שנים־עשר סיפורי מסע בחר ותרגם לעברית חוקר היידיש בני מֵר, ללוח שנה בשם "12 מסעות", שכל סיפור שמופיע בו מוקדש לאחד מחודשי השנה. ההחלטה לשבץ סיפורי מסע בלוח שנה היא מעין תזכורת למצב האומה: בהיעדר נסיעות אמיתיות משלנו, נתנחם בנסיעותיהם של אחרים ובדיווחיהם משם. אלא שהסיפורים אינם רק סיפורי מסע גיאוגרפיים, שכן הם מגלים גם אמיתות עמוקות על נפש האדם. סקרנות מיוחדת התעוררה בי בשל העובדה שנכתבו ביידיש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: למרות הכאב, ההתנתקות הייתה נס לאומי
– השוטר טוב והשוטר רע
– סרטי אימה פוטוגניים למיטיבי לכת
לא רק ממספרם של חודשי השנה נגזר מניין הסיפורים, אלא גם מקונבנציה נוספת, זו שעל פיה קובץ סיפורים קצרים מכיל שנים־עשר סיפורים. די להיזכר ב"שנים־עשר סיפורים נודדים" של גבריאל גרסיה מרקס, או ב"תריסר רוסי" של ולדימיר נבוקוב (שלמען האמת מכיל 13 סיפורים) כדי לאשש את הטענה הזאת.
משמעותיים על מקומות שונים". מתוך לוח השנה
כל סיפורי המסע שמופיעים בלוח השנה, זולת אחד ("ארץ הירח"), הם סיפורים אמיתיים שנכתבו במהלך המאה העשרים, רובם בחלקה הראשון, אבל חלקם גם בתחילת מחציתה השנייה. מי שכתב אותם ביקר במקומות שתיאר וחלקם אקזוטיים להפליא: קונגו, ורנאסי, קזחסטן, לימה ומקומות נוספים, שמי היה מאמין שיהודים דוברי יידיש הגיעו אליהם.
הקריאה בסיפורים הללו לא רק פרסה לפניי נופים רחוקים, אלא גם עוררה בליבי מחשבות על הקרוב והמצוי: בדרכם להקים מולדת ולעורר שפה נרדמת, הטילו חלקים גדולים בציונות איסור חמור על דיבור ביידיש ובכל שפה אחרת עם הילדים. אנשים ששפת אימם הייתה יידיש דיברו עם ילדיהם בעברית רצוצה, שבה התקשו להביע את רגשותיהם ואת חוויותיהם, והאופן שבו שיקפו את עולמם היה שבור וחלקי. לזאת הצטרפה העובדה שניצולי השואה רצו לחסוך מילדיהם את הסיפורים שנשאו עימם. ייתכן שהשילוב בין חוסר שפה לחוסר רצון לחשוף את הילדים לזוועות, הוליד לעיתים, כך נדמה, ריחוק וניתוק.
האיסור הזה, שהיה כולו חדור שליחות ציונית לוהבת – שכן כמו שהיה מקובל לומר אז, באנו להקים בית ומולדת ולהחיות את השפה – הוליד גם אותנו, דוברי העברית הרחובית, הלאומית, שלפעמים לא רק שלא למדו את שפת אימם מהוריהם, אלא גם לימדו את הוריהם את השפה שהיא שפת אימם. אין זה הפרדוקס הציוני הראשון וגם לא האחרון, וכמו בהרבה מקרים אחרים, הציונות כוננה ציוויליזציה אחת שירשה ציוויליזציה אחרת, ובמקרה הזה העברית את היידיש ואת שפות היהודים האחרות. היידיש הפכה לשפה שמעטים מדברים בה, ובמשך זמן רב זוהתה עם הגלות ועם עולמם של אנשים מבוגרים ושותקים.
אוסף הסיפורים הזה, ואיתו גם יצירות אחרות שמֵר מביא לעולם כעורך, כמתרגם או כמחבר, מגלה עולם מפתיע של הרפתקנות, יציאה מהשגרה, רוח חיים, תשוקות נסתרות וגלויות, שהדורות הראשונים של ילדי המדינה בוודאי שלא זיהו אותן עם עולמם של דוברי היידיש. לוח השנה הזה מצטייר בעיניי כעלים ירקרקים שצצים מאדמה יבשה ושרופה.
