כמעט בכל פעם שהסופר היהודי מקס ברוד ביקר את חברו הטוב מקס קפקא בביתו, דבר ראשון הוא פנה לפח האשפה וחיפש שם עוד סיפור גאוני שקפקא השליך לשם רק כדי להעלות אותו מאוחר יותר באש. כך הציל ברוד לא פעם יצירות שהפכו מאוחר יותר לשם דבר בספרות העולמית. שוב ושוב התחנן ברוד בפני קפקא, כאילו הוא מתחנן על חייו שלו, שלא ישליך יצירות לפח, אבל קפקא היה בשלו. הוא החשיב את כתיבתו כ"לא ראויה" ואף "עלובה", כהגדרתו. אבל גם ברוד היה בשלו והוא הציל את היצירות, גם בחייו של קפקא ובעיקר לאחר מותו.
גם ר' נחמן שרף יצירות
ברומן "האיש שלא שרף את קפקא" מתאר יצחק רובין סצנת מפגש בין השניים בחדרו של קפקא, כשבסלון יושב האב העוין שמחמיץ פנים לא רק לבנו אלא גם לאורחיו. ברוד לא מבין מאין נובע הדחף הזה של קפקא להשמיד את יצירותיו בעלות הערך, וקפקא משיב לו במילים אלו: "גם הרבי מברסלב שרף יצירות. האם אתה מבין דחף זה של רבי נחמן, אחד מהוגי הדעות והסופרים הגדולים?" (עמ' 139). בהמשך קפקא רומז לברוד ששרפת היצירה היא "בבחינת העלאת קורבן" (שם).
עולם הספרות, ולא רק הוא, חייבים הרבה מאוד למקס ברוד, שגאל את קפקא מן האלמוניות והשכחה. אלמלא ברוד, קפקא היה הופך לסופר נשכח אף יותר מברוד בימינו. אבל בעבר הרחוק המצב היה הפוך. קפקא היה אלמוני לחלוטין וחברו ברוד היה מפורסם. ברוד היה למעשה איש אשכולות: ילד פלא מוסיקאי וספרותי שסבל מעקמת בעמוד השדרה, משפטן, מלחין, מחזאי, פובליציסט, עורך, מצנאט, דמות בולטת בחוגים האינטלקטואליים בפראג, בווינה ובגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם, ואף מקורב מאוד לנשיא צ'כוסלובקיה, תומאש מסריק. ברוד פרסם עשרות ספרים בשפה הגרמנית (ובהם "ראובני שר היהודים" ו"דרכו של טיכו ברהי אל האלוהים"), כתב מחזות ותסריטים (למשל לסרט של מרלן דיטריך), אבל כל אלה לא סייעו להציל אותו ממצולות השכחה, ואם זוכרים אותו בימינו הרי זה בעיקר בזכות העובדה שהוא לא שרף את קפקא.
ברוד הפך לסופר מפורסם כבר בגיל 24 בזכות הרומן שלו "טירת נורפיגה". הוא התיידד עם קפקא, שהיה מבוגר ממנו בשנה, ב־1902, בעת ששניהם למדו באוניברסיטת פראג. קפקא העריך את כתיבתו והסתיר ממנו בתחילה שהוא כותב בעצמו. גם כשהסוד התגלה, ניסה קפקא לחבל במאמציו של ברוד לפרסם את כתביו. לא פעם נאלץ ברוד להערים עליו כדי לפרסם סיפור אקראי שלו פה ושם, אבל ספרו הראשון לא זכה כלל לתהודה. קפקא זכה לבסוף להכרה עולמית רק לאחר מותו משחפת בשנת 1924, ורק לאחר שברוד הפר את צוואתו שציוותה עליו לשרוף את כל כתביו, בזכות התעקשותו של ברוד על גדולתו של קפקא, שאחרים לא הכירו בה או הגיבו אליה בתחילה לגמרי באדישות. "מי הוא לכל הרוחות קפקא הזה?", שאל למשל סטפן צווייג (133).
