"הלימוד בעיון הורג חלק מהבחורים"

בימי הקורונה קיבלו תלמידי הישיבה התיכונית סוסיא כמעט מדי יום שלושה סרטונים בקבוצת הוואטסאפ הישיבתית. סרטון שסומן בצבע תכלת היה "סרטון תורה", ובו שיעור קצר של ראש הישיבה הרב נעם פרל על מסכת אבות; סרטון שסומן בצבע ירוק היה "סרטון סביבה", שהופק על ידי המדריכים הסביבתיים בישיבה ועסק בתכנים של טבע וסביבה; סרטון שסומן בצבע סגול היה "סרטון ידע כללי", שהכין אחד ממורי התיכון בישיבה.

שלושת הסרטונים מאפיינים היטב את עמודי התווך של הישיבה הסביבתית. הישיבה, שהוקמה על ידי בוגרי בית ספר שדה סוסיא בהובלת הרב נעם פרל, משלבת בין תוכנית לימודי קודש רחבה, למידת שטח סביבתית ומעשית ולימודי תיכון לבגרות. אחרי 22 שנה, הרב נעם פרל יכול היה לכאורה להרשות לעצמו לנוח מעט על זרי הדפנה וליהנות מהמפעל החינוכי שהקים עם חבריו, אבל מי שמכיר את אופיו התזזיתי לא יופתע לשמוע שהוא כבר מגלגל בראש את הפרויקט הבא.

העילה לריאיון הייתה ספרו החדש על מסכת אבות, ספרו השלושה־עשר במספר של הרב פרל, אך עוד לפני שפניתי אליו הוא הקדים אותי עם סרטון שבו בישר על הקמת ישיבה חדשה, ישיבה גבוהה סביבתית, שתיפתח באלול הקרוב. בחיוך רחב ושובב הוא פונה בסרטון לתלמיד הפוטנציאלי. "אם אתה איש של מתיקות שרוצה לאהוב ללמוד תורה, איש של משמעות, שמחפש דברים עמוקים לנפש שלך, ואדם רחב אופקים שרוצה לצמוח ולהכיר את הקב"ה דרך התורה, החיים והטבע, אנחנו מזמינים אותך להצטרף אלינו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
דין איתמר כדין נצרים: תוכנית המאה תכניס ישובים יהודים למצור
התמונה שתעלו לאינסטגרם יכולה להציל את בעלי החיים
מורשת הרב עובדיה לא יכולה להסתכם בלשון חדה

מה עם מולהבי התורה?

בשיחה נינוחה בקמפוס הישיבה התיכונית, השומם בצל הקורונה, הוא מפרט בהרחבה מה מבקשת הישיבה לחדש בעולם הישיבות הגבוהות. "אנחנו מזהים תופעה של חבר'ה, גם בוגרים שלנו וגם של ישיבות תיכוניות אחרות, שלא מוצאים בישיבות הגבוהות הקיימות את שאהבה נפשם. לא מדובר בחבר'ה של מכינה קדם־צבאית, שהעניין הצבאי או החברתי קריטי להם. הם רוצים ללמוד תורה, אך רבים מהם עוזבים את הישיבה במהלך השנה הראשונה או בסופה, והם מאוכזבים. משיחות איתם זיהינו כמה דברים. אחד מהם הוא שיש המון שעות לימוד גמרא, והלימוד בעיון 'הורג' חלק גדול מהבחורים.

"זה לא מתאים להם או מבחינה אינטלקטואלית או מבחינת המוטיבציה והעניין, וזה בסדר גמור. גם אותי לא הטריד לעומק ההבדל בין דעת הרשב"א לדעת הריטב"א בכל סוגיה. אני כן אוהב את הגמרא ולא יכול לישון בלי אביי, רבא ורבי יוחנן, אבל אם יש לי אפשרות להתקדם עוד דף קדימה או להתלבט בין עמדת הרשב"א והריטב"א, אני מעדיף ללמוד דף נוסף, מתוך הבנה שהכמות בסוף כן יוצרת איכות, ושלאיש תורה צריכים להיות היקפים ונפחים. ודאי שצריכים גם אנשים שילמדו ראשונים לעומק, אבל זה חלק מאוד מסוים. האמירה שבלי לימוד גמרא בעיון לא תהיה בן תורה היא שקר. את משאבי הזמן המתפנים יש לחלק בין לימוד גמרא בבקיאות, תנ"ך, אמונה בעיון והלכה מעשית. אנשים צריכים לצאת מישיבה גבוהה עם ידע רחב ואהבת תורה. קל להתאהב בתורה רק כשאתה לומד הרבה ומרגיש בה בן בית".

