הנשמה נסרקת במסרקות האימה

על כריכת ספר שיריה הרביעי של רוחמה וייס מופיעה תמונת סוכרייה על מקל מנופצת. הדימוי הזה מתאר ילדות שבורה, שתומה חולל בגיל צעיר מאוד:

הוּא אָמַר לִי: הַשְּׁתִיקוֹת / שֶׁלָּךְ נוֹחוֹת, נְכוֹנוֹת לִי / הוּא אָמַר: אֲנִי אוֹהֵב שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת / לְהִסְתַּדֵּר לְבַד. לְהַצְלִיחַ / (מַקְסִים אוֹתוֹ שֶׁאֲנִי לֹא עוֹשָׂה מִזֶּה עִנְיָן) / הוּא אָמַר שֶׁהוּא אוֹהֵב וְנוֹחַ לוֹ / שֶׁאֲנִי לֹא מֵהַנָּשִׁים שֶׁמְּמַלְּאוֹת אֶת הֶחָלָל מִלִּים / שֶׁהוּא אוֹהֵב שֶׁאֲנִי לְעַצְמִי עוֹלָם מָלֵא. שֶׁיֵשׁ סְבִיבִי / שֶׁקֶט // שָׁתַקְתִּי. / לֹא גִּילִּיתִי לוֹ שֶׁכָּל הָעֹשֶׁר הַזֶּה בָּא לִי / כִּי גָּדַלְתִּי עַל אִי בּוֹדֵד, שֶׁקוֹרְאִים לוֹ / גִּלּוּי עֲרָיוֹת.

כך, בראשית הספר, מניחה וייס בפני הקורא את הזוועה הנעוצה בבסיס יצירתה: גילוי עריות מצד האב. האישה הבוגרת הכותבת את הספר אינה אלוהים, ש"שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחְזוֹר גָּלוּת וּתְקוּמָה". גם דמות הגוף אין לה: המשוררת היא אישה שבורה הנושאת את כאביה מילדות, מתוך חוויה שהזוועה בה שוללת ממנה את גופה, שפתה, קשרי המשפחה והאמון שלה בחיים.

בפני הכותבת הבוגרת מציבה החוויה הזו אתגר כבד: כיצד ניתן לתאר דבר שאין לאומרו, ושנים נאסר בדיבור? התשובה שוייס מוצאת היא תיאור חוויית ההתמודדות שלה כבוגרת – לא כילדה המתמודדת עם המעשים הנוראים או מתארת אותם. בכך היא מאמצת לעצמה מחדש את השפה והגוף שהופקעו ממנה. למרות הגרעין האיום העומד בבסיס הספר, זוהי שירה שהחוויה שעומדת ביסודה אינה מניחה אותה בתחום הקרבנות, אלא מעמידה אותה על עקרון הבחירה בחיים; כך נולדים שירים העוסקים באימה ובחרדה ומצליחים להיות מרוממי נפש: "כִּי לִפְעָמִים אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת,/ שֶׁהֲרֵי הַנְּשָׁמָה נִסְרֶקֶת בְּמַסְרְקוֹת הָאֵימָה,/ וַאֲפִלּוּ הַשַּׁחַר לֹא מִתְמַלֵּא עָלַי רַחֲמִים לְהָעִירֵנִי./ כְּשֶׁכָּלוּ הַכִּנּוֹרוֹת וְתִקְוַת הַנְּבָלִים / וְהַכָּבוֹד כְּבָר מִזְּמַן – / נוֹתְרָה רַק אֶפְשָׁרוּת אַחַת / אֲנִי אָעִירָה שַׁחַר".

הספר אינו מחולק לפרקים והוא נקרא כרצף תודעה אחד. חלקו השני עוסק במחשבות על זוגיות והתרתה וחלקו האחרון במחשבות של אם עם גיוס בנה ושירותו הצבאי. מתוקף הנושא שפתח את הספר, כל השירים נקראים כחלשים ביחס לנושא שובר הלב של החלק הראשון, אך החלק האחרון, שבו מתארת המשוררת את מצוקתה בעקבות גיוס בנה, הוא לטעמי החלש בספר.

השירים העוסקים בחרדת האם בעקבות גיוס בנה, ומחשבות על הגבריות המהירה שנכפית עליו בעקבותיו, נקראים כחדשניים פחות ביחס לשני השלישים הראשונים של הספר ולוקים בפשטנות שנעדרת מרובו. יחד עם זאת, הפגם בשירים הפחות טובים בספר מעצים את אלומת האור על המצוינים שבו, ומציב את שירתה של רוחמה וייס כשירה חכמה, רגישה ונוגעת ללב; שירה שיש בה מחזור של גלות ותקומה.

שאישה אינה אלוהים, רוחמה וייס, הקיבוץ המאוחד, 92 עמ'