שתי מגמות בלטו בספרות העברית בשנות החמישים והשישים: ספרות העיר לעומת ספרות הקיבוץ. ספרות הקיבוץ התעלתה עם סופרים כמו עמוס עוז, בן קיבוץ חולדה, ויצירות כמו "ארצות התן"; נתן שחם, בן קיבוץ בית־אלפא, ויצירות כמו "קירות עץ דקים"; אמנון שמוש, שחי בקיבוץ מעיין־ברוך, התפרסם בכתיבתו על חאלב ("מישל עזרא ספרא ובניו"), אבל כתב גם על הקיבוץ – "קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ"; דן שביט מקיבוץ כפר־סאלד, ויוצרים נוספים כמו המשוררים אבא קובנר מעין־החורש, טוביה ריבנר ממרחביה, נתן יהונתן משריד, והסופרים עוזבי הקיבוץ כאהרן מגד, שחי שתים־עשרה שנים בקיבוץ שדות־ים וכתב עליו, יגאל מוסינזון שנאלץ לעזוב את קיבוץ נען בעקבות פרסום הרומן "דרך גבר בעלמה", ורבים אחרים שנולדו, גדלו או חיו תקופה ארוכה בקיבוץ וכתבו עליו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחכים לבג"ץ: שכניו של רה"מ מיואשים מההפגנות
– המירוץ לבית הלבן: מה טראמפ יאמר למצביעים
– דתיים? אתם לא רצויים בהר הבית
ב־1985, כשעמוס עוז קיבל החלטה דרמטית לעזוב את קיבוץ חולדה לאחר שלושים שנה ולעקור לערד, נפל דבר. הקיבוצים איבדו את נער הזהב הספרותי שלהם. כמדומה שזה היה האות לסוף תור הזהב של ספרות הקיבוצים, והיא הלכה ואיבדה את מרכזיותה בקאנון הישראלי, כאילו הספרות הופרטה עוד לפני הקיבוץ עצמו. הגולל נסתם כמעט לחלוטין עם פטירתו לפני כשנתיים של הסופר הוותיק וחתן פרס ישראל, נתן שחם.
היצירות הנכתבות בימינו על הקיבוצים, על ידי בני קיבוצים בהווה או בעבר, הופכות נדירות יותר ויותר. בהן למשל ספרו של יוסף חרמוני "יעקב וקשקשנים אחרים", או ספרו של שמוליק טסלר "לא מבליג יותר", וכן סיפורים נוספים המתפרסמים בתפזורת. בשני העשורים האחרונים נכתבות יותר בלדות על ושל עוזבי קיבוץ – מגמה שהחל בה אהרן מגד ב"חדווה ואני" – מאשר בלדות על הקיבוץ. יצירות אלה נכתבות לא פעם מתוך חרון על הלינה המשותפת וביקורת אינסופית על הקיבוץ, ולא בהכרח מתוך געגועים לקיבוץ של פעם, כיוון שאולי גם הגעגועים הופרטו.
והנה, בעיתוי כזה יוצאת חנה קב רוט, בעבר חברת קיבוץ עין־גדי וכיום תושבת הרצליה, כנגד המגמה השוללנית הזו, ומפרסמת אסופת סיפורי ביכורים מהנה ברובה, שמחזירה את הקיבוץ לגודלו הטבעי. דהיינו, קירות עץ דקים אבל מאחוריהם אנשים בשר ודם, לא דמויות מיתולוגיות שתרמו רבות ליישוב העברי ולעמידות שלו גם במלחמת העצמאות, אך מאידך גם לא הקיבוצניקים ה"מיליונרים" עם בריכות השחייה כמאמרו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. בקיצור, בני אדם.
קפסולת זמן
חנה קב רוט אינה שם מוכר, אבל היא מפתיעה לטובה באפיון ובעיצוב של גיבורים ספרותיים, שהם לא גדולים מהחיים אך גם לא קטנים מהם, הם החיים עצמם. כשקראתי את ספרה "ההצגה של מיסיס לורה", הכולל 75 סיפורים קצרים יותר ופחות, נזכרתי בשם ספרו של גרהם גרין "הגורם האנושי". גם אצל קב רוט, הגורם האנושי משחק תפקיד מרכזי.
