הזמנה לא שגרתית להתארח אצל שכנים בדואים גלגלה את ד"ר יצחק ביילי למחקר שהוביל לכתיבת ספרו "התרבות הבדואית בתנ"ך". האירוע, שמתואר בספר, התרחש בקיץ 1970. ביילי התגורר אז עם משפחתו במדרשת בן־גוריון שבהר הנגב. הוא שימש מורה לאנגלית בתיכון המקומי ובסמינר למורים שנפתח שם באותה תקופה. כמזרחן, הקדיש את זמנו הפנוי לאיסוף מידע לצורך מחקר אתנוגרפי על תרבותם של הבדואים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיר הלל: להקת הנשים שעברה מהפך מוציאה שיר מקורי
– ארדואן מחזק את אחיזתו והמוחות הטורקים בורחים ליוון
– מחממים מנועים לקראת החתימה על ההסכם עם איחוד האמיריות
באחד הימים ביקר אותו ידיד בדואי משבט אל־עזאזמה, והפציר בו לבקר אצלו במאהל. ביילי נעתר להזמנה, מתוך מחשבה שהוא בא לביקור קצר של שתיית קפה. לתדהמתו, באוהל המתינו לו כשלושים גברים מנכבדי השבט ששחטו לכבודו כבש וקיימו סעודה חגיגית. רק לאחר כשלוש שעות של סעודה וברכות הבין ביילי מדוע הוזמן למאהל. למארחיו הייתה בקשה: הם סיפרו לו שהם מתעתדים לקיים ברית מילה לילדיהם בני ה־13 כמצוות האסלאם, ובהתאם למסורתם הם רוצים לעשות זאת במאהל חגיגי שיוקם במקום גלוי וזמין לאורחים, סמוך לאחד מכבישי הנגב. מכיוון שצה"ל הורה לבדואים להקים את המאהלים שלהם מעבר לרכסים הגובלים בכבישים, ביקשו הבדואים מביילי לפנות בשמם לצה"ל כדי שיאשר להם להקים את המאהל החגיגי קרוב לכביש.
ביילי הבין שהכבש שנשחט עבורו היה מתנה מראש, שנועדה לגייס אותו לפעול עבורם. האירוע הזכיר לו את פרשת אברהם ואבימלך בספר בראשית, שבה הקצה אברהם שבע כבשות לסעודה עם אבימלך כדי שיכיר בבעלותו על באר שחפר ונגזלה ממנו על ידי עבדי אבימלך. בעקבות האירוע הזה החל ביילי לחפש קווי דמיון נוספים בין חיי הבדואים למאורעות המתוארים בתנ"ך. התוצאה, כאמור, היא הספר החדש "התרבות הבדואית בתנ"ך" (הוצאת רסלינג), המבוסס על חמישים שנות מחקר בקרב הבדואים בסיני ובנגב.
המצה, הסוכה וגג המשכן
בספרו מביא ביילי עשרות דוגמאות לקווי דמיון בין תופעות תנ"כיות לתרבות הבדואית הקדומה. זה מתחיל באורח החיים המדברי המוכר מסיפורי האבות – הנדידה, החיפוש אחר מים, והבחירה לעסוק בגידול מקנה ולא בחקלאות; וממשיך במבני המגורים – אוהלים במשך רוב השנה, וסוכות בסוף הקיץ וראשית הסתיו. ביילי מצביע גם על הקבלה מעניינת בין גג אוהל מועד שנעשה מעורות עיזים, לגג אוהל החורף הבדואי שנועד למנוע חדירת מים.
הדמיון נמשך גם בתחום המאכלים. הבדואים, מציין ביילי, לא החזיקו שמרים לאפיית לחם בשל נדודיהם והיעדר מקומות אחסון קרירים במדבר. לכן הלחם שלהם לא תפח והיה דומה מאוד למצה. בעונת הנדידה נהגו הבדואים לאכול שלווים, כמו שאכלו בני ישראל במדבר. בין צמחי המדבר שנהגו לאכול מצביע ביילי על צמחים הגדלים באזור סיני, המפרישים נוזל לבן ומתקתק בשעות הבוקר, ומקשר אותם למן. ביילי מתעכב גם על מאפייני הכנסת האורחים בתרבות הבדואית הקדומה, ומראה כיצד הם מופיעים גם בתיאור הכנסת האורחים של אברהם. הוא ממשיך ומותח קווי דמיון נוספים גם בתחום המשפחתי והשבטי, בתפקידם של האבות, בחשיבותם של הבנים, במעמד האישה, ובדרכי יישוב סכסוכים בין משפחות ושבטים.