צוואה שלא קוימה
רובין עיבד פרשת ידידות ידועה לרומן בדיוני כביכול, המבוסס על דמויותיהם האמיתיות והמורכבות של שני הסופרים האלה. הרומן מתרחש בתל אביב בשנת 1965. ברוד, שנמלט ברגע האחרון מהנאצים והגיע לתל אביב בשנת 1939, הוא בעלילת הספר כבר אדם מבוגר הסובל מבריאות לקויה, אבל עדיין שש לגולל את קורותיו. הוא עושה זאת באוזני הגיבור הראשי של הרומן, שמיניסט תל אביבי בשם פטר קליין, המקיים איתו סדרת פגישות לצורך ליבון סוגיות הקשורות לרומן "המשפט", שאותו הוא לומד בתיכון, ולצורך פרסום ריאיון איתו ב"העולם הזה".
בפגישות אלה ברוד חושף בפניו את סודותיו: סיפור קשריו עם קפקא, שיחות הנפש ביניהם, גילוי אוצרות הכתיבה של קפקא, השתדלותו של ברוד לפרסמו, מחלתו של קפקא, וגם אי קיומה של הצוואה שהפכה את ברוד לדמות שנויה במחלוקת, הגם שהקדיש לקפקא וליצירתו את מרב זמנו, עד שאפילו כמה מחבריו הקרובים חשדו בו שהוא איבד את שפיותו (138) והורס את הקריירה שלו במו ידיו בשל הערצתו לקפקא. על אף שיש לכאורה גיבור־מספר לרומן, פטר קליין, העלילה מסופרת למעשה מנקודת המבט של ברוד, שסבל תלאות רבות מאז שהפך למנהל העיזבון של קפקא.
רובין ערך תחקיר עומק על חייהם של ברוד ושל קפקא, וניכר שהוא קרא חומר רקע רב לפני שכתב את ספרו. חלק מהפרטים ידועים, חלקם ידועים פחות או הוצנעו בעבר, ורובין חושף אותם לדורות הקוראים שלא הכירו את מי שהיו מעין הדויד ויהונתן של פראג והספרות היהודית הצ'כית.
קפקא הקבליסט
הפן היהודי זוכה להבלטה ברומן. באמצעות ברוד מביא רובין טיעונים לכך שקפקא היה במפורש "סופר יהודי", וזאת בניגוד לדעה הרווחת שקפקא לא הזכיר ביצירותיו הבולטות את יהדותו אלא היה למעשה סופר אוניברסלי (יוצרים מכמה יבשות שאותם פגשתי בעבר לא שמעו בכלל על יהדותו וחשבו שהוא "סופר צ'כי"). רובין "מגייר" למעשה את קפקא, ומביא לכך אסמכתאות לכל מי שירצה להתווכח איתו בנושא. הוא מציג את הצדדים היהודיים בכתיבתו, ומספר בשם ברוד שבזכות היכרותו עם הצעירה הציונית דורה דיאמנט קפקא הפך בשנותיו האחרונות לציוני, למד עברית, התקרב ליהדות ואף רצה להגר לתל אביב.
וכך מתאר ברוד באוזני פטר הנער את יחסו של קפקא ליהדות: "הוגו ברגמן המריץ אותנו להגשים את הציונות והמריץ את פרנק ואותי לעלות לארץ ישראל… קפקא החל באותה עת ללמוד עברית בלהט… ואפילו כתב בה מכתבים, קרא את יוסף חיים ברנר והתלהב ממנו מאוד" (148).
הנער פטר קליין סבור כמו רבים אחרים שברומן "המשפט" "לא מוזכר שום דבר יהודי" (211), אבל ברוד מתקן אותו ואומר: "ספר יהודי, מהבחינה שהיהודים מואשמים קולקטיבית על ידי אומות העולם מבלי שיידעו במה אשמתם והם עצמם מרגישים אשמים במשהו, כך שרגש האשמה הפך לחלק פנימי בלתי נפרד מאישיותם" (שם).
במהלך העלילה שם רובין בפי ברוד ניתוחים ספרותיים על יצירתו של קפקא ומייחס לה סממנים יהודיים נוספים. ברוד מסביר שאצל קפקא אפשר למצוא "התעלות רוחנית כשם שאתה מוצא אצל הנביאים" (176). בכתיבתו הוא רואה "מין תורה קבלית נסתרת שלא חושפת מיד את העיקר" (105). עוד הוא מספר לו שפרופ' גרשום שולם "סבר שקפקא היה קבליסט, כמו רבי שמעון בר יוחאי" (176). ולקינוח, משווה ברוד את קפקא לאיוב. "מאז איוב לא רב בן אנוש עם אלוהיו ריב יצרי כל כך כמו קפקא ביצירותיו 'המשפט', 'הטירה', 'מושבת העונשין', יצירות בהן מתואר הצדק המעוות שיצרה האנושות" (130).