"יהיה גם סדר שיוקדש ללימוד פרשת השבוע. אין סיבה שבחור ישיבה יגיע לביתו אחרי שלושה שבועות וידע לומר דבר תורה רק על סוגיית 'עד שלא נעשה דיין'"

הרב פרל קורא תיגר על עולם הישיבות בעקבות פער שהוא מזהה בין ההצהרות לבין התוצרים. "עולם בית המדרש מצהיר שהוא רוצה לגדל גם גדולי תורה וגם אוהבי תורה, אבל סדר היום שלו מתאים רק להצמחת גדולי תורה, וממילא אוהבי התורה, שהם לא המטרה, או שמתאהבים בתורה או שלא. סדרי עדיפויות של ממשלה נבדקים לפי התקציבים, וסדרי עדיפויות של ישיבה אפשר לבדוק לפי מערכת השעות שלה. כשאתה רואה מערכת שעות של ישיבה גבוהה קונבנציונלית, היא מתאימה לגידול הדור הבא של ראשי הישיבות והדיינים, אבל מה עם דור אוהבי ומולהבי התורה? זה לא שם.

"אסור לנו גם להפוך לאידיאולוגיה את האמירה שאלף נכנסים למקרא ורק אחד מהם יוצא להוראה. המטרה שלנו צריכה להיות 999 האחרים, ולא אותו אחד. בשביל האלוף האולימפי שרץ עשרת אלפים שאר הרצים הם אבק על גלגלי המסלול, אבל אנחנו לא מוכנים שאחד ירוץ על חשבון האחרים".

מצד שני, לימוד גמרא מטבעו דורש יותר זמן מאשר לימוד תנ"ך ואמונה.

"בשביל זה מספיק חצי יום של לימוד גמרא. אם אתה רוצה שהבחור יֵדע גם מה כתוב בתהילים או בתרי עשר, שיתאהב בשיר השירים וידע איך לאהוב, לא מספיק שישמע שיעור אחד שהוא מצא ברשת בין שתיים לשלוש בצהריים. התוכנית שלנו היא שבבוקר ילמדו גמרא ברוחב – דף ביום עם שיעור מסכם מעמיק ומשמעותי. בשעות אחר הצהריים יהיו סדרים עם שיעורים והספקים בתנ"ך, באמונה ובחסידות. סדרי ערב יוקדשו ללימוד הלכה פסוקה ברוחב ובעומק המקורות, ויהיה גם סדר שיוקדש ללימוד פרשת השבוע. אין סיבה שבחור ישיבה יגיע לביתו אחרי שלושה שבועות וידע לומר דבר תורה רק על סוגיית 'עד שלא נעשה דיין'.

"אנחנו חושבים על סדר של שעתיים שבועיות שבו ילמדו בחברותא פרשת שבוע ואז ישבו בחבורה, וכל זוג יעלה נקודה שהוא למד. אני לא רואה מולי רק את הבחור שיישאר ללמוד לאורך שנים, אלא את האבא המדען או הרופא. נכון שיש אינטלקטואלים שלומדים מסכת זבחים גם אחרי ניתוח לב פתוח, אבל הם מתי מעט. אני לא מהסוג הזה ויש הרבה שלא. אני רוצה שלכולם יידלקו העיניים משיעור גמרא".

 

 מעבר לקיר

הבשורה השנייה שמבקשת הישיבה החדשה להביא לעולם הישיבות היא הפן הסביבתי. "חלק גדול מאוד מהאנשים שאני מכיר לא באמת יכולים להיכנס לתיבת נוח שהרב קוק מדבר עליה. יהיו כאלה שידרשו אותם לגנאי, אבל אפשר גם לדרוש אותם לשבח, שהם לא יכולים לעצור את כל הכוחות שלהם אפילו לשנה־שנתיים, וברוך ה' שזה כך. אנחנו מאמינים שהקב"ה נמצא בטבע, בתופעות ההיסטוריות, הבוטניות, הגיאולוגיות, ורואים אותו בחוץ בכל פינה. צריכים לרכוש את המשקפיים האלה ואת הידע על מה שיש שם בחוץ, ולראות איך זה הופך להיות מפגש עם הקב"ה.

