אפתח בכמה פרטים אישיים על המקום שממנו אני רואה וכותב. אני יהודי אמריקני, דור שלישי בארה״ב, יודע עברית, אוהב ישראל (העם, הארץ, וגם המדינה, אפילו אם אני מתנגד בתוקף לחלק מהמדיניות שלה). אני כותב שורות אלה בעברית ובירושלים, שבה אני שוהה כמה חודשים בכל שנה. כמה מספריי מוכרים בארץ בתרגום עברי ואני שמח שיש לי ציבור קוראים כאן. אני חי כיהודי שומר מצוות, אך איני מזוהה עם אף זרם ביהדות, לא אורתודוקסי ולא אחר.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הצלם הישראלי שמתעד את ארה"ב כפי שלא ראיתם
מנכ"ל משרד האוצר לשעבר: מחיר הריבונות שולי
למרות המפולת בסקרים, עדיין מוקדם להספיד את טראמפ
מסיבות אלה אני רואה את עצמי עומד במין בית נתיבות של העם היהודי בימינו, חי בין התפוצות והארץ ובין המגזרים השונים שבעם לגבי יחסם למורשת היהודית שלנו. אני לומד ומלמד את תורת הסוד היהודית, בעיקר החסידית, למעלה מחמישים שנה, וכותב עליה, גם כחוקר וגם כיהודי מחפש דרכו. אם תרצו לתת לזה שם, אני יהודי ניאו־חסידי.
מפלת החומות המגזריות
בביקורים התכופים האלה בארץ, אני שם לב כבר כמה עשרות שנים, בהשתאות רבה ובשמחה, לתהליך הלידה של יהדות ישראלית חדשה, כזו שחייבת להיוולד לעידן החדש הזה של היסטוריה יהודית שאליה נכנסנו, גם מרצוננו וגם בעל כורחנו, לפני כשבעים וחמש שנה.
כבר מאה שנה קודם לכן הציב העולם המודרני אתגרים רציניים לפני האמונה המקובלת. תובנות המדע בתחומים שונים עמדו מול האמונה בבריאת העולם והתהוות האנושות. חקר הדתות ומקורן, וגם גילוי הרקע המזרח־תיכוני לכתבי הקודש שלנו, אתגרו את האמונה בתורה מן השמים. הבנת המוח האנושי הניבה גישות חדשות להבנת חוויות פנימיות שהוגדרו כדתיות. אבל העדות הדתיות (ביהדות וגם בנצרות ובאסלאם) ניסו להעלים עין מכל זה, ולהמשיך בדרכן כאילו לא קרה דבר. גם הזרמים הליברליים היו יותר נתונים לתיקון הפולחן היהודי, ולהקלת עול המצוות עבור יהודים ההולכים ומתבוללים בחברה המערבית, מאשר לתת מענה לשאלות האמונה והעיקרים (מ"מ קפלן ומורי א"י השל היו יוצאים מן הכלל בעניין זה).
אבל אז באו השואה, קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, רעידות אדמה כאלה שאחריהן אי אפשר היה להכחיש שעם ישראל חי בעידן חדש בתולדותיו ושיהיה צורך לעצב יהדות שתהלום את התקופה הזאת. בעשורים הראשונים של המדינה החומות המגזריות בחברה הישראלית נבנו לגובה רב, וכל אחד ישב בפינתו. אלה שראו את עצמם כ״תופסי התורה״ ניסו לראות בהקמת מדינה יהודית הזדמנות לחזק את היהדות כמו שקיבלוה מדורות העבר, או לשחזר אותה כמו שהייתה לפני השואה. יהדות זו עוצבה במידה רבה במטרה לשמר עם יהודי החי כמיעוט נרדף בין שונאיו. הניסיון להעביר יהדות כזאת למצב של חירות יהודית במדינה יהודית הנקראת גם ״דמוקרטית״ נשא עימו לא מעט בעיות.
המחנה החילוני היה מרוצה שהחרדים יגדירו מה היא אמונה יהודית, כך שיהיה ברור לכל איש משכיל שלא כדאי לגשת אליה. במקומה הם עיצבו תחליף לדת העשויה מאהבת הארץ ומחידוש השפה והתרבות העברית־ציונית. המחנה הדתי־לאומי היה נתון באמצע, וברובו דאג יותר לשמירת ההלכה במדינה, או לזכויות המיעוט שומר המצוות, מאשר לשאלות האמונה. היוצא מן הכלל בצד הזה היה השפעתו הגדולה של תורת הרב קוק, כמעט הקול היחידי בתחום האמונה.
