היכולת לאלתר: הזמנה לפגישה עם המדען הישראלי

ספרו החדש של פרופ' גד יאיר, איש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, נפתח בנבואת נחמה שהתגשמה. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והשואה, כתב פרופ' ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית בארץ ישראל ויו"ר הסוכנות היהודית, את הדברים הבאים: "…אצל היהודים בארץ ישראל חיֹה תחיה הירושה הרוחנית של הנביאים והם יעשירו במעשים של יצירה את התרבות האנושית… מדע ישראלי ישלח מירושלים בשורות לעולם כולו בתחומים כגון רפואה, כימיה וחקלאות…"

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוזרים לעבוד ביחד: מקור ראשון מתגייס למצוא לכם עבודה
– סוריה במסר לרשות: איתכם במלחמה לשחרור הארץ
– תערוכה בוושינגטון מסבירה כמה מהתעלומות המסקרנות של אמריקה

נדרשו חזון, אמונה ואופטימיזם מופלג כדי לכתוב את הדברים האלה בימים האפלים ביותר לעמנו. אולם "למעלה משבעה עשורים אחרי שנכתבו דבריו של רופין… המדע הישראלי מתנאה בתרומה חשובה למדע העולמי, והוא עושה זאת בזכות התרבות הישראלית…", כותב יאיר. מהמילים האחרונות הללו, שנכתבו בעקבות רופין, נובעת משימת המחקר שיאיר נטל על עצמו: לפרוט לפרטים מוחשיים ולהוכיח את מימוש הנבואה למעשה, בעזרת האמצעים המחקריים שהסוציולוגיה מעמידה לרשותו.

זוהי משימה לא פשוטה, בין השאר משום שהמושג "תרבות" הוא מושג רב פנים ומורכב למדי להגדרה, לאיתור ולמחקר, וגם המונח המשלים, "מדע ישראלי", כולל מרכיבים רבים שלא תמיד קלים לזיהוי. כדי לבצע חישוף של ה"ישראליות" שבשורשי המדע בישראל, בוחן יאיר את ארגון מעבדות המחקר בארץ, את המוטיבציה שדוחפת את המדענים הישראלים בעבודתם, את שיטות הפעולה שלהם, את דרכי ההתארגנות, ההיררכיות, היחסים הבין־אישיים והאינטראקציות שביניהם; ואפילו "זוטות" חמקמקות וקשות לאבחון כגון חוצפה, אינטנסיביות רגשית ורגשנות, ו"הלהט היהודי" או "שפת האש" שמאפיינים את השיח בין המדענים. גם תחומים מחיי היום־יום כמו יחסי משפחה וגידול ילדים, ספורט והתנהגות בכביש, נכנסים אל הקלחת הזאת – בהיותם מאפיינים ומייצגים של התרבות הישראלית, שהמדע הישראלי הוא מפירות ההילולים שלה.

עוצמה, מסכנות וחוצפה

ריבוי המשתנים הנבדקים ומורכבות הנושא באים לידי ביטוי במבנה המורכב של מחקר השדה עצמו: במרכז עבודת המחקר התקיימו ריאיונות עם 125 חוקרים וחוקרות משלל תחומי המדע – רובם מועסקים במוסדות האקדמיים בישראל, ומיעוטם עובדים בארה"ב ובגרמניה. פרופ' יאיר שוחח עם מדענים ישראליים שם וגם עם אנשי מדע ממדינות אלו, שמכירים מקרוב את העולם המדעי בישראל. לצורך העבודה הוא ביקר במוסדות מחקר רבים, הן בישראל והן בשתי ארצות ההשוואה, ובחן שם את העיסוק המדעי. הספר מכיל השוואות רבות מספור ביניהן ובין ישראל כדי לתאר, להאיר ולהדגיש את הדמיון ובעיקר את השוני בינינו לבינם.

הציטוטים הרבים מריאיונות אלה, השזורים לאורך הספר, מוסיפים נופך אנושי לניסוחים היבשים ומסייעים להבהיר את משמעותם. כך למשל מצוטט פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, שמסביר את הסיפור הישראלי: "ללוי אשכול היה בזמנו ביטוי: 'שמשון דער נעבעכדיקר' ('שמשון המסכן'). זה ביטוי ביידיש. זה הצירוף הזה של עוצמה ומסכנות. זה חלק מאוד גדול מן הסיפור הישראלי. אנחנו קורבנות… כל העולם נגדנו, ויחד עם זה אנחנו חזקים, אנחנו שולטים בגורלנו. הצירוף הזה… הוא באמת חלק מהסיפור. וזה נכון, כי יש עוצמה ויש חולשה".