בחלקו האחרון של הספר מבקש ביילי לטעון שמחברי התנ"ך כללו ביצירתם אזכורים רבים לתרבות הנוודית, וזאת כדי לגרום לשבטים שחיו באזורנו וקיימו אורח חיים כזה להזדהות עם המסרים הדתיים של התנ"ך. "התיאוריות השולטות בחקר התנ"ך בחמישים השנים האחרונות הן שבני ישראל הם ממוצא כנעני", הוא מסביר. "מייחסים אותם לכנענים שעלו מהחוף ועסקו בחקלאות, ואז הגיעו להרים. האסכולה הזאת מחזיקה בהסבר הזה כמו בדת. בספר שלי הבאתי מספיק חומר כדי להראות את הקשר הבדואי לבני ישראל, ולומר בעקבות זאת משהו אחר. התיאורים של החיים הבדואיים קיימים כבר משנת 2500 לפני הספירה, והזיקה הברורה בין התיאורים בתנ"ך למסורת הזו מצביעה על שורשים בדואיים של עם ישראל, או לפחות על כך שאימצנו את התרבות הבדואית והעברנו אותה לשבטים שכבר חיו בארץ קודם לכן".
כאדם מאמין, אמרתי לביילי בשיחתנו, הספר שלך מחזק אצלי את הריאליה המקראית מכיוון שהוא מוכיח שהתיאורים בתנ"ך מתיישבים היטב עם תיאורים היסטוריים. לביילי, שניגש לתנ"ך מתוך גישה מחקרית, יש כצפוי תובנות אחרות. "לדעתי, רוב השבטים שהיוו את שבטי ישראל בהמשך הגיעו לכאן מארם לפני יציאת מצרים, כמו אברהם. אני חושב שהם לא בדיוק צאצאי יעקב, והסיפור של יציאת מצרים נועד למשוך לדת את הבדואים שכבר היו בכנען ובעבר הירדן. אני חושב שאלו שבאמת יצאו ממצרים היו בעיקר הלוויים ואולי עוד כאלה שהצטרפו אליהם, אבל הם לא היו 600 אלף כי לא היו במדבר מים לכמות כזו. האומה הישראלית נוצרה מהלוויים שהגיעו ממצרים ומאלו שכבר היו פה קודם. הלוויים הנהיגו את הדת, ולכן הם קיבלו את כל המשרות החשובות".
ביילי גם סבור שמשה, שמצא מקלט אצל המדיינים שהיו גם הם נוודים, אימץ מרכיבים מאורח חייהם, כמו למשל את ברית המילה. "מקריאה פשוטה של הפסוקים משה לא היה נימול, וציפורה, שגדלה בחברה שבה כן מלו, היא שמלה אותו בדרך אחרי שהוא חלה" (ראו שמות ד, כד–כו). ואחרי הכול, לביילי חשוב להדגיש שספרו לא נועד לערער על התנ"ך, אלא להציג חומרים מהתרבות הבדואית כדי להבין טוב יותר את התנ"ך.
"שילוב של יבנה ואוקספורד"
הקשר רב השנים של ביילי עם הבדואים כרוך בקשר האישי שלו עם ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, שהחל בעקבות מפגש בלתי צפוי עם פולה אשתו. יצחק (קלינטון) ביילי נולד לפני 83 שנה בבאפלו, ניו־יורק. בשנת 1957, בהיותו בן עשרים, הגיע לראשונה לישראל ולמד באוניברסיטה העברית היסטוריה של המזרח התיכון והאסלאם. עם סיום לימודיו לתואר ראשון בשנת 1962, חזר לארה"ב והשלים באוניברסיטת קולומביה לימודים לתואר שני ביחסים בינלאומיים. אחר כך שוב הגיע לישראל ובמשך שנה לימד אנגלית בכפר יאסיף שבצפון. בסיומה חזר לקולומביה ללימודי דוקטורט במדעי המדינה, בהתמחות במזרח התיכון.
