המתים רואים את החיים ושומעים אותם, וגם מדברים אליהם בחלומותיהם. אם לא כל המתים, לפחות המתים בהר הרצל: חללי צה"ל וגם נכבדי האומה. המתים גם מדברים זה עם זה, ובלילות אף מתהלכים להם, מעין רוחות, ברחובות האבן של ההר ושל העיר. והלוא כבר כתב המשורר: "כי חצוי העולם, כי הוא שניים, / וכפולה היא המיית מספדו. / כי אין בית בלי מת על כפיים / ואין מת שישכח את ביתו" (אלתרמן, שמחת עניים).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עלייה בחולים קשה בקורונה עלולה להציף בתי חולים
– למה שכחנו את הפוגרום הנורא ביותר במאה ה־20?
– נסראללה מנסה להכתיב משוואה שהרמטכ"ל לעולם לא יקבל
אם אין זו המציאות בעולמנו, זו ודאי המציאות ב"מועדון הלבבות החולמים", הרומן שכתב טוביה בסקינד. הספר מוגש כסדרה של מונולוגים מפי גיבוריו המתים והחיים. בלב הסיפור ניצב המקרה של יובל אדלר, חייל שנהרג באירוע שקשה להכריע אם הוא פיגוע דריסה או תאונת דרכים – ושל משפחתו. אביו מתמכר לאבל, להנצחה ולפעילות בתחום השכול, ומידרדר לרקימת נקם. אימו לא יציבה כך או כך.
אל הסיפור המרכזי נשזרים סיפורי שכול נוספים, אם באמצעות קשרי שכנות בין המתים, אם בשל קשרי היכרות הנרקמים בין משפחותיהם. בולט ביניהם, עד כדי תחרות מבלבלת עם סיפורה של משפחת אדלר, סיפורו של אורן ספיר שנפל במלחמת לבנון השנייה ומשפחתו, המתערערת אף היא. שם יש גם אח הומוסקסואל – כנראה כדי לסגור פינה בספר שעסוק קצת יותר מדי במיניות הטרוסקסואלית. בכלל, זה ספר ששם לו למטרה לסגור הרבה פינות. הוא בוחן בהרחבה ומנקודות מבט רבות שאלות כגון טעם החיים ומהות המוות, האהבה והנאמנות, וכל מה שבין חיים למתים.
הסיפורים השונים, כמוהם כספר עצמו, הם גם וגם וגם: נוגעים ללב, מסעירים, מוקצנים, ואף בעלי נופך סאטירי מסוים. מפעם לפעם מבצבץ מסר פציפיסטי, בפרט מפי הדמויות המצטיירות כנבונות יותר, אך מסר זה איננו משתלט על העלילה. בולט יותר שוני עקבי ועקרוני בין האנשים החיים לאנשים המתים: המתים מפוכחים ושקולים, ואילו החיים מתמכרים רובם ככולם להתעסקות במתים, איש איש בדרכו, ונטרפים איש איש בדרכו, בנפש או בגוף.
כשם שרבות בספר עלילות המשנה, רבות הסוגות הספרותיות שהוא נוטל מהן. זהו קצת רומן משפחתי וקצת רומן רעיונות, קצת ספר פנטזיה וקצת יצירה ריאליסטית־היסטורית, קצת ספר שכול (המוקדש לבן משפחה של המחבר שמת או נהרג בן עשרים) וקצת ספר מתח וקצת סאטירה פרועה. את כל הדברים הללו הוא עושה לא רע בכלל. אבל הריבוי, בעלילות ובז'אנרים, גורם לכך שהכול בקווים קצרים. הנושאים וגם העלילות.
ישנה, למשל, דמותה של לִילית (השם הולם את המהות), שיובל נהרג בדרך לדייט ראשון איתה. אחרי מותו היא מתחזה בעיני המשפחה לבת זוגו בחודשי חייו האחרונים: מכרה זהב עלילתי ופסיכולוגי שרק רסיסים נִכְרים ממנו בפועל. או למשל, חברו של יובל נקרא יהודה איסקריובסקי, רמז ברור ליהודה איש קריות (לא הדמות היחידה בספר הרומזת לאישיות אמיתית, מהעבר וגם מההווה) – אבל יהודה זה מגיע לסיפור להבלחות קצרות ולא מסגיר איש. לעומת זאת, מקום יקר בספר מתבזבז על פרטיהם של רהיטים ושל מאכלים.
"מועדון הלבבות החולמים" תופס מרובה, ולכן לא תופס שום דבר עד הסוף – אבל הוא מצליח לתפוס את הקורא חזק. למרות אופיו הפרוע והביקורתי והתנהגותו החפוזה, הוא נותן לנו נקודת מבט ראויה למחשבה על תרבות השכול בישראל, נקודת המבט המדומיינת שמתחת למצבות.
