יש משהו סמלי בעובדה שציון 100 שנה בדיוק לקרב בתל חי שבו נהרג אחד מגיבוריה הגדולים של הציונות, יוסף טרומפלדור, חל בדיוק בשבוע שבו הסתיימה עוד מערכת בחירות, שלישית בשנה אחת, בין שני מחנות שמפיצים הכפשות זה על זה, כנראה דווקא מפני שאין ביניהם הבדלים רעיוניים גדולים במיוחד.
זה סמלי, משום שבחייו, ובמיוחד אחרי מותו, היה טרומפלדור הגיבור היותר קונצנזואלי של התנועה הציונית: הן הימין והן השמאל חפצים ביקרו, מבקשים להנציח אותו בהנצחות משמעותיות. וגם לכך יש הסבר פשוט: טרומפלדור סימל בחייו הן את אתוס ההתיישבות והסוציאליזם של תנועת העבודה, והן את אתוס המלחמה והגבורה של התנועה הרוויזיוניסטית. פרטים חדשים על כך, ועל היבטים רבים אחרים בחיי טרומפלדור וביחס לקרב תל חי, מגלה קובץ מאמרים שיצא לאור לאחרונה, לרגל שנת המאה ("תל חי, 2020־1920: בין היסטוריה לזכרון"), בעריכת הפרופסורים אמיר גולדשטיין ויעל זרובבל, ובהוצאת יד בן־צבי והמכון לחקר הציונות וישראל של אוניברסיטת תל אביב. הפרטים שיובאו בהמשך נשענים במידה רבה על המידע המופיע בספר.
לשני העורכים קשר אישי לסיפור: סבה של זרובבל היה אחד מאנשי ארגון "השומר", ובני המשפחה נהגו לעלות לקברו מדי שנה, קבר שנחפר בצל אנדרטת האריה השואג שהוקמה לזכרם של טרומפלדור וחבריו. ואילו גולדשטיין נולד וגדל בקריית שמונה, העיר שנקראה על־שם שמונת הרוגי תל חי (שניים מהם נהרגו בשבועות שלפני הקרב המפורסם, ולא בקרב עצמו), וגם היום הוא גר ועובד באזור, כראש המחלקה ללימודים בינתחומיים וללימודי מזרח אסיה במכללת תל חי.
גיבור לאומי בצבא הרוסי
כדי להבין את מקומו המיוחד של טרומפלדור בתולדות הציונות צריך להעמיק בכל סיפור חייו, ולא להסתפק בקרב המפורסם שסיים אותם. משחר נעוריו נשאב טרומפלדור לשני האתוסים המנוגדים, המלחמתי והפציפיסטי. אביו, וולף (זאב), נחטף בילדותו לצבא הצאר הרוסי, במה שידוע כ"גזרת הקנטוניסטים": מכסות של לוחמים שנאלצו היהודים להפריש לצבא הצאר. מכיוון שאף אחד מהם לא שלח את בנו בהתנדבות לצבא, הרוסים שילמו לחוטפים מתוך הקהילה שיעשו את עבודתם. וולף טרומפלדור שירת בצבא הצאר מגיל 14 ועד גיל 43: ארבע שנים ראשונות במכינה שהייתה אמורה להכשיר אותו לחיי הצבא, ועוד 25 שנות שירות מלאות. הוא נחשב ללוחם אמיץ ונערץ, במיוחד במערכה שניהלו הרוסים נגד הצ'רקסים מהקווקז, שם חילץ טרומפלדור האב מן השבי מפקד רוסי בכיר ממשפחת המלוכה.
הבן יוסף, שנולד ב־1880, זכה לשמוע מאביו הרבה סיפורי מלחמה וגבורה, וכנראה התלהב מאוד. מצד שני, כאינטלקטואל צעיר הוא אהב במיוחד את ספריו של לב טולסטוי, ואימץ בעקבותיו תפיסת עולם פציפיסטית וסגפנית, שדגלה, בין היתר, בהימנעות מאכילת בשר ושתיית אלכוהול – לא ממש הנורמות המקובלות על לוחמים רוסים. מטולסטוי אימץ גם את הקשר העמוק לעבודת האדמה.
