החל מהמאה ה־17 התפתחה הגות אתאיסטית, שמוביליה סברו כי ימיה של הדת ספורים. הגות זו תפסה את הדת כתיאוריה בלתי נכונה של המציאות, ושכמו תיאוריות לא נכונות אחרות, תחדל מלהתקיים בעקבות גילוי האמיתויות. תפיסה זו רואה באלילות את תגובתו של האדם הפרימיטיבי אל מול הטבע שהולידה את ריבוי האלים, וזו היא גם הטענה נגד האמונה המונותאיסטית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התאוששות מלידה יכולה להיות מלווה בהרבה פחות תסכול וכאב
– עם אחריות, בלי סמכות: האתגר של פרויקטור הקורונה החדש
– גדעון סער: "הזגזוג יוצר אווירה של כאוס וחוסר וודאות"
הגות נוספת, הדאיסטית, טענה אף היא שהדת הולכת להיעלם. גישה זו התפתחה בראשית תקופת ההשכלה וראתה בדת המצאה של הכוהנים והכמרים כדי לשלוט על העם. הייתה זו התזה הראשונה הגדולה של התנועה המשכילית. כך היה גם המרקסיזם, שניסה לראות בדת מין אמצעי שדרכו שכבה חברתית אחת שולטת על שכבה אחרת. בכלל, התיאוריה המרקסיסטית לא רואה ביצירות של רוח האדם שום דבר מעבר לתוצאה של היחס בין המעמדות השונות באוכלוסייה, שאותם צריך לבטל.
ההסבר של פרויד
כיום ברור לנו שנבואות אלו על היעלמות קרובה של הדת היו בלתי נכונות. ממסדים דתיים מסוימים אולי ירדו מגדולתם, וכוחן והשפעתן של דתות מסוימות נחלשו, אבל הדת הוכיחה כוח הישרדות עצום והיא חיה וקיימת גם לאחר כמה מהפכות דמים דרמטיות שניסו לחסלה, בעוד שמהפכות אלו כשלעצמן לא שרדו או שהשתנו מאוד. שתי המהפכות שהיוו התקפות גדולות נגד הדת היו המהפכה הצרפתית והמהפכה הקומוניסטית. כבר במהפכה הצרפתית, ספרי תורה הפכו לתופים בשביל הצבא הצרפתי. ובמהפכה הקומוניסטית, היבסקציה דאגה להפוך בתי כנסת לכל מיני מוסדות אחרים, מכובדים יותר או פחות.
יש מקום להשתאות נוכח שרידותה של הדת. הדבר מראה שיש לדת מקור חיות חזק ושונה ממה שחשבו מבקריה. ואכן, במאה ה־19 התפתחה גישה אחרת בניסיון להסביר ולבטל את הדת. אקרא לה הגישה הרדוקציוניסטית. מבשריה הבינו דבר שאותו הבינו גם זרמים דתיים מסוימים, שהדת איננה שייכת אך ורק לצד השכלי אלא גם לצד הרגשי. נקודת המוצא היא שקיים באדם רגש דתי בסיסי ועמוק, וזהו נתון אמפירי־עובדתי. השאלה היא מה משמעותו של רגש זה, וכאן מתרחש ויכוח. האם זהו רגש אותנטי המצביע על אמת מסוימת, או שאיננו אלא השתקפות של משהו אחר.
זוהי טענת הגישות הרדוקציוניסטיות. פרויד רצה לראות בדת השלכה של דמות האב, וראה בתופעות הרוחניות ביטוי לצד הבסיסי ביותר שבאדם הקשור לממד המיני שלו, יחד עם הליבידו. הוגים אחרים, כמו הסוציולוג היהודי צרפתי דויד אמיל דורקהיים, ראו בדת ביטוי של תופעות חברתיות כמו הצורך של האדם בשייכות. המשותף לכל הגישות הללו הוא הטענה שהרגש הדתי הוא בעצם השלכה של יסודות אחרים, אבל כולם הכירו בכך שהרגש הדתי אכן קיים וניסו להילחם בו, כל אחד בדרכו.
החזירים החליפו את הסוסים
הבעיה הגדולה של הדתות הייתה שאכן הביקורות נגדן היו לעיתים מוצדקות. ניתן לבצע מניפולציות בשם הדת במסווה של הרגש הדתי, ולנצל אותה לכל מיני אינטרסים. זאת הזכרתי ברשימתי הקודמת כאחת ממלחמותיו של ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שעמד באופן קיצוני על דרישת "תורה לשמה". וכך, הספר "חוות החיות" של ג'ורג אורוול, מתאר את המהפכה שהסוסים עושים נגד החוואי המושחת שמנצלם. החוואי הוא כמובן רוסיה הצארית ועל כתפו עורב שחור, המסמל ללא ספק את הכנסייה שכרתה ברית עם השכבה השלטת והמנצלת.
