הכול מכירים את משפחת באך: יוהאן סבסטיאן ובנו פיליפ עמנואל. משפחה מרובת מוזיקאים, שבה חמישה דורות באך ויותר התחתנו עם בנות באך מענפים אחרים של המשפחה, מוזיקליים גם הם; שניגנו, ניצחו על מקהלות, לימדו ובעיקר יצרו מוזיקה. מתברר שגם במשפחת טולסטוי יש נטייה שושלתית לכישרון ספרותי ולנישואים עם משפחות סופרים אחרות.
טטיאנה ניקולאייביץ' טולסטיה היא האחרונה, בינתיים, בשושלת הזו. נכדתו של הנסיך הרוסי אלכסיי טולסטוי, מחלוצי סופרי המדע הבדיוני, שנודע בארצו כ"נסיך האדום" בגלל תמיכתו בסטאלין, וגם בזכות ספרי הילדים שלו. הנסיך אלכסיי היה קרוב משפחה רחוק של לב טולסטוי הגדול. קרבה ספרותית קרובה יותר הייתה מצד הסבתא־רבה, שכן אמו של אלכסיי היא אלכסנדרה טורגנייבה, קרובת משפחה של איוואן טורגנייב, מחבר הרומן "אבות ובנים". אשתו של אלכסיי הייתה משוררת. וכך הלאה עד טטיאנה ואחותה נטליה, שתיהן סופרות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
רות גביזון ז"ל: כן, הייתה לה אג'נדה
הסיפורים נחשפים: 90 שנים לבניין שבו נולדה המדינה
ראשי יש"ע מאשימים: נתניהו מונע אישורי בנייה
כל המשפחתולוגיה הזאת באה להזכיר שגדילה בבית שיש בו מורשת עבר מפוארת וזיקה ספרותית עזה, יש בה כוח רב להשפיע על האדם. ואכן, תודעת העבר ומורשתו ממלאת תפקיד משמעותי בסיפורי הקובץ של טטיאנה טולסטיה, וכמוה ערכן של המילים. מעבר ליפי השפה ולזרימה השוטפת שלה – ותודה למתרגם שעשה מלאכת מחשבת – הסיפורים עצמם, אף שרובם אינם ארוכים מ־15־11 עמודים, כולם מעין רומנים בזעיר אנפין. הם שלמים ועגולים, והדמויות, או לפחות הדמות הראשית, בנויות במלואן: מאפיינים פיזיים ואישיות, לבוש, רקע חברתי, דירת מגורים ולפעמים אפילו קורות חיים מילדות עד זקנה ומוות.
בתים נאחזים בחיים
באמצעות הדמויות שלה מוליכה אותנו הסופרת דרך העיר אל שרידי העבר הטרום־סובייטי. ה"עלמה בפריחה", גיבורת הסיפור הראשון, נושאת את עיניה מעל למפלס הרחוב הפטרבורגי ונהנית ממראה תבליטי האבן, "מסכות ואגרטלים, חתולי אבן, פנים של פעוטות או של מלאכים", שמקשטים את הכניסות הראשיות לבניינים ב"רחובות הקסומים" של הרובע המרכזי בעיר, שכאן מופיעה עוד בשמה הסובייטי: לנינגרד.
בתי הרובע הוקמו עוד לפני המהפכה, והדירות נבנו ברמה גבוהה: מרווחות ומרובות חדרים, וקירותיהן מצופים בטפטים בצבע כחול־קיסרי. לבתים כאלה יש נוכחות וכוח לנצור את ההיסטוריה: "בתים עתיקים ויפים, נאחזים בחיים… למרות הדלות הסובייטית, למרות צללי עצורים חפים מפשע, שהובלו בברכיים רועדות במורד המדרגות…".
רוב הסיפורים בקובץ הם כאלה. "צֵ'כובִיים" באופיים, "אופסימיסטיים", לא מגיעים ליעדם, הולכים ונמוגים בחלל. אבל לא מדכאים כמו צ'כוב. טולסטיה כותבת בהומור, בציניות מדודה, בקלילות שפונה אל קוראים צעירים
לאחר המהפכה הקומוניסטית, עם גידול האוכלוסייה וצלילת רמת החיים, הפכו הדירות ל"משותפות", שבהן כמה משפחות חולקות מטבח, אמבטיה ובית שימוש. אבל האלמנה, ש"העלמה בפריחה", שעובדת כדוורית בחופשת הקיץ, נושאת אליה את המברק מהדואר – חיה ב"דירה תרבותית, בכלל לא ענייה. רהיטים בסגנון אימפריאלי, דיוקנאות במסגרות אליפטיות…". אפילו ב"דירות הקומונליות" ישנם שידות מגולפות, מזנונים כבירים, כלי כסף כבדים, מלאי מצעים ומצבורים מכל סוג – כל האביזרים של משפחה בורגנית, הממלאים את החדרים עד אפס מקום.