מלכתחילה שאף טרומפלדור לקריירה של רופא שיניים, ואף סיים את לימודיו בתחום הזה. מצד שני, כששמע על יוזמת הקונגרס הציוני של תיאודור הרצל התעוררו רגשותיו הלאומיים והוא הקים בעירו רוסטוב חוג ציוני. בניגוד לאביו החטוף הוא התגייס כפטריוט רוסי לצבא, והתנדב לשרת ביחידת קומנדו שפעלה במלחמת רוסיה־יפן ב־1904. באותה מלחמה הוא איבד את ידו השמאלית, ובכל זאת התעקש להמשיך להילחם. מעשה הגבורה הפך אותו לגיבור לאומי רוסי. על כך, ועל יתר מעשי גבורתו במהלך המלחמה, הוא זכה באותות הגבורה הגבוהים ביותר של המשטר הצארי. את ידו התותבת קיבל באופן אישי מאשת הצאר.
אבל גם חלום ההתיישבות והסוציאליזם לא עזב אותו. ב־1911, ערב עלייתו לארץ, הוא הקים ברוסיה את תנועת "החלוץ", תנועה ששמה לה למטרה להכשיר צעירים יהודים לחיי התיישבות שיתופית בארץ ישראל. כשהגיע לארץ הקים בחוות מגדל שליד הכנרת קומונה של צעירים, אך זו התפרקה אחרי שנה וחצי. ואז הגיעה מלחמת העולם הראשונה. השלטונות העות'מניים, שחשדו בנאמנותם של הציונים, גזרו ברֵרה אכזרית: או התאזרחות תורכית, תוך נכונות לשרת בצבא טורקיה נגד אויביה, או גירוש מן הארץ. טרומפלדור העדיף את היציאה מהארץ. הוא האמין שאין סיכוי שתורכיה תסייע לתנועה הציונית לממש את חלומה, ושם את יהבו על בריטניה, שזינבה בתורכים מהחזית המצרית.
טרומפלדור יצא למצרים, ושם פגש לראשונה את זאב ז'בוטינסקי. לשניים הייתה אמונה משותפת בהישענות על בריטניה להגשמת הציונות, ורצון להקים גדודים יהודיים בתוך הצבא הבריטי, שיעמיקו את מחויבותה של בריטניה למפעל הציוני. טרומפלדור וז'בוטינסקי חלמו על לוחמים יהודים, אבל הבריטים אכזבו אותם, אולי מתוך חשש שאחרי המלחמה יצטרכו לפרוע את השטר. הם הסכימו רק להקמת גדוד תובלה באמצעות פרדות. בשלב הזה התגלתה מחלוקת מעניינת בין השניים: ז'בוטינסקי, עיתונאי במקצועו, התעקש על גדוד לוחמים בלבד. ודווקא טרומפלדור, שבאמת היה בעל עבר קרבי עשיר, הסכים גם לגדוד התובלה: "אלה ואלה צבא הם", הוא אמר. "בלעדיהם [בלי המובילים] אי אפשר, וגם הסכנה, על פי רוב, היא אותה סכנה".
טרומפלדור חזר לתנועת החלוץ ותוך שנתיים הפך אותה מתנועה קטנה לתנועה רחבה בעלת סניפים בכל רחבי רוסיה, שבה כ־150 אלף חברים. ברוח הביוגרפיה ותפיסת העולם שלו, הוא הציב בפני חברי התנועה יעד כפול: גם התיישבות שיתופית וגם הגנה וביטחון
עמדתו של טרומפלדור הכריעה את הכף, ו"גדוד נהגי הפרדות" יצא לדרך, ובו 650 לוחמים יהודים. מפקד הגדוד היה ג'ון פטרסון האירי, שהיה נוצרי ציוני ואף הונצח לימים בכמה מרחובות ישראל, ואילו טרומפלדור שימש כסגנו. הם פעלו בחזית גליפולי, חצי אי השוכן בין טורקיה ליוון, שבו התקיימה אחת המערכות הקשות והעקובות מדם של מלחמת העולם הראשונה. הלוחמים היהודים זכו להערכה רבה, למרות שהמערכה, אשר נמשכה תשעה חודשים, הסתיימה בכישלון בריטי חרוץ. 12 מאנשי הגדוד נהרגו בקרבות ועוד חמישה נפצעו.
