דברים שאין להם שם הם מפלצתיים, שכן קיומם אינו מסתדר במחלקות הנוחות של המילים. דברים שאין להם שם הם בלתי מוכרים, זה ברור מאליו. אבל זה שהדברים שיש להם שם נדמים לנו בשל כך מוכרים ומובנים – זוהי עדות לכוחן המאגי של המילים… כמו אדם שתפס את השליטה בעולם בכך שנתן שמות לכל בהמה וכל חיית השדה… נראה אפוא כי יותר משאנו שולטים במילים, אנו נשלטים על ידן (עמ' 91).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עדיין בועט: קבלן האליפויות של העשור הקודם בכדורגל לא הלך לשום מקום
– מוקירים תודה: "התרומה שלו ללימוד התורה הנשי הייתה עצומה"
– במקום מסעות לתפוצות, הרב העולמי נודד במרחבי הרוח
את הדברים הללו כתב הסופר הצ'כי קארל צ'אפק ב־1923, כמעט לפני מאה שנה. בכך ביטא בצורה פשוטה ונהירה את הפרויקט של לודוויג ויטגנשטיין ואחרים, בנוגע לגבולות העולם אל מול גבולות השפה, ויחסי ההדדיות שלהם. וכך, רשימה שמתחילה בפסוק מספר בראשית "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", ממשיכה לעבר דיאגנוזות של רופאים עבור מיחושים, לתחושות של תיירים אירופיים נוכח מבנים גותיים, לאדם הפוגש לראשונה מכשיר טכנולוגי מסוים, ואז שוב ממשיכה אל בראשית ב' ומסיימת בציטוט המובא לעיל, וכל זה ברשימה של 500 מילים לכל היותר. עולם ומלואו בזעיר אנפין שכונס בקובץ הנוכחי, שלתוכו נאספו סיפורים קצרים ורשימות שכתב הסופר הצ'כי בשנים 1925־1919, מתוך התבוננות בטבע, החי והדומם שסביבו. כמו גם באדם, אופיו ותכונותיו, ובחברה ומוסדותיה.
לא מעט אסופות רשימות של סופרים ראו ורואים אור במהלך השנים. רק לאחרונה למשל יצאו בעברית רשימותיו של ז'ורז' פרק, "לחשוב / למיין" (שנסקרו במוסף זה, 3.7.2020) ושל אלנה פרנטה ("המצאות מזדמנות", הספריה החדשה). מתוך הנחה שמי שיודע היטב להעמיד עולם פרוזאי עשיר ומרתק ומלא כישרון, ידע בוודאי לעשות זאת גם באמצעות רשימות שכתב, ברוב המקרים לצורכי פרנסה, כתרגול או כמלחמה סיזיפית בשעמום קיומי. כמובן, זה לא תמיד כך, ופרק ופרנטה הם דוגמאות מצוינות לפער בין היכולת הפרוזאית לעומק הרשימתי. אבל אצל צ'אפק דומה כי הדברים משלימים זה את זה. כלומר, בניגוד לאחרים, הוא ניצב בקצה השני של הספקטרום, ולכל רשימה שלו כמעט יש עומק ספרותי משמעותי.
ממשלה לא נופלת כערמון מהעץ
יש פער מסוים בין גדולתו של צ'אפק לאופן שבו הוא נתפס והשתייר בזיכרון הקאנוני. בעברית ראו אור עשרות מספריו עוד משנות השלושים (הרומן שלו "הורדובל" ראה אור בעברית ב־1934, תורגם על ידי יצחק שנברג וראה אור בהוצאת שטיבל), ובהם רומנים, מחזות וספרי ילדים. רובם כבר נעלמו אפילו מהספריות ומחנויות יד שנייה.
מה שאפיין אותו היה יכולת הגיוון וההתפרשות המרשימה. יש אף המחשיבים אותו כאחד המכוננים של המדע הבדיוני האירופי, שכן צ'אפק עסק לא מעט בהשפעה של טכנולוגיות חדישות על החברה האנושית, וכן בסיטואציות בדיוניות אלגוריות כמו בספרו "המלחמה בסלמנדרות", שבו הסלמנדרות מנהלות את העולם במקום האדם.
צ'אפק ידע להביע חשש מפני דיקטטורות וארגונים תאבי כוח המאיימים על חירותו של האדם, אבל תמיד שמר על אופטימיות זהירה. הוא מת ב־1938, ממש רגע לפני שהאופטימיות הזהירה שלו נדרשה לחשבון נפש והייתה בוודאי הופכת למפח נפש.
אותו גיוון ואותה רוח ניכרים היטב באוסף רשימותיו הנוכחי. כמעט כל רשימה מתחילה ברעיון כמעט אלמנטרי, כמו הגשם המתחדש בפראג, תנורי הסקה או נקודת התבוננות מסוימת בחתולי הרחוב – מיני מצבים שעל פניהם נשמעים חסרי רלוונטיות. מה לקורא בן המאה העשרים ואחת ולחידת מקום הימצאותם של שחפים ברחובות פראג של שנות העשרים? ומה לו ולכוס בירה שהונחה באקראי על אחד מגגות בתי העיר לפני יותר ממאה שנה? אבל מהר מאוד הם הופכים לדבר אחר לגמרי.