הסדקים בחומות המגזריות האלה נראים לעין הבוחנת בחברה הישראלית כבר כמה עשרות שנים, אבל בביקוריי האחרונים אני מתחיל לצפות במפלתן. מהצד החילוני, אני רואה דור אחר דור של צעירים ישראלים לאחר הנסיעה להודו, נפאל או דרום אמריקה, שם נחשפו לחוויות רוחניות משנות חיים, צורות של ביטוי רוחני שלהן אין להם נוגדנים כמו שיש להם כלפי הדתיות היהודית. תרגולי יוגה, מדיטציה וסמים פסיכדליים תורמים הרבה לפתיחות חדשה לחוויות של רמות תודעה שעד אז היו סגורות לפניהם.
אלה המרחבים הפנימיים, כמובן, שהיו ידועים היטב לגדולי המקובלים והחסידים של פעם, שפיתחו שפה עשירה ומעודנת לתיאורם. כמובן, מרבית בני הדור הזה הבאים מהעולם החילוני מיהרו להינתק מזיכרון החוויות האלה שהיו להם בנסעם למרחקים, או להעלים מהן עין, ובשובם ארצה נכנסו לזרימה של השלב הבא בחיים: השכלה גבוהה, היי־טק, נישואין ומשפחה. אבל לא מעט מאלה שהושפעו יותר מהחשיפה לתחומי הרוח נשארו מחפשים. מהם פתחו מרכזי יוגה ומהם מצאו את דרכם ליהדות, חלקם בתור חוזרים בתשובה בברסלב, בחב״ד ובעולם החרדי. בהדרכת דור מבוגר יותר של הוגים, כמה מהם גם מצאו את דרכם אל ״ארון הספרים היהודי״, שכולל את התלמוד והזוהר יחד עם כתבי אחד־העם וא"ד גורדון.
רובם של אלה עדיין מכנים את עצמם ״חילונים״, וההגדרה העצמית הזאת נשארת חשובה להם. אבל בואו נשאל מה פירושה. המילה ״חילוני״ אומרת שהם אינם מאמינים בדימוי הא־ל היהודי שיש להם מהילדות, שהם אינם מאמינים שהתורה ניתנה מן השמים (גם זה לפי תמונה מאוד מילולית), ושהם אינם מקבלים את סמכות ההלכה. כן, זה הרבה מאוד ״חילוניות". אבל לא מעט מחילוניות זו קשורה לעובדה שמעולם לא נחשפו לחשיבה מבוגרת או מעודנת בנושאי האמונה. מאידך, הם פתוחים לחיפוש משמעות עילאית בחיים, הם ערים לממד הרוחני־פנימי, ומוכנים להקדיש זמן ומאמץ לפיתוחו. הם יודעים שיש פניני תובנה רוחנית במקורות היהדות וקופצים על כל הזדמנות ללמוד אותם אם אינם חוששים שטמון בהם ניסיון להחזירם בתשובה, מה שאינם מוכנים לעשות. במונחים של העולם הגדול, חוצה לישראל, אוכלוסייה כזאת אינה מתוארת במילה ״חילונית״ או secular.
משוררים, מוזיקאים והוגים
גם בתוך העולם האינטלקטואלי של המגזר הדתי־לאומי חלים שינויים והתפתחויות חשובים בעשורים האלה. יחד עם הפריחה הגדולה ותגבורת הביטחון העצמי של מגזר זה אחרי מלחמת ששת הימים והמפעל ההתיישבותי המוצלח, נצנצו כוחות חדשניים ויצירתיים שראשי הישיבות ושאר מנהיגי העדה לא יכלו להשתלט עליהם. חלק מאלה היו תוצאה של אותה חשיפה לעולם הגדול, בעיקר המזרח הרחוק, שחלה במגזר החילוני. אבל גם שאלות מבפנים החלו להישמע על פני השטח.
