"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". למרות המילים המפורשות הללו, המציינות את אופיו האוניברסלי של ראש השנה, עצם העובדה שרק יהודים מציינים את היום הזה גורמת לנו להתייחס אליו כיום דין ליהודים בלבד. אבל השנה יהיה קשה להתעלם מהפן האוניברסלי, שהלא האירוע המרכזי של השנה האחרונה בחיי העם היהודי היה במהותו אירוע אוניברסלי. וכאשר בני העם היהודי יתפללו מחר לשנה טובה יותר, הם יתכוונו בראש וראשונה לאירוע הגלובלי שמשפיע עלינו היהודים בדיוק כפי שהוא משפיע על שאר אומות העולם. הכוונה כמובן למגפת הקורונה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
גם במחיר השבתה: הקורונה מחייבת את האוצר לשנות גישה
להבין את המטריקס: הסרט שחושף את האמת המפחידה מאחורי הרשתות החברתיות
מבוכה גדולה ושמה דנה ויס
בימים אלה, סוף שנת תש"ף, כבר נמנו ברחבי העולם יותר מ־900 אלף נספי קורונה, ולמעלה מ־28 מיליון נדבקים. הישראלים נטו לאחרונה להתנחם בכך שגם אם אנחנו עומדים בראש הטבלה המפוקפקת של שיעור הנדבקים היומי (יחסית למספר התושבים), הרי לפחות מספר המתים אצלנו איננו גבוה. אלא שגם בהקשר הזה אין לנו מה להתפאר: מספר המתים הנומינלי אמנם נמוך יחסית בגלל היותנו מדינה קטנה, אבל מבחינת אחוז המתים אנחנו זהים בדיוק לשאר העולם: אוכלוסיית ישראל מונה קצת יותר מאלפית מאוכלוסיית העולם, ושיעור מתי הקורונה בישראל גם הוא קצת יותר מאלפית משיעור מתי הקורונה בעולם.
ערב ראש השנה הוא זמן טוב לא רק למאזנים מספריים, אלא בעיקר לחשבון נפש חברתי ומוסרי: אילו לקחים ראוי לנו להפיק מתופעת הקורונה. הכוונה בדיון הנוכחי איננה רק ללקחים ישראליים ייחודיים, הנוגעים בהכרח לקשר שקיים כאן בין המשבר הפוליטי למשבר הקורונה, אלא ללקחים אוניברסליים.
ובכן, בראש ובראשונה ברור שהקורונה קשורה בטבורה לתופעת הגלובליזציה. האנושות ידעה מגפות קשות גם בעבר, אבל קצב ההתפשטות שלהן היה נמוך בהרבה. בימי הביניים, נגיף דמוי קורונה יכול היה להישאר תופעה ייחודית למחוז נידח בסין, או לחילופין להתפשט ברחבי העולם – לאו דווקא בכל העולם – לאורך עשרות ומאות שנים.
מה מלמדת אותנו הגלובליזציה של המגפה? בראש ובראשונה, את הלקח שככל שהוא בסיסי כך הוא נוטה להישכח: אין טוב בלי רע, ולכל תופעה בעולם יש גם תג מחיר. למגע המהיר בין מדינות ותרבויות, להגעה המהירה של מידע, סחורות וגם בני אדם מכל מקום לכל מקום – יש גם מחירים כבדים. באותם צינורות שדרכם עוברות, במהירות מסחררת, סחורות משובחות או זולות, יכולים לעבור גם נגיפים מסוכנים.
זהו לקח טריוויאלי, אבל הוא טומן בחובו משמעות מרחיקת לכת יותר. גם בעבר ידענו שלגלובליזציה מחירים כבדים. יש לה מחיר מוסרי, בדמות תנאי ניצול ועבדות בקצה הדיקטטורי של העולם לטובת צרכנים בקצה הדמוקרטי שלו. ויש לה מחיר תרבותי, בדמות ביטול הייחוד של אומות שונות לטובת תרבות גלובלית מסחרית ושטחית, שמתמקדת מטבעה במכנה המשותף הנמוך ביותר.
