משחקים 90 דקות: כדורגל ספרותי בניחוח צרפתי

"הנה ספר שאיש לא יאהב, לא האינטלקטואלים, שאינם מתעניינים בכדורגל, ולא אוהדי הכדורגל, שיחשבו שהוא אינטלקטואלי מדי. אבל הייתי מוכרח לכתוב אותו. לא רציתי לקרוע את החוט הדק שעדיין קושר אותי לעולם".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בדרך לרגיעה? לבקשת ישראל, מצרים נפגשה עם משלחת חמאס
– דור הזום: המרצה שיודע איך לשפר את הלמידה מרחוק
– צפו: שיחה עם ד"ר מירב כהנא על נשים והלכה בימי קורונה

כך כותב הסופר הבלגי ז׳אן פיליפ טוסן, במעין הקדמה פסבדו־אפולוגטית לספרו ״כדורגל״. הוא קושר בספר הזה בין המשחק הפופולרי ובין העולם, אבל לא במובן הבנאלי והעייף של ״הכדורגל כמשל לחברה״. באיזה מובן כן? ״כדורגל״ הוא, אולי, חיבור מסאי, אם נתאמץ להיצמד להגדרות, ואם לא נתאמץ לעשות זאת, הוא רשימה ספרותית על… מה, בעצם? יש תשובה, והיא יפה, אבל היא לא מתמצה במשפט אחד.

מנופף בכובעים ולא ברעיונות

טוסן הוא סופר בלגי שגדל בבריסל עד גיל 13, ואז בפריז. כילד לא נלקח לאצטדיוני הכדורגל עם אביו או סבו, והוא מצר על כך, אך גם אינו מתקן את ההחמצה עם בנו. הכדורגל מלווה את חייו. מילד במגרש השכונתי המוזנח, או בין קורות המטבח שהיוו לו כשער, הוא גדל להיות סופר ומרצה שיכול להרשות לעצמו לבקר ביותר ממונדיאל אחד. הראשון שבהם היה משחקי הגביע העולמי ב־1998 בצרפת, מונדיאל שהגיע אל טוסן, להבדיל מאלה שאליהם יגיע טוסן בעצמו (יפן 2002, גרמניה 2006).

טוסן מחבר את הכדורגל לחיים במובן הכי רחב וחובק שאפשר, והוא עושה זאת דרך אנקדוטות קטנות ומוחשיות, כמו גם תיאורים מקיפים ומופשטים. נתחיל להבין את החיבור באמצעות מה שהוא לא נוגע בו: טוסן אינו מעוניין לעסוק בדיון השחוק לעייפה בכדורגל כתופעה חברתית, פוליטית, כלכלית או גלובלית. הוא גם אינו תוקף את ממד הלאומנות שבו. הוא כן נוגע בלאומיות, במובן ה״ילדותי״ שלה כדבריו, לאומיות ש״מנופפת בכובעים ולא ברעיונות, במזכרות ולא בערכים…״.

טוסן מעריך את מגרש הכדורגל כמקום המאפשר לו מרחב לקלל ולתת פורקן לדחפים אלימים באישיותו, כמעין זירת קרבות שעשוע רומית מודרנית, אך אינו מטיף נגד תופעות חוליגניות שהוא מציין כמדאיגות, מכיוון שלא זהו נושא הספר. את מה שהוא כן רוצה לומר הוא אומר מפורשות: ״אני מעמיד פנים שאני כותב על כדורגל, אבל אני כותב, כמו תמיד, על הזמן החולף״.

שמות השחקנים כעוגיות מדלן

הספר נפתח בדיון קצר על ארכאיות התאריך 1998, ומשם, לאחר שהודגש חלוף הזמן, הוא מתחיל להתקדם, לא תמיד באורח ליניארי, ממונדיאל למונדיאל. הזמן החולף הוא הרזון ד׳אטר של ״כדורגל״, אך בעצם טוסן מבקש למקד את הזרקור בדיוק בדבר ההפוך: הנצח. נצחיות הטבע ונצחיות הכדורגל – "זהו הקשר, זוהי ליבת הרשימה. אולי זוהי המטרה הסודית של השורות האלה, לנסות להפוך את הכדורגל, את החומר ההמוני, הגס והמתכלה שלו, לצורה נצחית הקשורה לעונות, למלנכוליה, לזמן ולילדות״.