לאחר שכבר החל ללמד ונישא למיה, גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצה. בינואר 1967 הגיע ביילי לישראל כדי למצוא עבודה. הוא לן אצל קרובי משפחה בתל־אביב, ובאחד הימים צעד ברחוב קק"ל (כיום שדרות בן־גוריון), בדרכו לריאיון עבודה. "בערך מול הבית של דוד בן־גוריון, שלא ידעתי שזה ביתו, נתקלתי באישה לבושה בחלוק בית. אני לבשתי חליפה ועניבה כי באתי מארה"ב וחשבתי שזה נדרש גם פה, וזה כנראה עורר את סקרנותה. היא שאלה אותי באנגלית 'לאן אתה הולך איש צעיר', ואני סיפרתי. בשלב הזה עדיין לא הבנתי שמדובר בפולה בן־גוריון. היא שאלה אותי אם אני רוצה לגור בישראל, וכשהשבתי שכן היא הזמינה אותי לכוס קפה. ברגע הזה כבר זיהיתי אותה.
"קיבלתי את ההזמנה ונכנסתי לבית. באותה תקופה עוד היה אפשר לעשות את זה, כי על הבית שמר רק מילואימניק שישב בבוטקה. לקראת סוף השיחה היא שאלה אותי אם ארצה להכיר את בן־גוריון. אמרתי 'בוודאי', והיא אמרה לי להגיע למחרת בבוקר". בפגישה עם בן־גוריון – שכארבע שנים לפני כן פרש מראשות הממשלה וכיהן כחבר כנסת מטעם רפ"י, המפלגה שהקים – שאל בן־גוריון למעשיו ואיחל לו הצלחה במציאת עבודה בארץ.
ביילי לא חשב שהקשר עם בן־גוריון יימשך. הוא חזר לארה"ב כשעדיין אין לו עבודה בישראל, אך לאחר מספר חודשים הופתע לקבל הזמנה זוגית להיפגש עם דוד ופולה בן־גוריון שהגיעו לביקור בניו־יורק. בפגישה שאל בן־גוריון את ביילי אם כבר מצא עבודה בישראל, וכאשר השיב בשלילה סיפר לו על המדרשה החדשה שהוקמה בשדה־בוקר וקישר אותו למנהל שלה. "הוא אמר לי שאמנם המדרשה רק הוקמה, אבל היא עוד תגדל ותהיה 'שילוב של יבנה ואוקספורד'".
ביילי פנה למנהל המדרשה, ולאחר זמן לא רב קיבל הצעה ללמד אנגלית בתיכון המקומי ולהדריך את המורים בסמינר החדש שנפתח במדרשה. המשרה המוצעת אמנם לא תאמה את התמחותו, אבל היא הספיקה לו בשביל לעזוב את מולדתו ולעלות עם אשתו ובנם הצעיר ארצה. הם נחתו כאן בקיץ 1967, חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, ובמשך שמונה שנים התגוררו במדרשת בן־גוריון.
הקשר האישי של ביילי עם דוד בן־גוריון נמשך גם לאחר פטירתה של פולה בינואר 1968. באותה שנה ראיין ביילי את דוד בן־גוריון במשך שש שעות לסרט תיעודי, ששימש בסיס לסרט העלילתי של דוד פרלוב, "42:6", שפורסם בשנת 1969. לפני כשלוש שנים יצא לאקרנים הסרט התיעודי "בן־גוריון: אפילוג", של יריב מוזר ויעל פרלוב, שנערך מחומרי הגלם התיעודיים של הריאיון שקיים ביילי עם בן־גוריון.
שירת המדבר
לבדואים שהתגוררו באזור מדרשת בן־גוריון נחשף ביילי במהלך ריצות הג'וגינג שלו. "ידעתי קצת ערבית, כי בתקופה הראשונה שלי בארץ הייתי מורה לאנגלית בכפר יאסיף, וגם למדתי ערבית ספרותית במסגרת לימודי המזרחנות. דיברתי עם הבדואים והם הזמינו אותי לאוהלים שלהם לשתות איתם תה וקפה. פגשתי תרבות שונה, עתיקה, שהזכירה לי את המעט שידעתי על התנ"ך. סִקרנו אותי דרכי ההתאקלמות שלהם לתנאי המדבר, והתחלתי לחקור אותם. הסתובבתי ביניהם עם ג'יפ לנדרובר ישן, בנגב וגם בסיני שהיה אז פתוח. צריך לזכור שאנחנו מדברים על שנות השישים, והיה לי מזל למצוא אצלם אנשים שגדלו לפני תהליכי המודרנה שחוו בהמשך, ויכלו לספר לי בפתיחות דברים שהם זכרו מילדות".