עד היום אמרו לנו שהמאבק במחיר המוסרי והתרבותי של הגלובליזציה הוא בלתי אפשרי. "אי אפשר לעצור את הקדמה", ולכן עלינו להשלים עם תגי המחיר כתופעת לוואי בלתי נמנעת. והנה הגיעה הקורונה ולימדה אותנו שהתבוסתנות הזו שקרית. כשהאנושות מגלה שתגי המחיר הם כבדים מנשוא, אפשר גם אפשר להילחם בגלובליזציה ו"לעצור את הקדמה", אפילו במחירים כלכליים קשים. במילים פשוטות: התבוסתנות המוסרית והתרבותית של העשורים האחרונים איננה גזירת גורל, אלא בחירה מודעת הנובעת מסדרי עדיפויות. כל העניין הוא בכך שמספיק בני אדם, ובעיקר מספיק מדינות, יכריעו שלא רק מחיר בחיי אדם אלא גם מחירים מוסריים ותרבותיים כבדים, הם סיבה טובה דיה להטיל מגבלות על הגלובליזציה.
בסופו של דבר זהו מאבק אינטרסים: האינטרס העיקרי התומך בגלובליזציה הוא כלכלי, והוא מונע בעיקר על ידי תאגידי ענק בינלאומיים. מול נגיף הקורונה הם נאלצים לרסן את עצמם, כיוון שזעקת השבר כה גדולה עד שאפילו הם לא מצליחים להשתיק אותה. אם כל המוטרדים מהנזק המוסרי והתרבותי של הגלובליזציה יצליחו להתאגד לכוח בינלאומי שילחץ על הממשלות באופן חזק דיו, גם הם יצליחו לרסן את התאגידים.
ישועה מהמדינה
הקורונה מצביעה מחדש גם על חשיבות תפקידן ומעמדן של מדינות וממשלות. בעשורים האחרונים, האמונה שהמדינות חייבות לתפוס חלק קטן ככל האפשר מהכלכלה ולרסן כמעט לחלוטין את התערבותן במשק – שכן השוק הפרטי החופשי יודע וצריך לנהל את עצמו – הפכה להיות כמעט דת עולמית. היה אפילו מי שחשב שלא תיתכֵנה עוד השקפות מתחרות וממילא מדובר ב"קץ ההיסטוריה", לפחות מהבחינה הרעיונית.
הנגיף טרף את הקלפים גם במובן הזה. כאשר מיליוני עסקים פרטיים קרסו כמגדל קלפים, בני אדם בכל רחבי העולם – כולל בעלי ההשקפות הקפיטליסטיות ביותר – פנו אל הממשלות בבקשת ישועה. רק לממשלות יש די הון כדי לספק ישועה כזו, ורק להן יש אחריות כוללת כדי לרצות לספק ישועה כזו. כדאי שנזכור זאת גם בשנים הבאות, כשהעסקים הפרטיים, יש לקוות, יתאוששו בזכות הסיוע הממשלתי שקיבלו ויקבלו, ויחזרו לדבר על הצורך בממשלה קטנה ובביטול הרגולציה (הביטוי המעשי לאחריות הכוללת של הממשלות), המפריעה להם להתפתח.
אין מדינה בעולם, ולא משנה מה אופי המשטר שלה, שלא נלחמה בשנה האחרונה בקורונה. שיתוף הפעולה הבינלאומי הנדיר הזה נובע מסיבה פשוטה: כל מדינה מבינה שבלי שיתוף פעולה כזה, כל המאבק הבינלאומי בקורונה ייפגע, וממילא גם אזרחיה יישאו בתוצאות הקשות. מצד שני, יש בוודאי הבדל גדול בין דמוקרטיות לדיקטטורות בנוגע לרמת הפגיעה באזרחים בדרך למיגור הקורונה, ולא פחות מכך ברמת השקיפות של הצעדים השונים.