ההתעמקות בתורת הרב קוק העלתה כיוונים אוניברסליים ואבולוציוניים בחשיבתו שהובילו לכיוון אחר מזה הלאומני והבלעדי שהנהיגו בנו וההולכים בעקבותיו. להתנתקות הכואבת מעזה היה חלק בשברון החלום המשיחי עבור הרבה צעירים שחונכו עליו, ולא מעט מהם פתחו בחיפוש של מקורות השראה חלופיים. חלקם ניגשו למקורות החסידות, ובעיקר לזרמים בתוכה שלא נחשבו עיקריים לציבור החסידי של היום, כגון ברסלב ואיז׳ביצה, ולספר הזוהר. בעזרת לימוד זה נפקחו עיניהם לרבדים בתוך היהדות שלא היו מודעים להם, וגם לכמה דעות שנחשבו די רדיקליות בעיני המגזר שממנו צמחו.
הוגים ותלמידים שבאו בעקבות הרב שג״ר, הפותח את הדלת הפנימית למגוון רחב מאוד של קריאות נועזות וחדשניות במקורות היהדות, נתנו מקום בתוך העולם הדתי־לאומי לשילוב של חסידות ופוסט־מודרנה. בתוך כך נפתח גם פתח להתעניינות בכתביהם של הוגים יהודים מחוץ לארץ וגם מחוץ לד׳ אמותיה של האורתודוקסיה, כולל השל, ואצל כמה מהם, גם בכתביי שלי. גם מהצד הזה נוצר ציבור לא קטן שמגדיר את עצמו ״מחפש״. חדירת הפמיניזם וערכיו לתוך העולם הדתי־לאומי גם משחקת תפקיד גדול בתהליך הזה.
ממפגש שתי הקבוצות האלה של המחפשים תיוולד היהדות הישראלית החדשה. היא תוגדר על ידי משוררים, מוזיקאים ואמנים לא פחות מאשר על ידי הוגים ומורים העוסקים במקורות. מהותה בוודאי תישאר די מעורפלת לתקופה ארוכה, אבל אין זאת אומרת שהיא תופעה שולית או חסרת חשיבות. בה ישתלבו יחד אלמנטים של מחשבה חסידית, פיוט מזרחי־ספרדי, מידות שונות של אהבה וכמיהה למסורת, בלי דגש על סמכות הלכתית, טכניקות של מדיטציה (יהודיות ומזרחיות כאחד) וריפוי גופני, אהבת ארץ ישראל והטבע בכלל, עם דגש גם על הצד המוסרי של הדת, עזרה לנצרכים, דאגה לסביבה וכו׳.
בסופו של דבר תזדקק יהדות זו גם למסכת אמונות ודעות. במה אנו באמת מאמינים? אמונה זו לא תוכל להיות חרותה על לוחות אבן בצורה דוגמטית־שיטתית, אבל היא תצמח מן הצורך של אנשים להסביר לאחרים וגם לעצמם למה הם עושים את מה שכן עושים, ולמה אינם מתכופפים ללחץ מהצד הדתי שלא מפסיק לקרוא להם ״להשלים את המהלך״ ולחיות כמותם.
מה שאני מבקש להציע, כאן וגם בכמה מספריי, הוא שפת אמונה עתיקה־חדשה שתהלום את היהדות הנולדת ועתידה־להיות, גם בארץ וגם בתפוצות. שפה זו מושרשת עמוקות במקורות ישראל, ובעיקר במורשת הקבלית־חסידית, אבל מלאה קריאות רדיקליות בהן, כדי להפכן לשימושיות עבור דורות שונים כל־כך מאלה שבהם נוצרו. אפשר בוודאי לטעון שהשעה אינה כשרה לביטוי תיאולוגי שכזה, שיש להמתין עוד כמה עשרות שנים. אני די מסכים, אבל מה אעשה? אני כבר יהודי בא בימים, ואין לי הרבה זמן לחכות לשעת הכושר. אני חולק את דעותיי אלה מתוך ביטחון גמור שיבואו אחריי הוגים מהדור הבא ויחדשו ויתקנו כאוות לבם.