הספר הראשון שכתב ביילי על התרבות הבדואית עסק בחקר השירים שלהם. לצורך כתיבתו נעזר בשני מורים: בן של שייח' מסיני, ותושב חורה שבנגב. "הייתי יושב איתם על ההקלטות שעשיתי אצל הבדואים. היינו עוברים שורה שורה בכל שיר, והם עזרו לי להבין דברים שלא הבנתי או לא הכרתי בתרבות שלהם. כך למדתי אט אט מתוך השירה את התרבות".
ספרו זה של ביילי נכתב באנגלית ותורגם לעברית בשם "קסם הנאקות: השירה הבדווית מסיני והנגב". בהמשך כתב עוד שני ספרים באנגלית על מערכת המשפט הבדואית ועל פתגמים בדואיים, וגם חוברת בערבית שבה ליקט שירים מהתרבות הבדואית והסביר אותם. את הספר על התרבות הבדואית בתנ"ך פרסם באנגלית לפני כשנתיים, וכעת זכה הספר לתרגום עברי קולח ונהיר מעשה ידיה של שרה פ' פרידמן.
מתי ולמה נעלמה התרבות הבדואית העתיקה שמתוארת בספר?
"היא התחילה להשתנות בערך בשנות השישים, כשהבדואים התחילו לעבוד בארץ וקנו מכוניות. לפני כן הם היו נודדים, בעיקר בסיני. בנגב הם נדדו פחות. לפי המִפקָדים האנגליים, ערב קום המדינה היו בנגב בערך 65 אלף בדואים. רובם התפזרו תוך כדי הקרבות כפליטים לעזה, למזרח סיני, ליהודה ושומרון ולעבר הירדן. ישראל התירה לכ־11 או 13 אלף מהם לחזור לנגב, ובמשך שנים הם היו תחת ממשל צבאי ולא יכלו לנדוד. חוסר האפשרות לנדוד הביא בהדרגה לכניסת המודרנה אליהם ולשינוי התרבות. גם כניסתה של התקשורת חשפה אותם לתרבויות אחרות".
אלו מאפיינים תרבותיים פגשת אז שכבר לא קיימים אצלם היום?
"כמעט לא תמצא אצלם היום רכיבה על גמלים, למעט לצורכי תיירות. כשהם יכולים להגיע לבאר־שבע בפחות משעה, למה להם לרכב על גמל חצי יום? הם מחזיקים רק מעט גמלים, או לשתיית חלב או כדי שיוכלו למכור אותם בעת הצורך. גם הלבוש שלהם השתנה. היום קשה למצוא בדואים שאינם לבושים במכנסיים ובחולצה, אבל כשאני התחלתי לחקור – כל הגברים עוד היו עם גלביות וכאפיות. גם לא הייתה להם שום השכלה, למעט אלו שהתגוררו ליד עזה ורכשו מעט השכלה דתית שעברה אליהם בעיקר בעל פה. אחרי עליית חומייני, שהכניס את האלמנט הפוליטי לאסלאם, כל מי שהרגיש אפליה מסוימת במרחב שלנו התקרב לדת, וזה נכון גם בנוגע לבדואים. כשהכרתי אותם רק מעטים מהם צמו ברמדאן. לא היה להם אז הרבה מה לאכול, והתפריט שלהם השתנה בהתאם לרמת הניידות".
ד"ר ביילי שירת כקצין בצה"ל, ושימש יועץ לענייני ערבים במשרד הביטחון. במלחמת לבנון הראשונה היה יועץ ליחידת הקישור ללבנון, ובמסגרת תפקיד זה שימש כקצין קישור עם תנועת אמל ויועץ לענייני שיעים. בעבר כיהן כעמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית, וזה כעשרים שנה הוא מרצה מן החוץ באוניברסיטת תל־אביב.