אחרי הקרב פורק הגדוד, וטרומפלדור הגיע ללונדון, שם נרתם לעזור לז'בוטינסקי להשיג אישור בריטי להקים גדודים של לוחמים יהודיים. 120 מלוחמי גדוד נהגי הפרדות היו הגרעין הראשוני של "גדוד קלעי המלך" הראשון שאישרו הבריטים, ובהמשך אישרו עוד שניים, מה שיכונה לימים במיתולוגיה הציונית כ"גדודים העבריים". עד שגויסו והוכשרו למלחמה, הגדודים לא הספיקו להילחם הרבה בפועל; רק כמה חודשים בשלהי הלחימה הבריטית בארץ ישראל ובסיני. אבל זה בכל זאת היה גדוד לוחמים יהודי ראשון מאז ימי בר כוכבא.
השיבה לארץ
בשלהי מלחמת העולם חזר טרומפלדור לרוסיה, בדיוק בתקופה שבין שתי המהפכות של 1917: זו שהפילה את משטר הצאר והעלתה משטר דמוקרטי יחסית, וזו שהפילה אחר כך את המשטר הדמוקרטי לטובת המהפכה הבולשביקית. הוא ניסה לגייס את המשטר הרוסי לטובת אימוץ רעיון הגדודים (גדודים שירכשו ניסיון בצבא הרוסי, ואז יבואו לשחרר את ארץ ישראל). לטובתו עמדה העובדה שרוסיה הייתה המדינה שבה התגוררו הכי הרבה יהודים וכן הוא נחשב בה כגיבור לאומי. ואכן, את ממשלת קרנסקי הדמוקרטית הוא הצליח לשכנע, אבל אז עלו הבולשביקים, שהתנגדו לרעיון הציוני, והיוזמה נפלה.
טרומפלדור חזר לתנועת החלוץ ותוך שנתיים הפך אותה מתנועה קטנה לתנועה רחבה בעלת סניפים בכל רחבי רוסיה, שבה כ־150 אלף חברים. ברוח הביוגרפיה ותפיסת העולם שלו, הוא הציב בפני חברי התנועה יעד כפול: גם התיישבות שיתופית וגם הגנה וביטחון, במסגרת ארגון ארצי גדול, מתוך הבנה שהאליטיזם של ארגון השומר הקטן לא יספיק לצורכי היישוב היהודי בארץ.
בסוף 1919 חזר טרומפלדור לארץ, כאחד המנהיגים הציוניים החשובים ביותר: בעל חזון התיישבותי וצבאי גם יחד, וגם פוליטיקאי לגמרי לא רע, שהצליח להקים ארגון בעל ממדים עצומים. בבואו לא איבד זמן: הוא פעל לאיחוד של תנועות הפועלים, ואכן סמוך להגעתו לארץ התאחדו מפלגת פועלי ציון יחד עם קבוצת פועלים שלא היו מאורגנים קודם במפלגה (ביניהם גם ברל כצנלסון), והקימו את "אחדות העבודה". במקביל, הוא גם פעל להגשים את משימות ההתיישבות וההגנה בגופו, ועלה צפונה לחצר תל חי.
מכיוון שטרומפלדור אכן לא ידע טוב עברית, המשפט האמיתי שאמר היה 'טוב למות בעד ארץ'. בעיתונים השונים ביקשו 'לתקן' את העברית השגויה, וכך נולדו שתי גרסאות שונות למשפט
בהסכמי סייקס־פיקו שאחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו בריטניה וצרפת ביניהן את השליטה במזרח התיכון. בריטניה קיבלה את ארץ ישראל משתי גדות הירדן ואת מצרים, ואילו צרפת קיבלה את סוריה ולבנון. מכיוון ששני הדיפלומטים לא היו ממש בקיאים, וכנראה גם לא ממש התעניינו, ב"פרטים הקטנים" של העמים והשבטים המאכלסים את האזור העצום שחילקו ביניהם, הם נטו לחתוך את המפה בקווים ישרים, שייראו יפים על הנייר, גם אם הם יוצרים בעיות קשות בשטח. כך למשל, כקו הגבול שבין ארץ ישראל ולבנון נקבע הקו הישר שבין ראש הנקרה ועמק החולה. הייתה רק בעיה קטנה: בחלק הצרפתי, לכאורה מחוץ לגבולות ארץ ישראל והמנדט הבריטי שעליה, נותרו יישובי אצבע הגליל: מטולה, תל חי וכפר גלעדי.