"רוב החיים אנשים חיים מחוץ לעולם בית המדרש, ולכן צריכים ליצור ארגז כלים וסט משקפות נכון כדי לראות גם בנדידת עופות, בפריחה או בהקמת שכונות חדשות תופעות רוחניות והגשמת נבואות. המטרה היא שיהיה לנו עולם רוחני על כל צעד ושעל בחיים, גם בעבודה ובדרך אליה".

רק עכשיו אתם מתחילים בגיוס תלמידים. לא מאוחר מדי?

"ממש לא. בכל שנה, שליש מהשמיניסטים מקבלים החלטה רק בדקה האחרונה. הבדיחה אומרת שהם הולכים ללמוד במקום שאליו לוקח אותם הטרמפ בראש חודש אלול. השנה במיוחד, בגלל הקורונה, הרבה מהצעירים עדיין לא יודעים מה קורה איתם בשנה הבאה. הכול פתוח וזו הזדמנות. אני לא מתבסס על בוגרים של הישיבה התיכונית שלנו, שבאופן טבעי רוצים לצאת ולראות משהו אחר, ואנחנו גם לא מנסים לשכנע מי שכבר סגר בישיבה אחרת. המטרה היא לפתוח עם גרעין מייסד של שיעורי א־ב ביחד, מתוך מחשבה שהכי מתאימים הם אלו שכבר היו מעבר לקיר וראו שאין שם אוצר בשבילם.

"יש לנו תוכנית ברורה לשנתיים של לימוד, אחר כך יתגייסו לשירות צבאי, והחלום הוא שבהמשך גם יהיה כולל, אבל לא נשלם לאנשים מלגות כדי שילמדו תורה. אנשים יעבדו חצי יום ויקבלו השלמת הכנסה עבור מה שהם צריכים. אני לא מקבל את התרבות של 'אנחנו נשב ונלמד, והקב"ה יוריד לנו טל מהשמיים'. אדם צריך לפרנס את עצמו, ואם יחסר לו, נעזור. מבחינתי זה גם חלק מתורת ארץ ישראל. אין לי קפידה על דרך אחרת, אבל זה הערוץ שלנו בתורה".

גם כשהקים את הישיבה התיכונית בסוסיא בשנת תשנ"ח ביקש הרב פרל להתוות לה דרך ייחודית. בעולם הישיבות הייתה אז כבר הישיבה התיכונית הסביבתית במצפה רמון, אבל בעוד היא חרתה על דגלה, לצד הסביבתיות, חינוך לחירות ואחריות אישית של התלמידים, בסוסיא יצר הרב פרל מסגרת תובענית יותר, עם דרישות לימודיות וגבולות ברורים. "לתלמיד כאן יש בחירה חופשית בעצם ההגעה שלו לכאן. מרגע שהוא מגיע, הבחירה שלו היא להיות חלק מכל מה שקורה כאן, מתוך הבנה שזה מתאים לו".

 

תורת הפעלה שונה

במחשבה ראשונית, התובענות הלימודית נשמעת פחות מתאימה לנערים שמחפשים את היציאה החוצה לטבע, ואולי גם מתקשים להתמיד בישיבה על הכיסא בכיתה.

"המקום הזה אמור להפריח נערים שרוצים סביבה, במובן עמוק. 'סביבה' לא מלשון להסתובב, אלא להיות ערניים למה שמסביב. זה נכון שצריכים לבדוק שמי שמגיע אלינו יודע למה הוא מגיע. מי שמתאים לישיבת מצפה רמון עלול לקמול כאן, ולהיפך. יש לנו תורת הפעלה שונה. בלי להגדיר אחרים, אני יכול לומר שאצלנו תלמיד מסיים ארבע שנים עם 160 ימי סיור מסוכמים שהוא הכין אותם ונבחן עליהם. בהתחלה היה מאוד קשה להבהיר את הייחוד שלנו, אבל אחרי כמה שנים, כשרואים מי הבוגרים, מה השיטה ומה הכיוון, כבר מבינים".

"אני איש חינוך ולא איש ניהול, ואני רוצה להכיר את כל התלמידים. אני מקיים ביקורי בית אצל כל תלמיד ומתקשר לכל בוגר ביום ההולדת שלו. בנפש שלי יושבים כרגע מאתיים חבר'ה שלומדים בישיבה ועוד שש מאות בוגרים. אם היו שם 1,600 תלמידים ובוגרים, לא היה קורה כלום, וכשנגיע למספר הזה יכול להיות שאני כבר לא אהיה כאן"

אחרי 22 שנה, אתם עדיין ישיבה קטנה עם כיתה אחת במחזור, דבר שלא מאפשר להרבה תלמידים ללמוד אצלכם. לא הגיע הזמן לגדול?