התפעלות מרוחקת
נראה שהסופר שיצירתו מזוהה יותר מכול עם הספארי באפריקה הוא ארנסט המינגווי. כמה מסיפוריו עסקו בנושא, אבל הבולט מכולם ביצריותו העזה ובגבריותו המרוטשת של הגיבור ובאכזריותה של הגיבורה, הוא ללא ספק "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר". הסיפור "ספארי בקונגו" שכתב דוקטור חיים שאשקעס ב"מסעות ר' חיים" בשנת 1957, ונבחר כסיפור של חודש ספטמבר (ראשון הוא לכם לחודשי השנה) מספר סיפור לגמרי אחר:
מבעד לחלון העץ אני רואה שלושה פילים נכבדים יוצאים מהים ומפנים את מקומם לאריה וללביאה, שהביאו אתם את חמשת ילדיהם הצהבהבים (געלע קינדערלאך; ע"ק). הלביאה נושאת כל אחד מהם אל האגם ללגום ממנו, אבל אינה מניחה לאריה להתקרב, כי מלך החיות זולל (פרעסט; ע"ק) לעתים אחד או שניים מעולליו כשהמלכה אינה מסתכלת. צבועים אפורים עומדים מרחוק ומחכים עד שמשפחת האריות תסיים לשתות. וגם אימפולות ואפילו עזי פרא שחיות בשכנות לטורפים באות לשתות, כי על שפת המים שוררת מעין הבנה שלא שוחטים זה את זה במקום ניטרלי. אחרי שהשביעו את רעבונן מתקיימת כאן לפעמים נבואת ישעיהו.
נראה שרק הזאבים והכבשים, הנמרים והגדיים חסרים בתמונה האידילית הזאת, שיותר משהיא משקפת את מציאות הקיום וההישרדות סביב בורות השתייה באפריקה, היא מבטאת את עולמו של המחבר ואת חיבתו לגורים ולילדים, כמו גם לסדר עולמי מתוקן וצמחוני.
על "קדושה וניחוח מוות" כותב בדרמטיות מורבידית פרץ הירשביין ב"זריחה בוורנאסי", סיפור חודש נובמבר, שנכתב בשנת 1927 ונראה כמו טקסט מודרני הרבה יותר. "מוקדי האש התלקחו מחדש, ואיתם תפילות המאושרים שזכו למות בוורנאסי", הוא כותב במה שנראה כמו פולחן שריפת הגופות על הגנגס בוורנאסי, שמוכרים לקורא עוד מ"מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול ורן. אבל ביידיש, כמו שאומרים, זה נשמע יותר טוב, ובעיקר הרבה יותר מפתיע, שכן בניגוד לוורן שבדה את הסיפורים, כאן מספר הדובר את חוויותיו ממש.
ב"קורדובה, ספרד" שוקע אברהם טייטלבוים בפנטזיה אוריינטליסטית, שנראית ואולי גם נשמעת כמו ההיקסמות האסתטית של אוריינטליסטים שהגיעו בראשית המאה העשרים למזרח התיכון; זהו קסם רב־תחומי: הוא מתאר ניחוחות (יפה עשה העורך ששיבץ את הסיפור שמזכיר את ניחוח ההדרים, לחודש שבו מתפרצת הפריחה הזאת, מרץ), צלילים ומראות:
מכל עבר נישאים ניחוחות חרישיים של עצי לימון ותפוז, המצלים על הבתים הלבנים… החמורים הכהים חומקים כצללים בסמטאות וממלאים אותן בצלילים רוטטים. לאן מוביל המבוך הדמיוני הזה? … רק אלוהים יודע מנין צץ הילד הספרדי הקטן והיחף הצועד אתי בדרכי החידה… פתאום הוא מתחיל לזמזם משהו, ובזה אחר זה הוא שר פלמנקוס, שירי הגעגועים המוריים, המלאים בצערם של הלילות הערביים.
יד ענוגה כתבה את הטקסט הזה, אבל להבדיל מיצירות עבריות שהתפעמו מהערבים במזרח התיכון, בסיפור הזה אין ניסיון להיטמע אלא רק להביט מסביב תוך שמירה על ריחוק. נדמה לי שעמדה השומרת על ריחוק אינה רק רעיון אסתטי ארס־פואטי, אלא עמדה חברתית פסיכולוגית; המחברים אינם מבקשים להיות חלק ממה שרואות עיניהם, אלא רק להתפעל, למסור את רשמיהם מעולם שהם אינם חלק ממנו ולעולם גם לא יהיו. ואולי זה ההבדל העיקרי בין כותבי היידיש לכותבי העברית בדברם על מחוזות אקזוטיים: אלה רוצים להישאר בשלהם, או לפחות מבינים שלא יוכלו לפרוץ את חומות הווייתם, ואלה מנגד עושים מאמץ שהוא לפעמים מיוזע לכיבוש השממה, או מה שנראה להם כשממה, בטרם באו עליה.
אחת מפניני האקזוטיקה המוזכרות בלוח השנה היא הרכבת הקזחית. בשיר מ־1941, פרי עטה של משוררת הילדים לאה ק. האפמאן, מביעים הגמלים את פליאתם מהפלא הרועש הזה:
כְּשֶׁרַכֶּבֶת פִּלְּחָה / אֶת עֲרְבוֹת קָזַחְסְטָאן, / הַגְּמַלִּים בָּאֹרְחָה / נִבְהֲלוּ מִן הַסְּתָם.
הִסְתַּכְּלוּ בַּחִידָה / וּבְלִבָּם הִרְהֲרוּ: / מִין חַיָּה מַפְחִידָה / שֶׁכְּמּוֹתָהּ לֹא רָאוּ.