בהנהגת התנועה הציונית התחולל ויכוח: ז'בוטינסקי תבע את פינוי היישובים, מתוך תפיסה שמה שקובע את השליטה הוא כוח הריבונות והנשק, ואלה יושגו רק באמצעות בריטניה, ולכן אי אפשר להניח את אפשרות קיומה של התיישבות יהודית מעבר לקווים הבריטיים. אנשי תנועת העבודה, לעומת זאת, ובראשם בן־גוריון, טענו שאת הגבול תקבע ההתיישבות. הוויכוח לא הוכרע, אבל בינתיים כבר אמרה המציאות את דברה. לצרפתים לקח זמן עד שהתחילו לבסס את שלטונם באצבע הגליל. את הזמן הזה ניצלו הבדואים שבאזור לשרשרת התנכלויות ליישובים היהודיים, ובמהלכן נהרגו שניים מתוך שמונת מגיני תל חי, שלא הייתה ישוב אלא יותר בבחינת מוצב הגנה, שבו חיה קומונה קטנה. ב־1 במרץ 1920, י"א באדר תר"ף, הם הגיעו לחצר, וביקשו להיכנס לתוכה, כביכול כדי לבדוק אם אין בתוכה חיילים צרפתים. המגינים פתחו להם, ואז התחיל הקרב. במהלכו נהרגו כל ששת יושבי החצר.
טרומפלדור דימם במשך שמונה שעות. כשהגיעה התגבורת מכפר גלעדי והבדואים ברחו, הוא עוד היה בחיים. אנשי התגבורת ביקשו לטפל בו בכפר גלעדי הסמוכה, ונשאו אותו על אלונקה. ואז, לפי הסיפור המוכר, אמר את מילותיו האחרונות המפורסמות, "טוב למות בעד ארצנו", ונפח את נשמתו. המלים האלה צוטטו למחרת בכל העיתונים העבריים, כעדות לגבורתו של האיש.
בשנות השבעים של המאה הקודמת החל הפקפוק באמרה הזו. נטען שלא ייתכן שטרומפלדור, שבסך הכול היה רק שנים מעטות בארץ והעברית שבפיו לא הייתה משופשפת, אמר את המשפט מלא הפאתוס שצוטט בשמו. ההנחה הייתה שהוא בטח סינן קללה ברוסית. אבל גולדשטיין אומר ש"המחקר של היום חוזר דווקא להנחה הראשונית. טרומפלדור אכן לא ידע הרבה עברית, אבל מעט העברית שבפיו הספיקה כדי שיאמר את המשפט הזה". משה נחמני, היסטוריון עצמאי שעומד לפרסם בקרוב ספר משלו על פרשת חייו של טרומפלדור ("גיבור לאומי"), אף טוען ש"בעיתונות התקופה סופר שטרומפלדור אמר את המשפט הזה פעמיים. ואילו אני גיליתי שהוא אמר אותו שלוש פעמים. פעם אחת כשהגיע אליו הרופא, ד"ר גרי. פעם שנייה כשרכן אליו אברהם הרצפלד [אחד מראשי תנועת העבודה שהיה באזור ורץ לסייע ולבחון את שלומו של הגיבור הנערץ], ובפעם השלישית, ממש לפני מותו, כשרכן אליו ידידו פנחס שניאורסון, שהשתתף בפינוי מתל חי לכפר גלעדי".