שתי הדיקטטורות הבולטות כיום בעולמנו מוכיחות זאת היטב: סין, מקור המגפה, הכריזה חודשים ספורים לאחר תחילתה שהצליחה למגר אותה, ומאותו רגע שערי המניות בבורסות של סין עולים בהתמדה ונראה שמעמדה הכלכלי הבינלאומי רק התחזק בתקופה הזו, זאת בשעה שלא באמת ידוע לנו באיזו מידה אכן הצליחה סין במיגור המגיפה. דוגמה שנייה: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הכריז על מציאת חיסון לקורונה, הרבה לפני שאיזשהו גורם עולמי אחר בכלל מתקרב לשלב הזה. גם במקרה הזה קיימים חשדות כבדים האם הכותרת הזו, שבוודאי מעניקה לשלטון הרוסי רווחים פנימיים וחיצוניים, נכונה.
השילוב של שני הגורמים הללו – שיתוף הפעולה הפורמלי, לצד החשדנות בכנות דיווחיהם ומאמציהם של המשטרים הלא דמוקרטיים – צריך גם הוא לשמש לקח חשוב לשנים הבאות. ככל שהגלובליזציה מתקדמת, גם הבעיות המרכזיות שאיתן מתמודדים אזרחי העולם הופכות להיות משותפות: סכנת הנגיפים, סכנתם של משטרי רשע השואפים להשיג נשק גרעיני, ומעל כולם משבר האקלים, המאיים על עצם החיים על פני כדור הארץ.
המשמעות כפולה: מצד אחד, יש חשיבות אדירה לקיומם של גופים בינלאומיים שיוכלו לאכוף מדיניות משותפת ביחס למגפות דוגמת הקורונה ולבעיות הגלובליות האחרות, על כלל מדינות הלאום ובמיוחד על האנוכיות שבהן. מצד שני, האו"ם הוכיח מאות פעמים בעשורים האחרונים שהוא אינו הזירה המתאימה לכך. יותר מדי חברות בו מהוות בעצמן גורם סכנה, ולא כאלה העשויות להילחם בה. מה שדרוש הוא הקמת גוף בינלאומי חדש שייכללו בו רק המדינות הדמוקרטיות, כאלה שמקיימות בתוכן דיון חופשי ושקוף. גוף כזה יוכל לכפות את המדיניות שיגבש על שאר המדינות בעיקר באמצעות כוחו הכלכלי.
עושים דין לעצמם
עד כאן דיברנו על הלקחים המדיניים של הקורונה. אבל הלקחים היסודיים יותר הם אלה שבני האדם אמורים להטמיע באורחות חייהם האישיים. בהקשר הזה יש לקורונה שני לקחים מרכזיים: בראש ובראשונה היא מדגישה מחדש את חשיבותה של הערבות ההדדית. זוהי מחלה שפוגעת באוכלוסיות סיכון מובהקות – מבוגרים מגיל מסוים, ובעלי מחלות מסוימות. לכאורה, שאר בני האדם יכולים לחיות את חייהם ללא הגבלות מיוחדות ובלי סיכון גבוה. גם אם יידבקו בנגיף, ברוב המכריע של המקרים התוצאה לא תהיה הרת אסון. מצד שני, ככל שרבים מהם יידבקו בנגיף, כך יתרחב גם הסיכוי להדבקתן של אוכלוסיות הסיכון. כדי להציל את חייהם של המצויים בסיכון, נדרשות מכולנו הגבלות משמעותיות על אורח חיינו.
התמונה הנשקפת אלינו מבעד למראה בימים אלה ביחס לנכונות הישראלית לערבות הדדית מהסוג הזה – איננה מלבבת. עובדה; אחרי שהצלחנו לעבור את הגל הראשון של הקורונה בפגיעה נמוכה יחסית, בעיקר בשל מדיניות ממשלתית זהירה, בגל השני אנחנו מפגרים בהרבה אחרי שאר מדינות העולם. הסיבה העיקרית לכך היא קריסתה של הערבות ההדדית.
הישראלים אוהבים להתהדר בטענה שכבר הפכה לקלישאה, שלעומת ארצות המערב שבהן אדם יכול ליפול ברחוב ורק מעטים יחושו להרים אותו, בישראל קיימת רמה גבוהה של ערבות הדדית, לפעמים עד כדי מועקה, כאשר אנשים מתערבים בחייך גם כשאין בכך שום צורך. הקורונה די מפריכה את הדימוי המלבב הזה, ובעיקר מדייקת אותו. אנחנו עדיין כנראה בעלי יכולת התגייסות גבוהה כאשר מדובר בצרה מוחשית מובהקת שטווח ההתגייסות אליה קצר – כמו נפילה ברחוב ולהבדיל מלחמה. אבל בכל הנוגע לצרות פחות מוחשיות, או כאלה שטווח ההתגייסות אליהן ארוך יותר, הערבות ההדדית שלנו נסדקה מאוד.