אֵיךְ הִיא רָצָה כְּשֶׁיֵּשׁ / אֲנָשִׁים בְּבִטְנָהּ! / וְעֵינַיִם שֶׁל אֵשׁ, / זְנָב־עָשָׁן – וְאֵינָהּ!
והשיר עוד ממשיך בבתים נוספים. הרכבת הקזחית מוכרת לקורא בן זמננו מ"והיום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב. מפליא לגלות שההד העולה מהשיר ומפליאת הגמלים מזכיר מאוד את תיאוריו של אייטמטוב על המדבר הקזחי, כמו גם את העולם המחולק לשניים שהוא מתאר, זה שממערב לרכבת וזה ושממזרחה.
מחוץ ליידישלנד
להשלמת התמונה פניתי לעורך ומתרגם הסיפורים, בני מֵר, כדי שיספר על היצירות שנבחרו לקובץ ועל הסופרים שרובם אינם מוכרים כלל לקוראי העברית.
"בבחירת הקטעים ללוח השנה ניסינו לא להסתפק בדיווחים על מקומות אקזוטיים, כלומר, לא 'נשיונל ג'יאוגרפיק', אלא להציג רשימות שיש בהן נשמה יתרה או ערך ספרותי, והקטע המצוטט מהן יכול לעמוד בזכות עצמו", אומר מר. "חיפשנו את המבט החד־פעמי ואת היכולת לתאר אותו באופן מקורי, באופן שמחזיק מעמד גם עשרות שנים רבות אחרי שנכתב, כך שיוכל להאיר את עינינו גם היום, כאשר כל אחד יכול לראות את ורנאסי, קונגו או לימה באינספור תמונות, אם לא במו עיניו.
"לא יכולנו כמובן להשתמש בטקסטים שיש בהם ביטוי גזעני או אוריינטליסטי – בעיקר ברשימות מאסיה ואפריקה; טקסטים כאלה אינם רווחים יותר בספרות יידיש מאשר בספרות האנגלית או הצרפתית למשל, אבל הם מבטאים ראיית עולם אירופוצנטרית, שגם ליידיש היה בה חלק מסוים".
מנין הגיעו הטקסטים הללו?
"הטקסטים נבחרו מתוך עשרות רבות של ספרים – בעיקר ספרי מסע – שנכתבו ביידיש, רובם עד מלחמת העולם השנייה. בניגוד לימינו, לא רבים נסעו אז בעולם, וספרי המסע סיפרו לקוראים על הנעשה מחוץ לארץ־יידיש. סופרים אחדים – כמו פרץ הירשביין, ה"ד נומברג, לייב מלאך – היו נוסעים מתמידים: הם נודעו בטיוליהם ברחבי העולם וברשימות ששלחו מהמזרח הרחוק או מאפריקה למשל, שסופרי יידיש מיעטו להגיע אליהם.
"מובן ששמחנו להשתמש בטקסטים שלהם, אבל לא היה אפשר להסתפק בהם: האתגר היה לגלות יצירות לא מוכרות של סופרים ידועים שדווקא לא הרבו לטייל, ובכל זאת נמצאות בכתביהם פניני מסע: למשל י"י טרונק, שתיעד את השמועות על מלחמת העולם, המחרידות את השקט והשלווה של הרי האלפים; או טקסט מודרניסטי, חד־פעמי ורלוונטי להפליא על ארה"ב, שמתמקד ברחוב הראשי של עיירה טיפוסית, מאת שלמה אלמזוב.
"חלק מהספרים שמהם נלקחו הטקסטים הללו הם כינוסים של רשימות מורחבות לעיתונות יידיש היומית, הספרותית, שראתה אור בעיקר בפולין ובארה"ב. אחרים יצאו מלכתחילה כספרים, שהיו כאמור פופולריים בקרב הקוראים, שבדרך כלל לא הרבו לצאת מעיירתם או מעירם. את כל הטקסטים האלה מצאתי בספרים ולא בעיתונות יידיש, שבה שכיחים הדיווחים הרבה יותר מהסיפורים שחיפשנו".
ומה מקומן של נשים כותבות באוסף הזה?
"סופרות ומשוררות יידיש היו רבות, אבל מעטות מאוד מהן יצאו לטייל בעולם, ועוד פחות – חזרו עם טקסטים משמעותיים על מקומות שונים. לכן היה לנו קשה למצוא טקסטים של יוצרות, ובכל זאת יש בלוח השנה שלל מעניין. אולי לא בכדי, שני הטקסטים של יוצרות נכתבו על ידי משוררות ילדים: אידה גלזר, שכתבה ספר פנטסטי על ארץ הירח הרבה לפני שהאדם הגיע אליו, ולאה ק' הופמן, שבין שירי המסעות שלה מצאנו את השיר המקסים על הגמלים בקזחסטן, שרכבת חולפת בדרכם והם מתקשים להאמין למראה עיניהם".
לסיכום, סיפורי הלוח נהדרים, ואיוריה של מיכל אריאלי מעשירים את חוויית הנסיעה המדומה שאליה לוקח הלוח את קוראיו, ומאירים אותה באור יקרות.