"יש דיווחים על כך שבחצר התקיימו סעודות שבת וטיולי שבת. אני לא יכול להתחייב שלא היה שם שום חילול שבת, אבל ברור שליום השבת היה שם צביון מיוחד"
נחמני אומר שמכיוון שטרומפלדור אכן לא ידע טוב עברית, המשפט האמיתי שאמר היה 'טוב למות בעד ארץ'. בעיתונים השונים ביקשו 'לתקן' את העברית השגויה, וכך נולדו שתי גרסאות שונות למשפט. האחת גרסה 'טוב למות בעד ארצנו', והשנייה 'טוב למות בעד ארץ מולדת'. לימים, כפל הגרסאות שירת את מי שביקשו לטעון שהמשפט כלל לא נאמר.
בעקבות הרקע הדתי
נחמני, היסטוריון דתי, חקר את סיפור חייו של טרומפלדור במסגרת פרויקט רחב יריעה שבו הוא מבקש להוכיח שרבים מגיבורי היישוב, שעד היום נחשבו חילונים מובהקים, היו בעצם בעלי רקע דתי. בין השמות הרלוונטיים הוא מונה את נחום סוקולוב, צבי הרמן שפירא (האיש שיזם את הקרן הקיימת ואת הקמת האוניברסיטה העברית), דוד רזיאל, וגם את טרומפלדור. למעשה, הוא אומר, כמעט כל גיבורי חצר תל חי היו בעלי רקע דתי: "יש דיווחים על כך שבחצר התקיימו סעודות שבת וטיולי שבת. אני לא יכול להתחייב שלא היה שם שום חילול שבת, אבל ברור שליום השבת היה שם צביון מיוחד". יתר על כן, נחמני גילה שלטרומפלדור היו שתי ידיים תותבות, אחת לימי חול ואחת לשבתות וחגים: "ביד של ימי החול הוא השתמש לעבודת כפיים, והיא הייתה כמובן יותר מיובלת, ואילו 'יד השבת' הייתה יותר מעודנת".
הכול מתחיל ברקע הביוגרפי של טרומפלדור. הסבא שלו, שמואל שור, היה רב בעיירה פרצ'ב. בנו וולף, אביו של טרומפלדור, נחטף כאמור לשירות בצבא הרוסי. נחמני גילה שהוא לא החליף מרצונו את שמו לטרומפלדור. "השם החדש נכפה עליו על־ידי מפקדיו, כדי לנתק אותו משורשיו היהודיים". נחמני אומר ש"ניסיתי להתחקות אחרי מקור השם הזה, ולא הצלחתי. אני אמנם לא יודע רוסית, אבל התייעצתי עם כמה אנשים שיודעים, וגם הם לא מצאו שום משמעות לשם הזה. למיטב ידיעתי, זה גם שם ייחודי שאף משפחה אחרת לא מחזיקה בו".
בניגוד לרוב הנחטפים, שאחרי 29 שנים של שירות צבאי כבר לא חזרו לשורשיהם היהודיים, וולף טרומפלדור אמנם לא חזר לקיים מצוות, אבל נשאר בהחלט יהודי גאה. הוא התחתן ממש סמוך לשחרורו מהצבא, בגיל 43, עם אישה יהודייה, וכשנולד בנם הראשון קרא לו שמואל, על שם אביו הרב, שנפטר בינתיים. לאחר מכן נפטרה אשתו, ואשתו השנייה, שגם היא הייתה יהודייה, הייתה בעלת נטיות יותר מתבוללות. היא השתדלה לחנך את הילדים שנולדו להם ברוח רוסית, ואכן כמה מהם המירו בסופו של דבר את דתם. אבל יוסף זכה לליווי קפדני של האב ולשימור קפדני של זהותו היהודית. נחמני: "כבר שמו מעיד על כך. השם יוסף ניתן לו משום שהוא נולד בשבוע שבין פרשות 'מקץ' ו'ויגש', שבהן מופיע סיפורו של יוסף. השם גם סימל את זהותו של האבא עצמו, כמי שנחטף מהוריו על־ידי אחיו היהודים וחזר לחיק העם היהודי רק לאחר שנים רבות".