שפת אמונה עתיקה־חדשה
אני מוניסט. אני מאמין שישנו רק אחד. זאת האמת הגדולה שעומדת מאחורי כל המיסטיקה, המצויה בתוך ומעבר לכל הדתות, אפילו אם היא מתבטאת בהן בצורה מעומעמת ביותר. האחד הזה חובק, מסובב וממלא את כל אינספור צורות ההוויה שישנן, שהיו ושעתידות להיות, ומתלבש בכולן. יהודים מצהירים פעמיים ביום על האמונה הזאת, גם בלי להבין את תוכנה. ה' אחד פירושו שאין חוצה לו ואין זולתו. חווייתנו היומיומית של אחרות, נבדלות וניכור משאירה אותנו עם תמונה חלקית ובסופו של דבר מעוותת של המציאות. ״אתה הוא עד שנברא העולם ואתה הוא משנברא העולם״ – ללא שינוי במהותו. השכל הרגיל שלנו עשוי להסתיר את המציאות האחדותית הזאת. אחרת לא היינו יכולים לתפקד בעולם הזה. אבל המוח שלנו בנוי כך שאפשר, דרך מאמץ לא קטן, לקבל קצת רמז ממנו, קרן דקה מאורו הבוקעת חוצה להאיר את ״רהיטי המוחין״ שלנו.
מסיבה שנשארת מעבר לתפיסתנו, האחד הזה התלבש ב״כתונת הפסים״ הזה של היקום כולו, ובכדור הארץ הוא נכנס לריקוד האינסופי הזה של ריבוי ורבגוניות, זה שאנו מכנים חיים. האחד הזה מקצתו ככולו, ובכך הוא קיים בתוך כל אחת מהצורות האלה באופן מלא, והוא נשאר אחד, בתוכן ומעבר לכולן. בלשון המקובלים: ״ואין המחשבה תופסת בו כלל".
אמונה כזאת מביעה הרבה ממה ש״מבקשי דרך״ אלה מחפשים. היא אינה דורשת חתימה על דוגמה או קבלת דברים כהוויתם כפי שעברו במורשת מדורות שקדמו. מדובר פה באלוהות אחדותית ולא עליונית. לומר שהא־לוהים נשאר ״למעלה משכלנו״ אין משמעותו שהוא יושב ״יותר גבוה בשמים״ מאשר נוכל להגיע, אלא שהוא נתפס רק בדקות שכלית שלא זכינו לה.
אני מבקש לתת ביטוי לאמונה יהודית המושתתת על תפיסה לא־דואליסטית של היקום, כזה שמנסה להציץ מעבר להפרדות הכאילו מוחלטות שעשו הוגי המערב בין הא־לוהים, העולם ונפש האדם. ראייה מוניסטית כזאת נרמזת בתורתם של גדולי המקובלים והחסידים בדורות שעברו, אבל תמיד הוסתרה מאחורי תמונה במילים של א־ל פרסונלי, שעברה בירושה מהדורות הקודמים. היהדות כפי שלימדו אותה בעת החדשה, בחוגים אורתודוקסיים וליברליים כאחד, הייתה נטולת כל תוכן קבלי, בטענה שאין מסורת זו שייכת ל״מיינסטרים״ היהודי.
ביהדות המזרח נשאר יותר כבוד למסורת המיסטית, אבל מעטים היו שידעו להסבירה לאלה העומדים מחוץ למסגרת הרעיונית והלשונית שלהם. היא נגלתה שוב רק באמצע המאה העשרים על ידי חוקרים אקדמיים, רובם תלמידי גרשם שלום באוניברסיטה העברית. מהם היא עברה – וממשיכה לעבור – לחוגי הניו־אייג׳ היהודי, בצירוף תרומה מחוגי המקובלים שהתחדשו גם בתוך העולם החרדי.
רגליים של אהבה
איך ייראו פניה של יהדות ישראלית זו, שבוודאי תחיה לצד שאר גרסאות של היהדות שכמובן ימשיכו להתקיים? אי אפשר להשיב בבירור לשאלה זו בלי כוחות של נבואה, שחסרים אצלי כליל. אבל כדי לגשת לשאלה זו אנו צריכים קודם לעמוד על היחס בין אמונה שכזאת ובין חיים של תורה שעליהם עומדים החיים היהודיים ביום־יום, הן ליחיד והן לציבור. אכן, אין מדובר פה על א־ל בעל רצון ספציפי הדורש את קיום מצוותיו.
יהדות כזו תבין כי מערכת המצוות – ומדובר כאן על עולם הריטואל הדתי – הן מעשה ידי אדם, מורשת ההיסטוריה הארוכה שלנו. אבל אין זאת אומרת שאין להן משמעות רוחנית. המצוות הן פרי התגובה האנושית שלנו לקריאה האלוהית המהדהדת בתוך לב האדם, האומרת ״הכר בי!״. חיפוש האדם אחר צורות התבטאות רוחנית יש בו משום ״מין מבקש את מינו״. האלוהי שבתוך האדם או בתוך התרבות האנושית מתחקה אחר מקורו. אכן תורה ומצוות הן ״מן השמים״. אבל שמים אלו מצויים גם בלב.