מ־13 אלף לרבע מיליון
במשך שנים רבות פעל ביילי לקידום זכויותיהם של הבדואים בנגב. בשנת 1994 הוענק לו אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג ז"ל, על מפעל חייו לחקר תולדות הבדואים בישראל ולקידום זכויותיהם. "עד תחילת שנות האלפיים היה לי קשר עם כל מקבלי ההחלטות בסוגיית הבדואים, והם התייעצו איתי. היום אני כבר לא מכיר את האנשים במערכת, אבל בעבר נתתי הרבה עצות טובות איך לקרב את הבדואים למדינה", הוא מספר. לדבריו, "אף פעם לא טענתי שצריכים לתת להם את כל השטחים שהם דורשים, למרות שלפי התפיסה הבדואית הם זכאים לכך כי היו להם הסכמים וערֵבים, גם אם לא קושאן. העובדה היא שגם היום בדואי לא ייכנס לשטח שמיוחס כשייך לבדואי אחר.
"יש שני דברים שלא מספיק רצינו לתת להם במשך השנים – אדמה וכסף. בעניין התקציבים תמיד היו עדיפויות אחרות, ובעניין האדמות היה מאבק ולא רצו לתת להם להתמקם. טוב שלפחות מספר הערים שנבנו עבורם גדל עם השנים, אבל צריכים לקחת בחשבון שכשאני התחלתי את המחקר היו 13 אלף בדואים והיום יש כרבע מיליון. הבעיה היא שאף אחד לא רואה דחיפות לפתור את הבעיה הזו כמו שצריך. אני מבין שנעשים צעדים של התקדמות אבל לא הרבה, וההתעכבות הזאת רק מרחיקה אותם ומגדילה את הניכור. אפשר היה לעשות יותר, אבל בשביל זה צריכים רצון של הממשלה.
"הבעיה עם המִנהלת להסדרת ההתיישבות הבדואית היא שמביאים לשם אנשים עם רקע מרשים, בדרך כלל צבאי, אבל אין להם מושג בנושא של הבדואים. בנוסף, יש גם עניין פוליטי שלא רוצים למנות מישהו שעלול למצוא צדק, אפילו חלקי, בדבריהם".
מה שמוסיף מתח בינם ובין המדינה זו גם הלאומנות שלא הייתה שם בעבר וההזדהות של חלקם עם הפלסטינים.
"אין ספק שכל בדואי יודע היום שהוא פלסטיני. לעומת זאת, כשאני התחלתי את המחקר שלי מעט מאוד מהם הזדהו כפלסטינים. הפלסטינים היו אז פלאחים ונחשבו בעיניהם לעם אחר, למרות השפה הזהה והדת הזהה. בעבר, השייח'ים שאנחנו מינינו בשנות החמישים עשו כל מאמץ לא לתת לפוליטיקאים ערבים מהגליל ומהמשולש להיכנס לחברה הבדואית, כי הם רצו יחסים טובים איתנו.
"כשסוגיית הקרקעות שלהם הגיעה לבתי המשפט שלנו ונקבע שאין להם זכויות, הם התחילו להרגיש זרים ושיש להם משהו במשותף עם שאר הפלסטינים. גם הפעילות של הסיירת הירוקה עשתה הרבה נזק לקשר שלנו עם הבדואים. הסיירת הייתה אמורה לטפל בשמירת הטבע, אבל היא אימצה את החוק הבריטי שאסר על גידול עיזים והחרימה לבדואים עדרים. הבדואים היו מתקשרים אליי ואני הייתי רץ לעורכי דין ולבג"ץ כדי להוציא צווים נגד מכירת העדרים שהוחרמו. אחרי הסכם השלום עם מצרים רבים מהבדואים גם לא יכלו לרעות יותר בסיני, וכשהם חזרו לנגב הסיירת הירוקה החרימה להם הרבה עדרים".
יצא לך לדבר עם בן־גוריון על הבדואים?
"כשהתגוררתי במדרשה ארגנתי שם יום עיון שנתי על הבדואים, והוא התקיים במשך חמישים שנה. במפגשים הראשונים בן־גוריון היה בא כדי להקשיב, אבל גם כשטיילנו סביב הקיבוץ ודיברנו לא שוחחנו על הנושא הזה. לעוזר שלו, יהושע כהן, היה קשר הדוק עם הבדואים. הוא מאוד תמך בי והיו לו רגשי כבוד כלפיהם. הוא כבר ידע שאין הרבה מה לעשות בכל מה שקשור ליחסים שלהם עם המדינה, אבל לא פעם אמר לי 'תנסה, תנסה".