ואכן, אחד הרעיונות שמפתח הרב קוק ב"אדר היקר" הוא שמאחורי האתאיזם מסתתר לעיתים מאבק מוסרי צודק. הוא מתאר את "התקוממות הכפירה כשקמה בעולם בכללו, ונשתרבבה אחר כך בתור מחלה בלתי טבעית בישראל", ומסביר כי היא "לא היתה יכולה למצוא מעמד אם לא על ידי החסות של איזה זכויות מוסריות, שאין להם מקום כי אם על ידי מגרעות ורפיונות מיקריות שבנושאי הדעות החיוביות". כלומר, האתיאיזם הוא מחלה שיכולה לתפוס את האדם רק בעקבות החולשה המוסרית שבדתות. זו הייתה התקפתו הגדולה נגד הנצרות שהוא הכיר ברוסיה הצארית, שעזרה לשלטון בדיכוי העם.
אך כפי שמתואר בספרו של אורוול, לאחר מהפכת הסוסים באים לשלוט החזירים. זוהי ההתפתחות שבה סטלין והסטליניזם עולים לשלטון במקום הרעיונות של המהפכנים הראשונים. זה מזכיר את דבריו של הרב קוק, שיוצא גם נגד העמדה האתאיסטית של היהודים שהוקסמו מהקומוניזם, "שאיננה עם כל פישוט טלפיה כי אם ספרות מוסרית של פנטזיה מקולקלת". הרב קוק מדמה זאת לטלפיים של החזיר – סימן הטהרה היחיד של החזיר, המנסה להסתיר את השלילה המהותית שלו.
בתוך הנפש פנימה
הרב קוק אכן ער לפגימות המוסריות שבדת. ולא רק בנצרות אלא גם לאלו שביהדות, שגרמו לגל של עזיבת הדת. הרב קוק חי בתקופה של המהפכה התעשייתית, ואכן היו אז בעיות רציניות של פועלים יהודים שסבלו ונוצלו על ידי בעלי בתים יהודים. התפתחות תנועות השמאל באותם ימים הייתה קשורה למצב הזה.
גם בטענות של הסוציולוג דורקהיים יש מן האמת. אכן הדת ממלאת גם פונקציה חברתית חשובה. לבית הכנסת למשל יש תפקיד דתי, אולם יחד עם זאת יש לו גם מקום חברתי חשוב ביותר. היו שסיפרו שראובן בא לבית הכנסת לפגוש את א־לוהים, ואילו שמעון בא כדי לפגוש את ראובן. אין להמעיט בחשיבותו של המבנה החברתי שנוצר כתוצאה מהדת במשך כל הדורות. אך עם זאת, בניגוד לטענותיו של דורקהיים, יש בדת מעבר לכך: הצד החברתי איננו בא במקום החוויה הדתית כשלעצמה אלא נוסף לה, ויחד נוצר הקומפלקס הקרוי יהדות, שאכן נותן מענה גם לצרכים חשובים שונים של האדם.
הרב קוק, בעקבות הקבלה והחסידות, ראה ברגש הדתי רגש אוטונומי ואותנטי שאינו מסתיר רגש אחר. מעניין שאדם נוסף שתיאר רגש דתי זה ונתן לו ביטוי פסיכולוגי היה ויליאם ג'יימס. החשיבות של עבודתו הייתה בכך שהוא חיפש את מקור החוויה בתוך נפשו של האדם הפרטי ולא בחברה, כמו שטען דורקהיים. בניגוד לגישה הרציונלית שבה האדם מגיע לא־לוהים בדרך העיון – גישה המיוצגת על ידי אריסטו והרמב"ם – טוען הרב קוק שהשדה האמיתי של המפגש בין האדם והא־לוהים איננו בחוץ אלא בתוך נפש האדם. יש משהו בתוך הנפש האנושית הפורץ מתוכנו וששיאו בחוויה המיסטית, ושדרכו מגלה האדם את הא־לוהות. ישנן גם גישות אחרות, כמו למשל זו המיוצגת במשנתו של הרב סולובייצ'יק, אך על כך בע"ה באחת הפעמים הבאות.
