בשורות הבאות נעסוק ב"חג" שלדעתי מסתתר מאחורי ימי החולין שלאחר הרגלים, כשכולם כבר שבו הביתה אחרי העלייה לרגל. זהו חג שאף שלא קיבל שם, היה בעל חשיבות מכרעת בימי הבית. ואולי באופן פרדוקסלי הוא רלוונטי גם לימים אלו שבהם שוב פוקדים רבים את ירושלים מדי שבוע, אף שמסיבות אחרות לחלוטין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איש צבא לבנון לשעבר הצטרף למוחים – ונעלם
– בצה"ל מעלימים עין מאלפי פלסטינים שחודרים לישראל
– הפכים משלימים: ג'ו ביידן בחר בכל מי שהוא לא
שיר יפה, שהולחן בעבר על ידי אהרן רזאל, על פי טקסט מ"מנורת המאור" לרבי יצחק אבוהב, ממוקד במסכת חגיגה, אחת המסכתות "הקטנות" של הש"ס. "חגיגה" לא זכתה לתהילתן של אחיותיה המסכתות הקלאסיות, המגרות את יצר החריפות האנליטית של תלמידי החכמים. אך הלומד את מסכת חגיגה מרגיש את הריחות הרעננים של ימי המקדש ושל העלייה לרגל (בפרק הראשון), של סודות התורה (בשני), ושל דיני הטהרה (בשלישי). והנה, בפרק קשה ומקסים זה קוראים אנו על פעולה שהייתה אמורה להתבצע במקדש, אחרי החגים, והיא טהרת הכלים:
מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת עֲזָרָה… כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה? מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ… כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת (משנה חגיגה ג).
לפנינו עובדה מתמיהה: אחרי החגים "מעבירים קול", מכריזים על "טהרת עזרה" ומטהרים את כל כלי בית המקדש שיכולים לקבל טומאה. האין זה פרדוקס הלכתי? ההקפדה על טהרת המקדש והקודשים היא מן המפורסמות, ולמרות זאת עלינו לטהר הכול?
עיר שחוברה לה יחדיו
לדעתי, פתרון הפרדוקס הוא מופלא, וכדי להבינו עלינו לחזור למה שהתרחש בחגים ולפניהם. אנו מכירים את המושג "חבר" בעולמם של חז"ל: זהו אדם המקבל עליו לשמור, בין היתר, על דיני טהרה, ויודע כיצד להיזהר מהטומאה. לא כך עמי הארץ, שאינם רוצים או אינם יודעים איך להיזהר.
כיום אולי יהיה קשה להבין זאת, אולם בעבר ענייני טומאה וטהרה היו חשובים מאוד, והפער בין החברים לעמי הארץ יצר מציאות של חיץ קשה בתוך האומה, ששיאה קיבל ביטוי בדברי חז"ל: "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל" (פסחים מט, ב). גם בימינו מרגישים אנו לא מעט שנאה בין המחנות השונים בעם, שאולי מזכירה שנאה עתיקה זו, והיא עלולה להרוס את הוורידים והעורקים המקשרים בין האיברים השונים של קיומנו במדינת ישראל.
עמי הארץ חשודים בטומאה. כיצד, אם כן, ניתן לחגוג את שלוש הרגלים, כשכל העם היה אמור לבקר במקדש במעמד דתי קולקטיבי, כפי שנאמר (תהילים קכב) "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם. יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ־הּ"?
האמורא רבי יהושע בן לוי, איש המוסר והחסד, אוהב ישראל ואדם, הסביר לנו את התשובה. וכך הוא קובע: "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים". העיר "חֻבְּרָה" לא רק מבחינה גיאוגרפית או מיסטית, אלא מבחינה אנושית.
הקביעה "כל ישראל חברים" מקבלת עכשיו משמעות מיוחדת. הם חברים, משום שבמהלך ימי החגים מתייחסים לכולם כאילו הם במעמד "חבר" ולא כעמי הארץ. הירושלמי שואל על כך: "מעתה אפילו בשאר ימות השנה? אמר רבי זעירה: ובלבד [=רק] בשעה שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים". זהו דין מיוחד, סטטוס מיוחד, שתוקן עבור החגים בלבד, ובמהלכם כל העם מוגדרים כנאמנים על שמירת דיני טומאה וטהרה. בבבלי (חגיגה כו, א) מבוססת קביעתו של ר' יהושע בן לוי על מקור אחר: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ, יא). האחווה והאחריות ההדדית, שבאה לידי ביטוי טרגי בשופטים כ', כאשר העם מתאחד במלחמה נגד שבט בנימין, הופכת עכשיו בסיס לקבלת כולם כ"חברים".
לרחוץ את הכלים
מה עמד מאחורי הקביעה ה"אמיצה" הזאת? באופן פשוט ניתן להסביר שיש כאן הנחה או אמונה שחשיבות העלייה לרגל מביאה את כולם להקפיד בטהרה בזמן העלייה למקדש, כשם ש"חבר" מקפיד על טהרה במהלך כל השנה. זו אכן דעתו של הרמב"ם.
אך ישנה גישה נועזת יותר, המובאת על ידי המאירי, ולפיה הלכה זו היא תוצאה של אסטרטגיה הלכתית, כפי שנוסחה על ידי רבי יוסי: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו" (חגיגה כב, א). כדי לשמור על אחדות ישראל ולמנוע את התפצלות העם לקבוצות דתיות שונות שאינן יכולות לחיות זו עם זו, אנו מניחים הנחה שאולי איננה בהכרח נכונה, אך היא חשובה מאוד. ביסוד קביעה זו עומדת אהבת ישראל, והיכולת להכיל גם את אלו שאולי אינם מקפידים כמוך.
ה"חברים" עזבו את ירושלים. החשבנו את כולם בחזקת כשרות, אולם רבים מהם היו ודאי טמאים. חגיגתם של האורחים נגמרה, ואנו, כבהזדמנויות אחרות, נשארים "לרחוץ" את הכלים, לטהר אותם. עבורי ימי טהרה אלו הם ימי חג, חג של אחדות ישראל, של אחריות הדדית, חג המלמד רבות לחברים ולחכמים בימים ההם ובזמן הזה. במיוחד בימים הלא פשוטים ומלאי המחלוקות שבהם אנו נמצאים.