כל רשימה שעוסקת לכאורה בדבר התפל ביותר עלי אדמות, הופכת מהר מאוד להיות כן שיגור לכישרון הספרותי האדיר ולעומק המניפה המחשבתי של צ'אפק. הוא מצליח להפיח דמיון וחיות במקומות הבנאליים ביותר לכאורה, ולספק באמצעותם אבחנות דקות ומדויקות בנוגע לחוויה האנושית ולטבע האנושי. וכמובן, ישנם נושאים, כמו נופים וטבע, ששום חוק התיישנות או תאריך תפוגה לא חל עליהם, והם גם אינם צריכים קשת אסוציאציות כדי להמריא. הם יכולים להישאר בגובה הדשא והציץ. "שום החלטה ממשלתית אינה נופלת יפה כל כך כמו העלים הנושרים מעץ אגוז. כשנופלת ממשלה, אין זה אירוע קפריזי כמו צניחת ערמון מן העץ" (92).
חלומות הם קשקוש מביך
הרגעים המעט פחות טובים ברשימותיו של צ'אפק אלו כמה ביטויים של חוסר תקינות פוליטית, שבהחלט אפשר לסלוח להם נוכח התקופה בה נכתבו, והם ניכרים במיוחד כשצ'אפק מתחיל להתעסק במגדר ובהבדלים בין גברים ונשים. דומה כי הוא מנסה דווקא להחמיא לנשים, אך עושה זאת כגבר שחי לפני מאה שנה, וסביר להניח שאם היה כותב כך היום היה מסתבך. אלא שבאמת מדובר ברגעים זניחים מבחינת היקפם, שאין צורך להגזים בחשיבותם.
עוד נקודה שראוי להתעכב עליה היא מיעוט העיסוק בספרות. לצ'אפק היה המון מה לומר עליה, ודומה כי בקובץ הזה הוא אומר עליה מעט מדי וחבל. בין היתר הוא בכל זאת כותב: "הספרות הקלאסית היא ספרות ששוב אין מצפים ממנה שתאמר דבר מה חדש. מסיבה זו אנו מעריכים אותה כל כך; ומסיבה זו גם אין אנו קוראים בה. להבדיל ממנה, ספרות מודרנית אנחנו קוראים כמו עיתון: אנחנו מצפים שתאמר לנו מה חדש" (128). משפט כזה ראוי להפוך כמובן למאמר עב כרס שלם, עם נימוקים וטענות ודוגמאות, אבל את זה ניאלץ כנראה לחפש במקום אחר.
אולי הרשימה החזקה והיפה ביותר היא רשימתו על החלומות. שם צ'אפק בעצם מרים את השמיכה מעל המושג הזה וכל מה שאנו משליכים לתוכו, ובין היתר כותב: "נודה בכנות כי בכל שנה יש שניים או שלושה חלומות שהם באמת מוצלחים וראויים שיזכרו אותם, אך כל שאר חלומותינו פשוטים הם ושטחיים, שגרתיים, מגוחכים, קלי ערך, גרוטסקיים, חסרי בושה, מגושמים, לא מהוגנים. ונוסף על כך מבולבלים, חסרי היגיון, חוזרים על עצמם מאה פעמים, מלאי חורים, משעממים, מקושקשים ומביכים" (28).
רשימתו על החלומות מפעימה בכל מילה שלה, והיא לא רק "מרימה את השמיכה" על כל ההבלים שבהם קישטנו את המושג הגנרי הזה, אלא מסתיימת במסקנה כי הערות מהנה יותר מן החלום. היא עשירה יותר, יצירתית ופלאית. "את הדברים הפנטסטיים ביותר חוויתי במציאות", כותב צ'אפק, ומסיים בכך שאם בכל זאת יש בנו צורך לחלום בעודנו ערים, שירה ואמנות הן הדרכים הראויות לכך. זוהי מטרת העל של האמנות, הוא כותב; לא לגרום לנו לברוח מהמציאות אל טריטוריה מומצאת של חלום, אלא להוסיף עליה את אותו ממד ובכך להעשיר את הקיום האנושי.
אין אלה דברים של מה בכך. צ'אפק כתב זאת שנים לא רבות אחרי שתנועות הדאדא והסוריאליזם, בהשראת זיגמונד פרויד, ובעיקר נוכח הפוסט־טראומה ממלחמת העולם הראשונה, החליטו לשנות את הקוארדינטות של הקיום ולהציב את החלום, את אי ההיגיון ואת אי השפיות כחזית ההוויה. כי אם ההיגיון והשפיות הביאו אותנו על פי פחת ותהום, הם צריכים להתאיין מעל פני הציוויליזציה. מי שהתאיין פחות או יותר בסופו של דבר היו הדאדא ו
הסוריאליזם עצמם, אך הרעיונות הללו המשיכו להדהד בתוך ז'אנרים אחרים, למעשה עד עצם היום הזה. יחד עם זאת, התשובה של צ'אפק עבורם היא עדיין אחת התשובות האינטליגנטיות, היפות והאופטימיות ביותר שניתן היה לנסח.