"בעיניי, האומץ הוא להישאר קטנים. קודם כול, בכל מחזור יש לנו שתי כיתות, כי יש לנו גם כיתה קטנה לתלמידים מאותגרים מבחינה לימודית. זו אידיאולוגיה שהם יהוו שליש מכל מחזור והם האנשים הכי טובים ומופלאים פה. קטרים ולא קרונות. ההבדל ביניהם לבין התלמידים בכיתה הגדולה הוא בכישורים הלימודיים ולא באישיות או בערכים. כולם בנים אהובים למקום, מקבלים את אותו יחס, ויוצאים יחד לסיורים. לדעתנו הדבר הגדול ביותר בחינוך הוא הקשר האישי, להכיר את האדם, מי ההורים שלו ומי האחים שלו, ואי אפשר לעשות את זה בשתי כיתות".

אבל לכל כיתה יש צוות חינוכי משלה.

"כשרוצים למצוא עיוותים בגובה השכר בתוך חברות, בודקים את הפער בין ראש הפירמידה למשכורת הכי נמוכה. ככל שיש יותר שלבים בין ראש הפירמידה לתחתית, יכולת ההשראה, הקשר וההובלה הולכת ופוחתת. אני איש חינוך ולא איש ניהול, ואני רוצה להכיר את כל התלמידים. אני מקיים ביקורי בית אצל כל תלמיד ומתקשר לכל בוגר ביום ההולדת שלו. בנפש שלי יושבים כרגע מאתיים חבר'ה שלומדים בישיבה ועוד שש מאות בוגרים. אם היו שם 1,600 תלמידים ובוגרים, לא היה קורה כלום, וכשנגיע למספר הזה יכול להיות שאני כבר לא אהיה כאן.

"חשוב גם להבהיר שאנחנו לא אליטיסטים. יש כאן את כל מגוון הרמות הלימודיות והרמות הדתיות ואת כל המיקומים הפריפריאליים. הפרמטר לקבלה הוא לא לימודי, לא דתי ולא כלכלי. לא היה מישהו שהתאים לכאן ושחשבנו שהוא יכול להתפתח כאן ולא קיבלנו אותו מסיבות כלכליות. כבר פרסנו פה שכר לימוד גם לעשר שנים. ומצד שני, יש גם הורים שילדיהם סיימו ללמוד והם ממשיכים לשלם שכר לימוד כדי להחזיק תלמיד אחר".

הרב נעם פרל מגדיר את עצמו כאדם החי במקום שבו "שטח פוגש אנשים פוגש תורה", ומגדיר את אזור ההתלכדות של שלושת המעגלים הללו כאזור הפעילות שלו בעולם. מהמקום הזה גם נכתבו שלושה־עשר הספרים שהוציא עד היום, וביניהם סדרת הספרים "מדרשטח", "הזמנה לתפילה", "אגדה ופרשה" ו"על הראשונים". בכל ספריו הוא מבקש להעניק רובד עכשווי למקורות ומציע דרכים ליישומם בחיי היום־יום.

יצאו כל כך הרבה ספרי פירושים למסכת אבות. מה חידושו של הספר החדש שלך?

"כל מקור של חז"ל או של תורה שבעל פה שעובר דרך בן אדם, מביע משהו מתוכו ויוצא אחרת. יש הקדמה מפורסמת של הרב קוק שבה הוא מבחין בין ביאור לפירוש. הביאור מבאר דרך הממברנה שלי. אני מרגיש שדבר שעובר דרכי יוצר דברים שיש להם אמירה לפחות למי שבנוי נפשית כמוני, ויש עוד כמה כאלה בעולם. אם יש אנשים שיש להם את אותה תוכנת הפעלה, אני מקווה שזה ייגע בהם. בחרתי לכתוב עכשיו על מסכת אבות, כי היא חלק מבארות של אנרגיה, כמו תפילה, מדרשי אגדה או נביאים ראשונים. אלו מקומות שיש בהם אוצר שצריך רק לאסוף, ללטש ולשלוח.

"גם מסכת אבות היא באר כזו, ולא בכדי יש כל כך הרבה פירושים למסכת הזאת. כולם מזהים שהאוצר נמצא שם וצריכים רק להתכופף ולהרים אותו. כשכל אחד מעביר את זה דרכו, נוסף משהו בעולם שלא היה לפני כן".