הקורא הבא לדברים אלה מן הצד הדתי של המטבע יעורר מיד את שאלת הסמכות. מה קורה לחיוב ההלכתי במסגרת יהדות שכזו? אם אין מצווה חיצוני, העומד מעל ומעבר לאדם ודורש את קיום רצונו במצוות התורה, מה יישאר? למי שחי בחברה הפתוחה והרב־גונית שלנו, ואינו מוכן להסתגר בד׳ האמות של העולם החרדי, אין כוח אלא אישי־פנימי או משפחתי־שבטי העומד לאכוף את ההלכה. היראָה בשל חיי העולם הבא? כידוע, הגם שהאמינו בחיים לאחר המוות ובשכר ועונש, לא רצו חכמינו לעשות אותם סיבה עיקרית לקיום התורה. אין סטטיסטיקה בעניינים דקים ופרטיים כאלה, אבל סביר להניח שרמת ההשכלה הכללית־מערבית בקרב יהודים מלווה בירידת יראת העונש שלאחר המוות בשל אי־קיום המצוות בין אדם למקום. ומה עוד נשאר ככוח אוכף? רגשות אשמה כלפי קרבנות השואה, או כלפי הדורות שקדמו במשפחה, ורצון לא לעבור על רצונם? גם אלה לא יספיקו עבור הדורות הבאים והמתחדשים.
ברצוני להציע פה אמירה מאוד חסידית בשיח הזה על סמכות ההלכה: אין להלכה־הליכה הזאת רגליים לעמוד עליהן אלא אלו של האהבה. אנו מקיימים את המצוות כי אנחנו אוהבים את אורח החיים הזה. אנו מזדהים מתוך אהבה עם דורות העבר שקבעו שככה חיים יהודים. אנו מרגישים קרבה לכלל ישראל, גם במרחב וגם בזמן, שחי על פי לוח השנה הזה, שאוכל ואינו אוכל כך וכך, וכן הלאה. אנו גם מביעים דרך מערכת המעשים האלה רגש דתי, אהבת האחד שבראנו ושחי בתוך לבנו, וגם יראה מפניו.
אין זאת כי הוא מביט משמים ובודק מי שומר את מצוותיו ומי לא, אלא מתוך ידע מניסיון אינספור דורות של יהודים שמערכת זו של כלים סימבוליים יעילה לפתיחת הנשמה, לחגיגת קיומנו כיחידים וכעם, לתת ביטוי לרגשי ההודאה וההשתאות שלנו על ברכות החיים, וגם לנחמנו בעת הצורך. הירושה העתיקה הזאת, אחת המסורות הרוחניות הגדולות בתולדות האנושות, אהובה עלינו, יקרה לנו, ולכן אנחנו חיים על פיה.
תאמרו שאין זה מספיק לשמור את היהדות בעידן כזה? גם לזה אתן תשובה חסידית: תרבו באהבה, תעמיקו את האהבה, תגבירו את תחושות הפלא והרוממות, שהן יסודות מה שכינו ״היראה העליונה״. אל תנסו ללכת אחורה. זה כבר לא יעבוד.
האם ביהדות הישראלית הזאת יצמח גם ציווי של הא־ל האימננטי הזה שחייבים לחפש בתוך התורה והמצוות היהודיות את אורו, ולנהוג על פיהן? האם מקור סמכות חדשה תבוא במקום זו החולפת? סבורני שלא. החופש לבחור הוא מאפיין עיקרי של חוגי היוצרים את היהדות העדיין בלתי־מוגדרת הזו. כמובן, האלטרנטיבה הדתית הידועה תישאר עבור אלה הרוצים בה, ותהיה דלת פתוחה לכניסה ויציאה בין סוג של דתיות לאומית ובין היהדות המתוארת כאן. היחס בין הזרמים השונים ביהדות הישראלית לעולם לא יהיה פשוט או חד־משמעי. אבל הרבה מכוחות היצירה והשאיפות לרעננות רוחנית יימשכו לזרם החדש של ״יהדות ישראלית״, זו ההולכת ונבנית לעינינו. רק שלא יקראו לה פעם ״יהדות מיינסטרים".