או: "בגרמניה עובדים 'לפי הספר', אמרו המרואיינים. בישראל, לעומת זאת… גם אם הכללים אינם מרשים זאת, אם זה מעניין, אם זה מפתה, נותנים לסקרנות להוליך". באותו אופן הסביר נוירוביולוג ישראלי מדוע סירב להיצמד לתוכנית המחקר הראשונית: 'אם אני רואה משהו חדש שמדליק אותי אני הולך לשם…". הסקרנות, התזזיתיות, שבירת הכלים והכללים – כל אלה הם חלק מ"האופי היהודי" ומהתרבות הישראלית. הם יוצרים בעיות, אבל גם מקדמים את המדע ומביאים ליצירתיות ולהצלחות. מרואיינת נוספת, מוזיקולוגית, הגדירה את המוטיבציה הישראלית: "אתה לא לומד כי כך צריך לעשות, אלא משום שזה בנפשך. יש כאן יסוד להעז, להגיע לעומק… החוצפה הזאת… לישראלים יש בעיה עם סמכות…".

עם זאת, ובניגוד למה שמאפיין לרוב את התרבות הישראלית, פרופ' יאיר מקפיד לשמור על קשר ורציפות עם המחשבה התרבותית־יהודית מראשית ימיה של ההיערכות לכינון מדע בארץ ישראל, בשנות העשרים. נוסף על כך, ולצד הציטוטים מרופין, הרצל ובן־גוריון, הוא מזכיר את הרציפות המדעית ומצטט את "המורים הגדולים" של המדע הישראלי, לפחות בתחום התמחותו: הסוציולוגיה. הוא מצטט את פרופ' שמואל נח אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה בארץ ומגדולי הסוציולוגים בעולם, את פרופ' יוסף בן־דוד, מגדולי חוקרי הסוציולוגיה של המדע, ואחרים. הציטוטים והאזכורים האלה ללא ספק מתבקשים בדיון על תרבות לאומית שהיא תוצר של רצף היסטורי, ומהווים ניגוד מרענן לנטייה הא־היסטורית שמאפיינת הרבה מהכתיבה העיונית על תופעות בחברה הישראלית, כאילו "אליק נולד מהים" וכאילו לא היו חוקרים והוגים לפני החוקר הנוכחי.

המודעות לרציפות המדעית מתגלה גם בכותרת המשנה של הספר: "הזמנה לפגישה עם המדע הישראלי", שמזכירה את שמו של ספר המבוא הפופולרי לסוציולוגיה של פיטר ברגר מ־1970, "פגישה עם הסוציולוגיה"; ספר שפרץ את מחסום המוסכמות בנוגע לסגנון הכתיבה "הנכון" של ספר מדעי (משעמם, מתנשא, בלתי־מובן ולא קריא…). דורות־עבר רבים של סטודנטים גדלו על ספרו הקריא והידידותי של ברגר, ואולי גם הושפעו מכתיבתו.

שפת האש היהודית

כחלק מאותה מגמה של פופולריזציה והקללה של ספר עיון והתאמתו לקהל הרחב, ובניגוד לרצינות התוכן עצמו, פרקי ספרו של גד יאיר מתנאים בשמות בלתי צפויים, בעלי אסוציאציות עממיות ואף פרובוקטיביות: "דוד וגוליית או משחקי הרעב" – לפרק העוסק במימון המחקר בישראל; "מקווה שלא ידרוך עלי" – על מדע גדול בארץ קטנה; "חי"רניק פנתֵר הוא חי"רניק מאלתר" – על נטיות האלתור של המדען הישראלי; ואפילו "כהנא צדק" ־שאיננו מרמז למאיר כהנא, אלא לפרופ' ראובן כהנא מהאוניברסיטה העברית ולמחקריו על החינוך והתרבות הלא־פורמליים בישראל.

אולם מאחורי השימוש המבריק באסוציאציות לדני סנדרסון ולתרבות העממית, ומאחורי הכתיבה הבהירה והמושכת, ניכרת התייחסות כבדת ראש לבעיות היסוד של המדע הישראלי, ובראשן המחסור התמידי עד כדי רעב בכסף ובמשאבים למוסדות האקדמיים; מחסור שעולה בבזבוז זמן, במאמצים ובהתבזות מתמדת כדי לקבץ תקציב מכל הבא ליד לכל מחקר ולכל שלב במחקר. למרבה ההפתעה, יאיר קובע שלמטבע הזה יש גם צד שני ואפילו שלישי: חסכנות, התייעלות ויכולת אלתור – שמחד גיסא תורמות ליצירתיות, ומאידך גיסא גורמות לחוסר יכולת לתכנן לטווח ארוך ומחייבות לעיתים קרובות להסתפק בחקירת קטע או היבט אחד בלבד של נושא המחקר, במקום לעסוק בנושא מא' עד ת' ולזכות בסיפוק המתלווה לכך וביוקרה הראויה.