בניגוד לאחיו, הבן יוסף נשלח תחילה ללימודים ב"חדר". אבל האבא רצה שבנו ישתלב גם בחברה הרוסית, ולאחר שנת לימודים אחת החליט לשלוח אותו בכל זאת לבית־הספר הכללי, ולטפח את זהותו היהודית בבית. הוא היה תלמיד מצטיין, ובגיל 18 כבר סיים לימודי תיכון מקצועי לרפואת שיניים. גם בתקופת שהותו בשבי היפני, במהלך מלחמת רוסיה־יפן, הפך טרומפלדור למנהיגם של האסירים היהודים, ולמעשה למנהיג משמעותי עבור כלל השבויים. בין היתר דאג לאספקת תשמישי הקדושה לאחיו היהודים ששמרו על אורח חיים הלכתי. כששוחרר מהשבי באו אלפים מן השבויים להיפרד ממנו וקראו לעברו: הנה בן אדם! הנה בן אדם!
פופולריות אצל שתי התנועות
טרומפלדור היה כאמור דמות ידועה בתנועה הציונית וביישוב העברי עוד בחייו, אבל מותו הפך אותו לדמות מיתולוגית של ממש. גם הרוויזיוניסטים וגם אנשי תנועת העבודה אחזו בו, במעין תחרות על האייקון הפופולרי. זמן קצר אחרי מותו כתב ברל כצנלסון על שמונת הרוגי תל חי תפילת "יזכור" מיוחדת, שבתקופת מלחמת השחרור עברה עיבוד מסוים על־ידי קצין החינוך אהוביה מלכין, והפכה לתפילת היזכור הרשמית של צה"ל. ייחודה העיקרי בכך שהיא לאומית ולא דתית, ובמקום המילים המסורתיות "יזכור אלוהים" היא נפתחת במילים "יזכור עם ישראל".
אחרי מלחמת ששת הימים, דאג הרב הצבאי הראשי דאז, שלמה גורן, לשנות את הנוסח. עוזרו, הרב מנחם הכהן, סיפר לימים שהרב גורן שלח באישון לילה שליח לבית הדפוס שבו הודפסה התפילה, כדי לשנות את הנוסח מהנוסח החילוני לזה הדתי, למרות שבפקודות מטכ"ל נקבע שהנוסח הלאומי־חילוני הוא המחייב. בתקופת הרמטכ"ל בני גנץ התעוררה שוב המחלוקת בין הגרסאות, וגנץ מינה ועדה בראשות האלוף הדתי ישי בר שתכריע בסוגיה. ועדת בר החליטה להחזיר את הנוסח החילוני של ברל/מלכין להיות הנוסח הרשמי.
גם הסופר יוסף־חיים ברנר התאבל מרה על מותו של ידידו טרומפלדור וכתב: "אשרי מי שמת ותל חי מראשותיו". המילים האלה של ברנר נכנסו לימים לפנתיאון תנועת העבודה לא פחות ממילותיו המקוריות של טרומפלדור. גולדשטיין אומר שהאבל שגרם מותו של טרומפלדור זירז הקמה של שני גופים חשובים במיוחד בתולדות המפעל הציוני: ההסתדרות, שקמה כדי לקומם את חזונו של טרומפלדור בדבר ארגון רחב של הפועלים, וארגון "ההגנה" שקם כדי לייצר מסגרת ביטחונית רחבה וחזקה יותר מארגון "השומר" שקדם לה. באירוניה עצובה של הגורל, הסתבר שדווקא הקלות שבה נקטלו טרומפלדור וחבריו בחצר תל חי היא שהוכיחה שארגון קטן כמו השומר, שהיה אחראי להגנת יישובי אצבע הגליל, לא יוכל למשימה, ויש צורך בארגון ארצי גדול.
חניכיו של טרומפלדור בארגון "החלוץ" ביקשו אף הם להנציח אותו. רבים מהם עלו לארץ במסגרת העלייה השלישית, ומכיוון שכבר היו בוגרי המהפכה הבולשביקית ביקשו לייבא את המהפכה גם לכאן. במקום הקבוצות הקטנות, של בני העלייה השנייה, הם ביקשו להקים קיבוצי ענק שיקיפו את הארץ כולה. אבל עוד לפני שהספיקו להקים קבוצות כאלה, הם נאלצו קודם כול לעבוד לפרנסתם. וכך, הם הקימו את "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור". כל השניות של טרומפלדור נדחסה לשם הזה: גם גדוד וגם עבודה. זו הייתה הקבוצה שעסקה בסלילת הכביש בין טבריה לצמח, שמתוכה קמו גם כמה מהקיבוצים הגדולים של בני העלייה השלישית, כמו עין חרוד.