בשעה שברוב מדינות המערב שיעורי הפגיעה מקורונה ירדו פלאים בזכות נכונות כללית לשמור על כללי ההגבלה, הישראלים חוזרים לאופיים המרדני ובוחרים לעיתים קרובות מדי להתחכם להנחיות, בין היתר מתוך תחושה שהם וסביבתם הקרובה מוגנים למדי. הצעירים במועדונים ובחופים, וגם בקרב מפגיני בלפור וקיסריה, מרגישים שהקורונה פחות מסכנת אותם ומרשים לעצמם להצטופף ללא שמירת מרחק ולעיתים קרובות גם ללא מסכות. הצעירים הערבים נוקטים גישה דומה בחתונות של המגזר. לאחרונה דווח שהסיבה העיקרית לכך שרבני המגזר החרדי מרשים לעצמם לצפצף על ההוראות נובעת מכך שאחוז התחלואה במגזר החרדי אמנם גבוה, אבל מכיוון שמדובר בעיקר בצעירים – שיעור מקרי המוות נותר נמוך.
זו גישה שמותירה הרחק מאחור את האתוס הישראלי בדבר התגייסות וערבות הדדית בשעת סכנה, ומייצרת אתוס חדש שבו הנאמנות השבטית היא העיקר, תוך יצירת שבט מרכזי חדש: שבט הצעירים, שגורל הזקנים, גם מן המגזר שלהם, פחות מעניין אותם. מול האתוס החדש והמסוכן הזה יש להיאבק בכל דרך: בטווח הקצר – באכיפה מחמירה וחסרת פשרות של הגבלות הקורונה, ובטווח הארוך – בתהליך חינוכי וחברתי שיחזיר למרכז השיח הציבורי ערכים כמו ממלכתיות, ערבות הדדית והטוב המשותף. ראוי גם שגישה זו תשמש מבחן מרכזי לערכם ולמעמדם של פוליטיקאים.
כלכלה משרתת
הלקח האחרון הוא הצורך בהאטת קצב החיים. מקורה של הקורונה הוא בהעדפת האינטרס הכלכלי על פני כל שיקול אחר. הרי העולם ידע, מניסיון העבר הקרוב, שבסין קיים פוטנציאל למגפות עולמיות, הנובע משווקים למכירת חיות בר נושאות נגיפים. העולם לא תבע מסין את ריסון השווקים הללו, כי כוחה הכלכלי כספקית מוצרים זולים גבר על כל שיקול אחר.
אבל הצבת האינטרס הכלכלי בראש יצרה עוד שורה ארוכה של נזקים גלובליים: תרבות עבודה של 24/7; פערים מעמיקים בין קבוצות שונות; ציפיות גדלות והולכות מהעובדים, באופן שמכניס רבים מהם למתחים ודיכאונות; תחרות כלכלית בין המדינות ובתוכן, שהפכה את צורכי העובדים לשיקול משני ביותר; ועוד ועוד.
בשורה התחתונה ניתן לסכם את מכלול התופעות הללו במשפט אחד: במקום שהכלכלה תשרת את החברה, החברה הפכה למשרתת של הכלכלה. את הפירמידה הזו חיוני להפוך מחדש, מתוך הבנה שאם הצמיחה הכלכלית היא אמצעי לטובתם של בני האדם, חיוני להאט את הקצב שלה כדי לאפשר לבני האדם לחיות בדרך שמתאימה יותר ליכולת האנושית ולמכלול הצרכים האנושיים.
אם הצמיחה הכלכלית לא תהיה עוד המולך שכולם מקריבים לו את כל היקר להם, יהיה קל יותר לא רק למנוע מגפות דוגמת הקורונה או להתמודד איתן לכשיפרצו, אלא להתמודד גם מול סכנות אחרות כמו משטרי רשע ומשבר האקלים.