גלאי סופרים
הרומן מציג כמובן צדדים נוספים. רובין משמש כמעין סנגורו של ברוד, ורוצה "לעשות צדק היסטורי עם האיש הקטן, האיש הצנוע הזה, שפינה דרך לגדולי סופרי העולם על חשבון פרסומו" (174). רובין טורח להביא אמנם את כל ההשמצות שברוד הושמץ בעבר, גם על ידי גדולי שם כמו ולטר בנימין, גרשום שלום ואחרים, בחלקן אולי על לא עוול בכפו, אך הוא מאפשר לברוד המשפטן להגן כהלכה על עצמו.
ברוד היה אולי דמות מורכבת, אבל אין ספק שההיסטוריה צריכה לדון אותו לכף זכות על מה שפעל למען קפקא, ולא רק למענו, אלא גם למען יוצרים חשובים כמו פרנץ ורפל, הסופר היהודי המומר שכתב את הספר הבלתי נשכח "ארבעים הימים של מוסה דאג", ולמענו של ירוסלב האשק, מחברו של "החייל האמיץ שווייק". ברוד אהב לגלות סופרים לא ידועים, וזו תכונה נעלה שרק מעט סופרים מפורסמים כפי שהיה ברוד בשעתו התברכו בה.
אלא שבמקום שיכירו לו תודה על מפעל קפקא שלו, זכה ברוד משום מה לקיתוני נאצות. האשימו אותו שהפר את צוואתו של קפקא ולא שרף את כל כתביו, אף שקפקא השאיר לו למעשה שתי צוואות והשנייה לא הייתה כה מפורשת כמו הראשונה. סביר לחשוב שקפקא ידע שברוד לא יוכל לעמוד בצוואה, ואולי רצה בעצם להציל את כתביו ולכן לא שרף אותם בעצמו. למרבה המזל, ברוד לא רצה לעשות לקפקא מה שהנאצים עשו לו בהמשך, כששרפו את עותקי ספריו בכיכר האופרה.
ברוד הואשם גם בכך שערך בצורה מגמתית את כתבי היד של "המשפט" ושל "הטירה", למרות שמצבם של כתבי היד חייב למעשה עריכה והיה ידוע לכול שקפקא נעזר בשירותי העריכה שלו עוד בחייו. האשימו אותו גם שהוא הבריח את כתבי היד של קפקא מישראל לכספת בשווייץ, אבל ברוד הבריח את כתבי היד גם מפראג לישראל, ולמעשה ציווה אותם בצוואתו לספרייה הלאומית ולא מכר אותם בעבור בצע כסף כפי שיכול היה לעשות.
טעם של פעם
הרומן כתוב בשני מישורי עלילה המתרחשים במקביל. עלילה אחת, סיפורו האישי של הנער פטר קליין ובני משפחתו שעלו כולם מפראג (אמו של פטר הייתה מיודדת עם אחותו של קפקא); ובעלילה השנייה, סיפור המפגשים בין הנער השואף להיות סופר וברוד קשישא. בשתי העלילות אנחנו פוגשים קפקא שונה זה מזה.
וידוייו של ברוד מייצרים לא מעט עניין, אך לעיתים הדיונים האידאולוגיים והפילוסופיים הם ארכניים וטרחניים מדי והסגנון לעיתים סובל מנימה אדולסנטית ("רואה אתה פטר את הספר הזה? מה כתוב כאן?", 267) שעלולה להזכיר רומנים אנכרוניסטיים בטעם של פעם. זאת ועוד: העלילה המבוססת על דמותו של הנער, שמרגיש לכאורה דחוי כמו קפקא, היא סטטית מדי, ונשארת בצל דמויותיהם של ברוד וקפקא. חובה היה לקצרה כדי לא להכביד על הקוראים.
למרות פגמיו, "האיש שלא שרף את קפקא" עשוי לעניין לא רק את חובבי קפקא. דמותו של ברוד ראויה ללא ספק לרומן ואפשר היה להסתפק בה לצד דמותו של קפקא, ללא צורך בצלע השלישית, הבדיונית.
האיש שלא שרף את קפקא, יצחק רובין, הקיבוץ המאוחד, 2019, 305 עמ'