"צריכים לקרוא להם יהודי הגלות. יש לנו אמירה ברורה, בלי התחנחנות, שהם טועים בכך שהם שם, ושכולם צריכים להיות פה. גלות היא עונש וצריכים לגמור את העונש הזה כמה שיותר מהר ובטוב, בלי שואות ובלי קורונות"

את מי אתה מדמיין מול העיניים כשאתה כותב את הפירוש?

"אני מדמיין את עצמי, וחושב מה אני רוצה לשמוע ואיפה זה פוגש את החיים שלי, וממילא יש לזה נגזרות אצל כל מי שיש לו חלק דומה לי, אם זה באגף התורני, או בתור אבא. אני לא יכול לדעת אף פעם מה יגיע לאוזניים של האדם, וזה ההבדל הגדול בין כתיבת ספר לבין הוראה בכיתה. כשאתה מעביר שיעור אתה יודע מי מולך ואתה מכוון את עולם התוכן לאתגרים שלהם ולמקום שבו הם נמצאים ומתפלל שזה יעבור נכון. היתרון והחיסרון של ספר הוא שאתה כותב לאף אחד ולכולם ביחד ואתה לא יודע לאיפה זה יתגלגל ומה זה יעשה".

 

גלות היא עונש

הרב נעם פרל (50) נולד וגדל בתל אביב ובגבעתיים. הוא למד בישיבות התיכוניות נתיב מאיר וכפר הרא"ה, ולאחר מכן בישיבת ההסדר אור עציון. לפני שהקים את הישיבה בסוסיא, הדריך בבית ספר שדה סוסיא, ולימד תנ"ך באולפנת נווה חנה. לפני שמונה שנים נקרא לעמוד בראש תנועת בני עקיבא העולמית וכיהן בתפקיד במשך קרוב לארבע שנים.

בראייה לאחור, מה נשאר לך מהתפקיד הזה?

"אני גם שואל את עצמי. לא הגעתי לתפקיד הזה כמי שצמח בתוך התנועה העולמית, אלא כ'מיקור חוץ' כי רצו להביא כיוון מסוים. באמת הייתי אחר לגמרי. באתי עם עברית ואני לא אנגלוסקסי. הקב"ה שלח אותי לשם, וזה השאיר אצלי מודעות אדירה לכך שיש עוד המון יהודים שצריכים לזכור אותם, להתפלל עליהם, לפעול למענם ולבקר אותם, והעבודה היא נגד הזמן כי שעון החול הולך ואוזל. מדי יום אנחנו מאבדים שכבות של שכבות של יהודים. זה נטע בי את החשיבות להכניס למקומות שאני עובד איתם כאן, שהם מאוד ישראליים, את המרכיב שנקרא יהודי חו"ל. אני אגב משוכנע שצריכים לקרוא להם יהודי הגלות. יש לנו אמירה ברורה, בלי התחנחנות, שהם טועים בכך שהם שם, ושכולם צריכים להיות פה. גלות היא עונש וצריכים לגמור את העונש הזה כמה שיותר מהר ובטוב, בלי שואות ובלי קורונות, אלא כי רוצים לבוא.

"זה היה מאוד נוכח ומשמעותי גם כשהייתי בתפקיד. בכל מקום שאליו הגעתי דיברתי בעברית מתוך הבנה ששליש יודעים, שליש יסתדרו, ושליש יהיו חזקים. האמירה הייתה מאוד ברורה, אבל מאוד עדינה, לא ביקורתית ותובענית, אבל מציגה את האמת כמו שהיא. התעקשתי לשים את העלייה בתוך כל מסמך ולא כולם אהבו את זה, אבל לא קרה שום דבר. באופן כללי, התמקדתי יותר בשליחים ובקשר האישי איתם".

התפקיד שמילאת בא לידי ביטוי בתפקידך כראש ישיבה?

"אני מדבר עם התלמידים על מה שעובר על היהודים בחו"ל, על כך שהם צריכים להודות שהם כאן ועל כך שמי שעושה עלייה מאבד את עולמו בשביל הדור הבא, כי הוא לא יודע שפה והוא זר למנטליות. סוסיא היא ישיבה מאוד ישראלית, אבל יש בה גם הרבה ילדי עולים מגוש עציון שרוצים לרכוש את הישראליות באקסטרים, ולכן הם שולחים לכאן את ילדיהם, כי מבחינתם זה הופך אותם לישראלים".