תכונות אחרות שמאפיינות את הפעולה המדעית בישראל הן "הלהט היהודי" או "שפת האש" – המוטיבציה הגורפת־כול, שהיא צידה החיובי של הקיצוניות וההיסטריה הישראלית הידועות; וחוסר פורמליות וטשטוש היררכיות, שמדענים מארצות אחרות מבחינים בהם מיד כשהם צופים במדענים ישראלים בעבודתם. הלהט, הדחף הגבוה וחוסר הפורמליות אכן משבשים לעיתים את המבנה הארגוני במחקר ויוצרים מתחים לא רצויים, אך הם תורמים מאוד ליצירתיות ולחדשנות, כאשר גם למדענים צעירים, ואפילו לסטודנטים, מתאפשר להשמיע את קולם ולהציג זוויות ראייה מפתיעות ותובנות חדשות, במקום שהוותיקים כבר מיצו את רעננות המחשבה שלהם.

וכך מעיד אחד המרואיינים, חוקר גרמני: "צורת העבודה הישראלית גמישה יותר ומסתגלת במהירות להתפתחויות חדשות במדע… פחות מובנֵית מדרך העבודה (אצלנו)… פורייה ומתמקדת בדברים המהותיים. שני היבטים שהרשימו אותי היו פתיחות בדיונים ואמינות באמירות. אני חושב שהדוקטורנטים הישראלים בוגרים יותר מעמיתיהם (הגרמנים), כנראה בזכות העובדה שהם מבוגרים יותר ושירתו בצבא. זה מפתח בהם עצמאות ומוכנות ליטול אחריות…".

היעילות הגרמנית המפורסמת

וזה מביא אותנו אל הפיל שבחדר. פרופ' יאיר, כרבים מהקוראים, חש שלא בנוח עם העובדה שרבים מהציטוטים, ההשוואות והדוגמאות שהוא מביא מתייחסים לגרמניה ולמדעניה. בתחילת הספר מופיע אמנם הסבר מעשי, תועלתני ובלתי־מספק שעוקף את השאלה המוסרית־היסטורית. אבל הכותב אינו מתעלם ממנה, והיא מבצבצת שוב ושוב לאורך הספר. במישור התועלתני והמעשי, הנימוק להשוואה עם גרמניה הוא שבשנת 2020 שיתופי פעולה ישראליים־גרמניים בתחומי המדע נפוצים מאוד וזמינים בקלות למחקר הנוכחי, ושההיכרות של המרואיינים עם עמיתיהם הגרמנים אפשרה להם לחלץ היבטים סגוליים של המדע הישראלי.

ואילו במישור העקרוני והמוסרי, "תוכניות למימון משותף מעודדות ישראלים וגרמנים לגשר על הטראומה של השואה באמצעות מדע…" וגם: דווקא "בשל ניגוד התרבויות… העלינו מן האוב את העבר, והתאפשר לנו לראות כיצד מדענים ישראלים מיישמים היגיון תרבותי שינקו עם חלב אמם…". מתברר שההשוואה בין המדע הישראלי והגרמני, שמתייחסת לממדים מעשיים ואובייקטיביים לחלוטין כגון שיטות עבודה, אופן ארגון המחקר ודומיהם – לא זו בלבד שאינה מטשטשת, אלא דווקא חושפת ומאירה באור עדכני את ההבדלים והניגודים, שחלקם נמשכים מן העבר אל ההווה: "המדע הגרמני ישמש מראה שנבחן מולה היבטים שונים של המדע בישראל. שהרי… הנגדה ממסגרת את הייחוד…".

ההשוואה ואזכורי העבר מתחדדים בפרקים כגון "המדע כייעוד" ו"עבודה עברית", שבהם התרבות הישראלית ותרבות המדע הגרמני היום מעומתים באופן בוטה למדי. אז גם נחשפים הצדדים האפלים שלא נעלמו בגרמניה. למשל, קיומה של היררכיה נוקשה בארגון המחקר המדעי, כשבראש היחידה עומד תמיד הֶר פרופסור או פְרָאוּ פרופסור, והכפופים לו – כנועים וחרוצים – עושים את העבודה, מדווחים בדחילו ורחימו ומקבלים פקודות. אותו פרופסור אינו טורח לעבוד בפועל במחקר, "לטבול את אצבעותיו במים הקרים", כמאמר הפתגם שלהם. ובכל זאת, כשתוצאות המחקר מתפרסמות בעולם, שמו מופיע ראשון ברשימת הכותבים.

לקינוח, הפרק "היפר־אקטיביים ומעורבבים: מדע, מגדר ומשפחה בישראל" – למרות הניסוח המאיים, הוא אחד הטקסטים המצחיקים ביותר שקראתי לאחרונה. מי אמר שלסוציולוגים אין הומור?