אבל הדגש הסוציאליסטי שלהם היה גם בעוכריהם: ב־1927 החליטה חבורה של אנשי 'הגדוד', בראשות מנדל אלקינד, שהסוציאליזם הארצישראלי לא מספיק מפותח לטעמם, וחזרו לחיקה הקומוניסטי של אמא רוסיה. גורל רובם לא ידוע, וההנחה היא שהם נמחצו תחת גלגלי המהפכה, בטיהורים כאלה ואחרים שיזם סטאלין. חבריהם שנשארו בארץ הקימו בין היתר את קיבוץ תל יוסף, על שמו של המנהיג הנערץ, ובו הוקם לימים גם מוזיאון טרומפלדור, המאכלס בין היתר גם את ידו התותבת.
אבל גם ז'בוטינסקי וחבריו בתנועה הרוויזיוניסטית לא שכחו את טרומפלדור. שנים אחדות אחרי מותו של טרומפלדור הקים ז'בוטינסקי את תנועת הנוער הרוויזיוניסטית, וקרא לה בית"ר. לא על שם ביתר ההיסטורית, עירו של בר כוכבא, אלא כראשי תיבות של "ברית יוסף תרומפלדור". לשם כך שונה כתיב השם, כך שיתחיל באות ת' ולא בט'. מאז ועד היום, כל נושאי השם בית"ר, מאנשי ההדר הבית"רי ההיסטורי וחברי תנועת הנוער uקבוצת הכדורגל הירושלמית, נושאים למעשה את שמו של טרומפלדור.
נחמני מספר שאת מנהג העלייה השנתית לקברו של טרומפלדור בי"א באדר יזמו דווקא הבית"רים, ב־1928. אבל אנשי תנועת העבודה לא ויתרו גם כאן, וחיקו את המנהג. לימים, בשיא העימות בין שתי התנועות, נפגשו חניכיהן ליד הקבר, והמחזות שנראו שם לא בהכרח כיבדו את זכרו של המת. נחמני אומר ש"בשלב מסוים התחיל גם ויכוח בין אנשי תנועת העבודה אם להמשיך את המנהג, שמנוגד לתפיסתם להתמקד בעשייה ולא בקברים קדושים", אבל הוא בכל זאת נמשך.
רמטכ"ל של ישראל הצעירה
סיפורו של טרומפלדור מזמן שאלה מהסוג שהיסטוריון רציני יודע שאסור לשאול, אבל עיתונאים יודעים שאי אפשר להימנע ממנה: מה היה קורה אילו טרומפלדור לא נהרג באותו קרב: האם היה קרוב יותר לעולמה של תנועת העבודה, ולחלק ההתיישבותי בנשמתו, או לבית"רים ולחלק הביטחוני־צבאי באישיותו? נחמני אומר ש"בלתי אפשרי לענות על השאלה הזו. אני רק יכול לומר שכשאחיו הצעיר של טרומפלדור, אלפרד [שנקרא על־שם אלפרד דרייפוס. י"ש], עלה לארץ, הוא הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית".
אבל, מוסיף נחמני, "אין ספק שטרומפלדור היה הופך להיות דמות ביטחונית מרכזית בחייו של היישוב. הרי בחייו היה בעל הרקע הצבאי הכי משמעותי ביישוב; עם הבנה טקטית ואסטרטגית יוצאת דופן". רוצה לומר: אולי היה הופך לרמטכ"ל או לשר הביטחון של ישראל הצעירה.
יש מי שמפקפק, או לפחות פקפק, בגרסה הזו. כשנשאל העיתונאי המנוח נקדימון רוגל, מחבר ספר יסודי על קרב תל חי, מה היה קורה לטרומפלדור אילו זכה להאריך ימים, הוא לא חשב שטרומפלדור היה שורד את תככי הפוליטיקה המפא"יניקית: "בן־גוריון כבר היה דואג לחסום אותו. הוא לא היה נותן לו להתקדם מעבר לתפקיד הקב"ט של חברת החשמל".
