדע שאנחנו לא חוטאים לכוונת הראשונים, ויותר מכך – לאותנטיות של מדינת הלאום היהודית? האתר הטבעי ביותר לחפש בו תשובות לשאלות אלו הוא מפעל הפרשנות האדיר של ארון הספרים היהודי. גם כאן מדובר בספרות קנונית, שאמנם חלקה נמסרה אש לבנה חרותה באש שחורה מפי הגבורה ממש, אולם חלקה הנוסף נכתב על ידי חכמי ישראל במשך דורות. שאיפתם של אלה לחתור אל האמת הגלומה בכתובים מבלי לוותר על הרלוונטיות שלה למציאות המשתנה היא אותו הרצון המדריך את פרשני הכרזת העצמאות בני זמננו, יהיו אלה מנסחי חוקי היסוד, קובעי המדיניות הציבורית או אנשי הרוח המבקשים לעצב את פניה של החברה הישראלית.

פרשנות ראויה למגילת העצמאות צריכה לדבוק בכלי העבודה של הפשט החותרים אל האמת באמצעות חקירה ודרישה מעמיקות ולא במאפייניו של הדרשן המבקש לגייס את המילים הכתובות לצרכיו שלו

מהם הנכסים הפרשניים שעולם הלימוד המסורתי עשוי לתרום לחברה הישראלית? ראשית, ההכרה בכך שיש שני אופנים שבאמצעותם ניתן לגשת אל הטקסט. האחד הוא הפירוש החותר אל פשט הכתובים – המכיר בכך שישנו הקשר היסטורי, המבקש את התיקוף הלשוני והמפעיל את כלי התבונה וההיגיון: "בעבותות הדקדוק נקשר ובעיני הדעת יכשר", כדבריו של הראב"ע בפתיחתו לפירוש התורה.

לעומת הפשטן שפניו אל העבר, פני הפרשנות הדרשנית אל ההווה. אין היא מבקשת את כוונת הכותבים אלא מעוניינת להוציא מן המילים את כל הנחוץ לה עבור מטרותיה וצרכיה. אין זה שולל את פעולת המדרש, אולם בהחלט מדייק את אופיו ונוטל ממנו את הזכות לטעון לגילוי כוונתם האותנטית של מחברי הכתוב. לצד זאת, תר ארגז הכלים הפרשני אחר אנשים הראויים להתאים את המילים הקנוניות למציאות המשתנה חדשים לבקרים. שיקול הדעת המלווה את חיבור הטקסט לחיים צריך להיעשות על ידי אנשים בעלי סמכות הכרתית הנובעת מהעם הנושא אליהם עיניים, או סמכות ציוויית, שמקורה הוא במעמד הפורמלי היונק מהוראה מגבוה. כך או אחרת, לא כל בר בי רב יכול ליטול לעצמו את כתר הפרשנות ולטעון לגילוי האמת המגולמת בטקסט.

בהתאמה, פרשנות ראויה למגילת העצמאות צריכה לדבוק בכלי העבודה של הפשט החותרים אל האמת באמצעות חקירה ודרישה מעמיקות ולא במאפייניו של הדרשן המבקש לגייס את המילים הכתובות לצרכיו שלו. זאת ועוד, את פרשנות המגילה יש לתת בידיהם של "מומחים" – אנשים המוכנים להקדיש זמן ומאמץ לליבון סוגיות היסוד העולות מהמגילה תוך דיון כבד ראש באופני התאמת ה"ימים ההם" ל"זמן הזה". לבסוף, יש לזכור כי מדינת ישראל שייכת לכלל אזרחיה, אף אחד לא עומד להיעלם לשום מקום, ולכולם גם יחד אחיזה בהצהרה המכוננת של זהותנו. כל פרשנות, כנה ועניינית ככל שתהיה, צריכה לקחת בחשבון את מגוון השאיפות והתקוות שנולדו יחד עם המדינה בצוהרי חמישה באייר תש"ח.

תניה רגב היא ראש תחום חינוך בעמותת יסודות, המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, שבמכללת הרצוג