במהלך כהונתו כמזכ"ל התנועה העולמית, בקיץ 2014, זמן קצר לאחר מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו, פרסם הרב פרל בדף הפייסבוק שלו קריאה לממשלה ולצה"ל לנקום את רצח הנערים. "בעל הבית השתגע למראה גופות בניו", כתב. "ממשלה שתהפוך את צבא המחפשים לחיל נוקמים, חיל שלא ייעצר בקו 300 ערלות פלישתים. בדם האויב יכופר הביזיון ולא בדמעותינו". הדברים עוררו ביקורת חריפה בחלק מסניפי התנועה העולמית, והוא הסיר את הפוסט. "זה עשה בלאגן בבריטניה. מחקתי את הדברים כי לא רציתי להזיק לתנועה, אבל לא התנצלתי. זו הייתה סערה בכוס מים. בפועל זה הרי מה שצה"ל עשה אחר כך במבצע 'צוק איתן'. הקריאה שלי לנקמה לא הייתה להפציץ את בית החולים שיפא בעזה, אלא להילחם באויבים על ידי הצבא".

לפני שלוש שנים, בעקבות טביעתו של יונתן אדלר, בוגר הישיבה התיכונית נווה שמואל, במהלך טיול בגיאורגיה, החליטו הרב נעם ואשתו אורית להקים בגיאורגיה מעין "בית יהודי" למטיילים הדתיים הצעירים בחודשי הקיץ. "הבנו שמדובר באירוע שחונה בחצר שלנו. המוני חבר'ה דתיים נוסעים לחו"ל בסוף כיתה י"ב. הם לא מחפשים להתפרק ולהשתולל בחופים של כרתים או להמר בבוקרשט אלא לטייל במקומות שהם לא היו עדיין. הטיסות לחו"ל הוזלו, ההורים שלהם נוסעים והתרבות של חו"ל נמצאת אצלם בבית, ולכן גם הם נוסעים, וזה בסדר גמור.

"הבעיה היא ששם הם לא יודעים מה הם עושים עם עצמם. הם בוגרי תיכון צעירים ורציניים שמחפשים אתגרים סביבתיים אבל הם לא יודעים איך עושים את זה, לא מבחינה בטיחותית וגם לא מבחינה רוחנית. אין שם מניינים ואין תפילות והם לא מכירים הלכות כשרות כי הם הרגע יצאו מבועה. חשבנו שהם צריכים שם מבוגר אחראי שמבין את המערכת מכל מיני בחינות. הוצאנו הודעה לבוגרים של הישיבה, גייסנו כסף וטסנו לשם כמשפחה, אורית ואני ושני הילדים הקטנים שלנו. התגוררנו שם במשך שבועיים וחצי באכסניות שבהן רוב החבר'ה מתארחים, וגם פורסם שנהיה שם. לא בישלנו אבל הכשרנו בשבילם מטבח, והבאנו איתנו מהארץ צ'ופרים כמו סוכריות גומי ממחנה יהודה, שק פיצוחים מ'מורנו', זמירונים וסידורים. דאגנו לכשרות, נתנו להם הדרכה בטיחותית, והשתדלנו להיות עבורם סוג של עוגן רפואי ופסיכולוגי".

לפני שנתיים עברו ב"בית היהודי" של משפחת פרל בגיאורגיה כ־350 צעירים דתיים. בשנה שעברה, כשהתמקמו באזור אחר, עברו דרכם כ־250. "התמקדנו בציבור הדתי כי זה הציבור שאנחנו מכירים. פגשנו שם את כל הרצף. מבנים של ראשי ישיבות ועד בנות שהולכות עם גופיות ומכנסיים קצרים, וכולם דתיים". בעקבות הקורונה, עדיין לא ברור אם גם השנה משפחת פרל תטוס שוב לגיאורגיה. "אם אתה בעל אמונה, אז גם השנה נעשה את זה. אם הם לא יהיו שם, נישאר בארץ".

הרב פרל, אב לשמונה וסב לשישה, חגג לפני מספר חודשים חמישים, ומדווח על תחושת רצון ליצור דברים חדשים. "התחושה שלי היא שמשהו צריך להשתחרר בגיל הזה, של החירות והיובל. זה גיל ליצור בו משהו חדש ולהשתחרר מדוגמות ישנות. משהו קורה בגיל הזה. אם ארבעים הוא גיל משברי, שבו אתה מרגיש שאתה אולי במקום הלא נכון, ומפקפק במה שאתה עושה, בגיל חמישים אתה משתחרר, מרפה ונותן לדברים לקרות מעצמם ולהיוולד. כלהבה העולה מאליה". #