טולסטיה מקדישה תשומת לב מיוחדת למזכרות מהעבר הטרום־סובייטי ולאסתטיקה שלהן: "ידיות נחושת מוברגות לדלתות… ידיות יפות כל כך עשו בשנת 1914! לא ידיות – חבצלות, אצות ים…". לעומתן, הפרטים הקטנים מן ההווה מלמדים על הזמן ועל "רוח הזמן": מנורות שרופות בחדרי מדרגות, קירות מתקלפים, הרובל הסובייטי שעליו "אותיות קטנטנות לא מובנות" – בכל השפות הרבות שמדוברות בבריה"מ.
רגעים אופסימיסטיים
במטבח של אלכסנדרה ארנסטובנה "ניקיון חולני, חסר חיים. על אחת הכירות משוחח עם עצמו סיר השַצִ'י" – מרק כרוב ובצל, ובמקרה הטוב: גם בשר ושמנת חמוצה. מרק עניים שזקוק לשעות רבות בתנור עד שהוא הופך לסמיך וריחני מאוד. לאלכסנדרה יש גם סיפור חיים: היה לה פעם מאהב, איוון ניקולאייביץ. הרחק בדרום. "היא כבר שלחה מברק – אני נוסעת, בוא לפגוש אותי – ארזה את חפציה, אספה את שערה הטווסי לתסרוקת גבוהה והתיישבה בכורסה לצד החלון – לחכות…".
המנהג להתיישב בכורסה ולהשתהות לפני נסיעה הוא מנהג ישן, מהימים שנסיעות היו הרפתקה נדירה והסכנות בדרך היו רבות ממה שהן כיום. אבל בדרך כלל אחרי האתנחתא הזאת קמים מהכורסה, אוחזים במזוודה ובתיק ונוסעים. לא כך אלכסנדרה ארנסטובנה: היא "חיכתה בכורסה עד הערב, עד הכוכבים הראשונים והצחים. ואחר כך? היא משכה את המכבנה משערה, טלטלה את ראשה… ואחר כך?… החיים חלפו. זה מה שהיה אחר כך…".
רוב הסיפורים בקובץ הם כאלה. "צֵ'כובִיים" באופיים, "אופסימיסטיים", לא מגיעים ליעדם, הולכים ונמוגים בחלל. אבל לא מדכאים כמו צ'כוב. טולסטיה כותבת בהומור, בציניות מדודה, בקלילות שפונה אל קוראים צעירים. במהלך הסיפורים אנחנו מתוודעים להיסטוריה האנושית הקטנה של רוסיה, לקשיי החיים מאז המהפכה הקומוניסטית ועד קריסתה, לקורבנות הרעב הנורא במצור על לנינגרד. לדוחק ולמחסור שאפיינו את חיי האנשים הפשוטים במשטר הסובייטי, ולתאווה הבלתי־ממומשת לחפצים ול"חבילות", שהיו מעבר להישג ידה של רוב האוכלוסייה.
חזרו כדי לספר
ברוסיה של היום – שפתוחה לכאורה לעולם ובחנויותיה יש שפע סחורות מכל המינים – אי־השוויון דווקא גדול ומכאיב יותר מבעבר הסובייטי. השחיתות החמורה לא פחותה, ועושרם של העשירים, שחלקם שדדו את אוצרות הכלל, מנקר עיניים יותר מתמיד. הדיקטטורה מעמידה פני דמוקרטיה; המשטרות, הרגילה והחשאית, קשוחות ואפלות ורודפות את היריבים הפוליטיים; ופוטין מטפח "פולחן אישיות" כמו סטלין. לעומת זאת הקפיטליזם, שציפו לו כל כך, רק החמיר את הפער החברתי, הצמיח אינדיבידואליזם ותחרותיות והותיר רבים אובדי דרך וחסרי כישורים להתמודד.
כל אלה מעוררים, ולא רק בזקנות רגשניות ובזקנים במדליות מימי "המלחמה הגדולה", געגועים לעבר ורצון להכיר את הסולידריות והקולקטיביות, המדומות בעיקר, של ה"קומונלקות" ותנועות הנוער וה"פיונרים", את ההתלכדות סביב האידיאלים המרוממים על אודות "המולדת שלנו", "הצבא הרוסי האדיר" ו"המנהיג אבי האומה", שהילדים נדרשו לשנן בבית הספר.
גם הצעירים מבקשים לדעת מה ואיך היה, איך חיו אז באמת, מה ומדוע התקלקל בדרך משם לכאן והיכן שגינו. וכמקובל בתרבות הרוסית, את התשובות לשאלות מחפשים הקוראים בספרות שנכתבת ברוסיה כיום. זו שמספרת בגלוי – אך בשפה שמדברת אליהם, בקלילות ובהומור מתובל בציניות – על העבר על כל צדדיו. סופרות הווי ודמויות כמו טטיאנה טולסטיה בקובצי הסיפורים שלה, או לודמילה אוליצקאיה ב"האוהל הירוק", שתורגם לאנגלית אבל לא לעברית. הן מפגישות את הדור הצעיר עם הווי החיים בתקופה הסובייטית, עם החפצים והמצוקות הקטנות, ולפעמים עם הפּשרות המוסריות שאנשים עשו או התעקשו לא לעשות, ומה היה מחירן.