סיפוריה של קב רוט מתרחשים בחלקם בימי הצנע שלאחר קום המדינה, וכיאה לכך גם הם מצטיינים בצניעות. לפעמים בעת הקריאה אפשר להרגיש כאילו הקוראים ניצבים בתור לקבל תלושים, אבל הפעם לא תלושי מזון אלא תלושים שכל אחד מהם מכיל סיפור קטן. חלק נכבד מהסיפורים עוסק בקיבוץ, אחרים עוסקים בכפר, במושבה, בתנועות הנוער ובצבא.
על דש העטיפה נכתב שזוהי "קפסולת זמן". ואכן, סיפוריה של קב רוט מחזירים אותנו במכונת הזמן לישראל של פעם שהייתה ואיננה עוד. מדינה צנועה, שאנשיה ומנהיגיה צנועים, וגם סופריה צנועים יותר בכתיבתם. את הצניעות הזו קיבלה גם קב רוט, והיא כותבת תוך שהיא שומרת כל העת על צניעות לא מצטעצעת, לא בסגנון הכתיבה הפשוט, הישיר, הבהיר והכן ועם זאת קולח, וגם לא בנושאי הכתיבה שהם תמיד בגובה האדם, ולעיתים אפילו לא מגיעים לגובהו אלא לגובה בעלי החיים, שעל אחדים מהם נסובים כמה מהסיפורים הטובים בספר – "בחייהם ובמותו", למשל.
הסיפורים האקוורליים הקצרצרים של קב רוט הם בראש וראשונה אנושיים, וקולטים כמו ממעוף הציפור תמונה אחת. תוך כדי קריאה, כמדומה שאפשר לשמוע את הקליק של המצלמה. ואף שמדובר בסיפור קצר, יש בו תפניות עלילתיות המעניקות לו דרמה מספקת בלי לצעוק אותה.
עקיצה למעריצי הרודן
הסיפורים הטובים ביותר הם, לטעמי, סיפורי הילדות והחניכה. חלפו שנים רבות מאז ימי הצנע, אבל קב רוט עדיין מחוברת עמוק לילדותה, אי־אז בתחילת שנות החמישים, המפרה את כתיבתה. הסיפורים מחולקים בדרך כלל לנושאים ולתקופות חיים: כפר, מושבה, קיבוץ ואחר כך כל השאר. הסיפורים הראשונים בקובץ עוסקים בכפר, ושניים מהטובים שבהם הם "גרדוש ובירי", העוסק באב ובתו, שניהם פליטי שואה חריגים בנוף. הסיפור "ג'ודי" עוסק בידידות בין שתי ילדות, אחת מהן פנטזיונרית מקצועית, המספרת לגיבורה על הרפתקאותיה ביערות העד בברזיל וכיצד כמעט נטרפה על ידי נמר. עד מהרה מתגלה שג'ודי היא בת ליהודייה "בוגדת" שניהלה רומן עם אנגלי, והכול דורשים מהגיבורה להתרחק מחברתה ומהשפעתה הרעה.\
לאחר סיפורי הכפר מגיע תורם של סיפורי המושבה. הטוב שבהם הוא הסיפור "העששית", המספר על הימים שבהם במושבה לא היה מאור, וכיצד ילדה הפוחדת להישאר לבדה בבית כשהוריה הולכים לקולנוע, מפילה את העששית והיא נשברת. סיפור נוגע ללב נוסף הוא "מירי", שאביה ואמה החורגת נוטשים אותה ונוסעים לאמריקה, והיא מנסה ליצור מצג שווא שהיא "דווקא שמחה" על כך (עמ' 46).
רוב הסיפורים בקובץ קשורים כאמור לחיי הקיבוץ או נגזרים ממנו, והם מעידים שגם לאחר שקב רוט עזבה את הקיבוץ, הקיבוץ טרם עזב אותה והיא ממשיכה לחיות אותו באינטנסיביות עד היום, לפחות בכתיבתה. הסיפור "אחד במאי שלי", שאינו בהכרח הטוב בסיפורי הקיבוץ, כולל עקיצה משעשעת להערצתו העיוורת של האדמו"ר ממרחביה, מאיר יערי, ל"שמש העמים", סטלין הנורא. "בקיבוצנו", עוקצת קב רוט, "השמש הייתה תמיד זו שבשמיים ומעולם לא היה לה שפם".
