יש ספרי שירה שאי אפשר להמליץ עליהם בלב שלם. "לא יכולתי לרשום את זה בתיק" הוא ספר שאפשר להמליץ עליו בלב שבור, משום שהוא מיועד רק לאמיצים שמסוגלים לפגוש את הסבל האנושי, הבושה והאשמה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?
– האם בקרוב יהיו שעות רחיצה נפרדות במעיינות הרט"ג?
– כדי לנצח את נסראללה חייבים למגן את הצפון
ה"תיק" בשם הספר הוא לשון נקייה לתיק המטופלים של העובדת הסוציאלית, שמאות מקרים מונחים לפתחה תמורת שכר זעום, אך הוא מסמל גם את הנטל הנפשי המונח עליה, שאותו לא ניתן לרשום. אורית קלופשטוק היא עובדת סוציאלית, וכמעט כל שיר בספר עוסק במה שמכונה "תיאור מקרה" של אחד האנשים שטיפלה בהם. הנה השיר "לאה", המתאר את אוזלת היד של העו"סית מול הסבל הנורא:
בְּנוֹסָף לַכֹּל הָיָה לָהּ סַרְטָן. / לֹא יָכֹלְתִּי לְקַבֵּל אֶת זֶה. / הִיא צִלְצְלָה וְהוֹדִיעָה לִי / כְּמוֹ שֶׁמּוֹדִיעִים – הַמִּשְׁלוֹחַ הִגִּיעַ. / לֹא יָכֹלְתִּי לְקַבֵּל אֶת זֶה. / לֹא יָכֹלְתִּי לִרְשׁוֹם אֶת זֶה בַּתִּיק. / לֹא יָכֹלְתִּי לִנְסֹעַ לְבֵיתָהּ כְּשֶׁאֲנִי כָּכָה. / לֹא יָכֹלְתִּי לְהִשָּׁאֵר לָשֶׁבֶת בַּכִּסֵּא. / הִסְתּוֹבַבְתִּי בַּמִשְׂרָד וְסָפַרְתִּי בְּקוֹל, / כְּמוֹ שֶׁסּוֹפְרִים אֶת מַכּוֹת מִצְרַיִם, / עֹנִי, אַבְטָלָה, חוֹבוֹת, / מְצוּקַת דִּיּוּר, נָכוּת נַפְשִׁית לְרֹאשׁ הַמִּשְׁפָּחָה, בַּעַל אַלִּים, / הִתְמַכְּרוּת בַּמִּשְׁפָּחָה, קְטִינִים בְּסִכּוּן, / יֶלֶד נָכֶה, נַעֲרָה בִּמְצוּקָה, / תִּיק פְּלִילִי, / סַרְטָן.
אורית קלופשטוק, פרדס
זהו ספר מאופק מאוד, שרגשות הכותבת כמעט לא תופסים בו מקום; כל שיר מוקדש לדמות אחרת שבה טיפלה קלופשטוק, ומדף לדף נעשית הקריאה בו קשה מנשוא. הקורא לא יגלה דבר על חייה של המשוררת; ליבה מונח היכן שהמטופלים שלה נמצאים. האופן שבו היא מניחה את מטופליה במרכז על חשבון עצמה, מאפשר לקורא לחוש את המחנק ושברון הלב של מי שמקדישה את חייה לעזרה לאחרים גם במציאות של חוסר האונים שלה; זו שירה של מסירות עד הנפש, גם במחיר אובדן הסיפור האישי.
שירה, כמו ניסיונות לתיקון עולם, נמצאת בצד הנעלב של הכוונות הטובות שאינן מספיקות מול שרירות הלב של העולם. הלוואי וניתן היה לשלוח את הספר לאוחזים ברסן, כדי להזכיר להם את עוצמת הסבל האנושית העומדת מאחורי הנתונים היבשים. הקריאה ב"לא יכולתי לרשום את זה בתיק" – שאינו מהלך בגדולות מבחינה שירית, אך מחפה על כך בעוצמת הכנות והלב שבו – מניחה בפני הקורא אתגר מוסרי: האם יניח את הספר ויחזור להביט במציאות כפי שהיה רגיל?
בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי מַחְתִּימָה כַּרְטִיס / לְתַקֵּן עוֹלָם. רְאֵה אֱ־לֹהִים, / בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ חֲסֵרִים / וַאֲנִי רַק עוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית אַחַת / וְאֵין לִי שִׁעוּר קוֹמָה / לְתַקֵּן כָּל זֶה. / אֲנִי הוֹלֶכֶת בִּשְׂדוֹתֶיךָ, מַנִּיחָה / לֶקֶט, פֵּאָה וְשִׁכְחָה / וְאֵין לִי קֶרֶן / וְאֵין לִי פֵּרוֹת, / רַק תּוֹרָה שֶׁנָּתְנוּ לִי הוֹרַי, / מַפַּת דְּרָכִים / כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