הרצון הזה להכיר ולהבין את רוסיה הסובייטית, המפחידה, המסוכנת, קיים גם במערב. הוא מסביר את ריבוי הספרות באנגלית על המקום והזמן ההוא, כולל תרגומים מרוסית לאנגלית ולשפות אחרות, בהן עברית. וכתמונת ראי לכך קיים גם בדור הצעיר ברוסיה רצון עז להכיר את המערב, ותחום התרגומים מאנגלית ומשפות אחרות לרוסית משגשג שם. בין זה לזה יש גם ספרות ביניים: של סופרים רוסיים, או דמויות רוסיות בדיוניות, שהיו במערב ו"חזרו כדי לספר".
הפואטיקה של השוחד
זהו הניסיון להימלט מאפרוריות הקיום הסובייטי, לנצל את הפתיחות החדשה שנוצרה אחרי ה"פרסטרויקה" והתמוטטות הקומוניזם, ולצאת למערב הנוצץ ורב השפע. בפריז שאחרי 1917 וגם בעקבות ה"פרסטרויקה", נוסדו מושבות רוסיות שלמות, עם אינטלקטואלים, נהגי מוניות, עיתונים ומו"לים רוסיים. גם לאמריקה, מחוז הכיסופים, הם נושאים עימם את ה"רוסיות" שלהם, מקור לאי־הבנות ולנטייה להסתבך או ליפול בפח שטומנים להם החיים המורכבים החדשים. בסופו של דבר רבים מהסופרים הללו חזרו הביתה, לרוסיה.
סולז'ניצין הגולה כתב על חוויותיו כששב לרוסיה ב־1994, לאחר נפילת הקומוניזם. הוא לא סבל את המערב ובעיקר את ארה"ב המתירנית והרב־תרבותית. גם טטיאנה טולסטיה מפגישה אותנו עם חוויותיה מן ההגירה מבריה"מ המתפרקת. רוב המהגרים האלה, כמו סולז'ניצין, נבוקוב וטולסטיה, לעולם לא יהפכו לאמריקאים.
הסיפור האחרון בקובץ הסיפורים של טולסטיה, שהוא למעשה נובלה בת 46 עמודים, מתרחש באמריקה. המספרת מלמדת שם בקולג' כתיבה יוצרת: "היה עלי ללמד סטודנטים לכתוב סיפורים… הצהרנו בפניהם מיד שאי אפשר ללמד זאת, אבל הם רק גיחכו: הם חשבו שהמבוגרים משקרים. את המבוגרים, הרי, מישהו לימד…". הסטודנטים האמריקאים בקושי קוראים משהו, האינטלקט מעצבן אותם, היא כותבת. "המורה המנוסה יודע: לא צריך ללמד את הסטודנט. צריך ליצור אצלו תחושה שהוא לומד…".
ואז החליטה המספרת להוסיף מרפסת לבית. "נסעתי לעירייה. ציפיתי לתורים, לעינויים, לאיסורים בלתי מוסברים… אבל שום דבר כזה לא היה". מפקח הבנייה הגיע, בדק, הסביר, הציע שינויים מתאימים ונתן שמות של נגרים ובנאים טובים ולא יקרים. איזו אכזבה! "המשימה התגלתה כפשוטה כל כך… היכן הפואטיקה של השוחד – המעטפה הנתחבת, העיניים המושפלות? היכן הרעד והחרדה שבסיכון, כשאת מוציאה חפצים גנובים ממחסן?". אמריקה שעממה את מי שגדלה ברוסיה במציאות של שוחד וקומבינות, והיא חזרה לשם. אבל לפני שעזבה את אמריקה ציפתה לה בכל זאת הפתעה: כשהחליטה למכור הכול ולחזור לרוסיה, הצליחו האמריקאים לסדר אותה, את הרוסייה שחשבה שראתה הכול, והיא עוזבת את ארה"ב עירום ועריה, כמו שבאה אליה.
נראה שבסופו של דבר טטיאנה טולסטיה, נושאת מורשת משפחתה ועברה, יכולה רק במוסקבה – שבה חיה זמן מה ואליה שבה משהותה בארה"ב – או בסנט־פטרבורג, עיר הולדתה, להתחבר אל הסביבה האנושית, הרוחנית והפיזית. ובסביבה הזאת, להבין לעומק ולתאר בצורה מדויקת כל כך את המקומות, החפצים ושאר הסימנים שמהם נוצרות הדמויות.
עלמה בפריחה וסיפורים אחרים/טטיאנה טולסטיה/מרוסית: דן ורשקוב/ עם עובד, 2020, 221 עמ'