סיפורים נוספים עוסקים במקהלת הקיבוץ ("הצרפחים"), במכונאי שלו ("הלוחש למכונות"), ובקשר הנרקם בן חבר קיבוץ לכלבו ("בחייהם ובמותו"). מדובר בחבר קיבוץ בשם ג'וני, המתהלך תמיד יחף ולוכד נחשים, ואיש בקיבוץ אינו מצליח לאלף אותו ובטח שלא את כלבו הזדוני פיליפ, הנאמן רק לו, נאמן עד מוות. סיפור זה הוא דוגמה טובה ליכולות של קב רוט כמספרת, שבשעת הכתיבה סובבת סביב הזנב של עצמה כמו הכלב פיליפ, מבלי לספר לקוראים מה באמת קרה, מחזיקה אותם במתח כיצד הכלב מצא את מותו.
סיפורי הקיבוץ נסובים לא רק על הקיבוצניקים אלא גם על בעלי החיים שלהם: אתון, סוסה, כלב, חתול. למשל, הסיפור על אתון בשם "מותק", שנעצבת אל ליבה כשהפטרונית הקטנה שלה עוזבת. "ראיתי אותה עומדת ליד המדרכה. נדמה שהייתה תוכחה בעיניה העצובות, אבל אינני בטוחה בכך שכן באותו בוקר הכול נראה מטושטש מבעד לעיני הדומעות" ( 86).
אופטימיים גם כשהם פסימיים
הסיפורים עוסקים לא רק בנושאים נוסטלגיים, אלא גם בצדדים הלא נעימים עד אכזריים שהיו בקיבוץ, ואז משתרבבת גם נימת ביקורת, אם כי גם היא בחמלה מתבקשת. "בימי הלינה המשותפת בקיבוץ… הילדים ידעו מי בוכה בלילה, מי עוד מרטיב, ידעו איך הוא היה בגן ובבית הספר ואיך הוא בעבודה, ולא היה מקום להימלט מהחברה הלוחצת. לאנשים חריגים, שקשה להם בכל חברה, היה קשה שבעתיים" (176). ועוד ציטוט לדוגמה בעניין זה מסיפור אחר: "מה שאני רוצה לספר לכם על פיליפ לא קרה בקיבוץ של היום עם הנדל"ן והפרטה ואיש לנפשו, אלא בזה של פעם, כשהקיבוץ עוד היה קיבוץ" (220). זוהי בעצם תמצית המסר: קב רוט כותבת על הקיבוץ כשהוא עוד היה קיבוץ.
הקובץ כולל עוד סיפורים מעניינים עד טובים העוסקים בנושאים מגוונים, כמו "בת שש עשרה", על נערה ביישנית שאף פעם לא יוצאת למחנה עבודה, ובפעם הראשונה שהיא כבר יוצאת היא נהרגת מכדור תועה. וכן הסיפור היפה "נחיתת החסידות", העוסק בילדה המתעלמת משלט מאיר עיניים התלוי בשדה נטוש: "הכניסה אסורה. זהירות מוקשים!". היא משתוקקת לצפות מקרוב בחסידות, וכמעט עולה על מוקש. כשגוערים בה, היא לא מבינה מדוע יש שלטי אזהרה רק לבני האדם ולא לחסידות.
הסיפורים החמוצים־מתוקים של קב רוט אופטימיים גם כשהם פסימיים, ופסימיים גם כשהם אופטימיים. כל זאת אולי בזכות העובדה שלפני שקב רוט היא סופרת, היא בראש וראשונה מספרת סיפורים טבעית, וגם סגנון הפנייה הישיר שלה לקוראים מעיד על כך: "מה שאני רוצה לספר לכם…" (עמ' 220).
קב רוט מספרת את סיפוריה לפי תומה, בגובה העיניים. מדובר בספר שנכתב על ידי כותבת הומניסטית, המציבה את האדם לפני הספר. הסיפורים כתובים בעין חכמה וביד חומלת, ואפשר ליהנות מן הקריאה כאילו אנחנו יושבים באולם בערב של מספרי סיפורים, שהמספרת הראשית ממלאת בו את כל התפקידים בהצגה.
לפעמים אמנם המחברת שוכחת שמספר הסיפורים הטבעי המפרסם את סיפוריו בספר כרוך, צריך לעבור סוג של תהליך ממעמד של מספר למעמד של סופר. קב רוט היא בהחלט גם סופרת ולא רק מספרת, אבל בחלק מהסיפורים משהו בתהליך הזה אינו מלוטש עד הסוף, ולצד הסיפורים הטובים יש גם סיפורים חלשים יותר שמוטב היה להשמיטם, ולהישאר עם ספר ראוי אך בהחלט קצר יותר.