אם היה נדמה ששורה אחרונה זו נכתבה בקולו של פרוסט, התיאור הבא כבר אינו מותיר כל מקום לספק בנוגע למסורת הספרותית המתערבבת בכתיבתו של טוסן: ״מעולם לא חשתי התאמת זמנים מושלמת כמו זו שחוויתי ביפן ב־2002: במשך חודש שלם, זמן הכדורגל, אותו זמן מרגיע ומופשט, לא הוחלף, כי אם גלש, הותך לתוך הקליפה הרחבה יותר של הזמן האמיתי, וגרם לי להרגיש את חלוף הזמן כליטוף ארוך ומגונן, מיטיב, מסוכך, אפוטרופאי״. פרוסט במלוא הדרו.

וכאילו כדי להסיר מן הדרך כל סימן שאלה שנותר, טוסן נועץ את מסמר החמאה האחרון כשהוא דן בשמות שחקני נבחרת בלגיה, שאותה הוא אוהד, במונדיאל 1998, ובוחר בתיאור האקספליציטי הבא: ״והשמות עטורי התהילה האלה, שהמתיקו את ילדותי, עדיין מצטלצלים כעוגיות מדלן פלמיות מתכתיות באוזניי המלנכוליות״. עוגיות המדלן הן הסמל המזוהה ביותר עם ״בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, וטוסן נותן לו את הכבוד באופן מפורש.

רוחו של הספר כולו היא צרפתית. צריך להבין: אפילו אם נזיז לרגע הצידה את העובדה שנעוריו עברו עליו בצרפת, מוצאו של טוסן במסורת הבלגית הצרפתית, לא הפלמית. מעבר ל״צרפתיות״ שניכרת בסגנון הכתיבה שלו, הדבר נרמז גם בדיווחו על שיחה שניהל עם פקידה סינית דו־לשונית, ששלטה בסינית ובהולנדית. ואולם טוסן מציין כי לאור זאת, השפה המשותפת להם הייתה אנגלית. הלך החשיבה והביטוי של טוסן הוא צרפתי־קונטיננטלי־תיאורי, להבדיל מניתוחי־אנליטי־דיווחי. הוא תלמיד של פרוסט, לא של אלסחוט הפלמי.

תהילת הבועט למשקוף

חיבורו של טוסן הוא אפוא חיבור על חלוף הזמן, והוא ממשיל את הכדורגל לעונות השנה הקבועות והנצחיות: כשם שמתקיימים קיץ, סתיו, חורף ואביב במחזוריות שדבר לא יכול לה, וכמו שיש בשנה עונה קבועה לניצת התותים, וכפי שמתקיימים בטבע מחזורי גאות ושפל – כך מתרחשת עונת הכדורגל אחת לארבע שנים (אם נקודת הייחוס היא גביע העולם), במחזוריות יציבה, ברזלית, המלווה את חיינו בקשיחות, נוסכת בנו ביטחון באיתנותה.

הספר ראה אור לראשונה בשפת המקור ב־2016, כאשר איש לא שיער שמשחקי יורו 2020 יידחו בשל מגפת הקורונה. אבל זה לא משנה. טוסן אינו מנסה ״להוכיח טיעון בצורה קונקלוסיבית״; כאמור, זה אינו דיון אנליטי. טוסן רוצה להעביר רעיון, תחושה, ודחייתו של יורו 2020 אינה פוגמת בכך. מה שכן ״פוגם״ באותה תחושת נצח שמספק הכדורגל, מאיר טוסן, הוא נבחרת המשחקת לפתע בצבע מדים שאינו מאפיין אותה. הדבר מעיד, לדבריו, על חוסר הוודאות שבחיים, על ערעור הנצחי.

בתוך המסגרת הכללית – חיבור על אודות זרימתו הבלתי ניתנת לעצירה של הזמן – ״כדורגל״ מכיל עשרות אנקדוטות וזוויות מעניינות, נוגעות ומעוררות חשיבה. בין אלה מצויים, למשל, תיאור ההיקסמות המיוחדת מן המשחק, המאפשר לכל אדם הבועט כדור למשקוף הדלת של ביתו לדמיין, ולו לרגע, את תהילתו הנצחית; או העמידה על הרגיעה והשכחה שמאפשר משחק כדורגל כבועה או ״אי״ בזמן שדבר אינו קיים בהם מלבדו; או תיאור הנוף האורבני והאנושי של טוקיו דרך משקפי המונדיאל; או הקסם הניטל מהמשחק ברגע שהתוצאה כבר ידועה, קסם הקיים רק כל עוד העתיד הלא ידוע הולך ונחשף בפנינו אט־אט.

נקודה חביבה עליי במיוחד בספר היא זו שבה טוסן מספר על תחילת השידורים בצבע, כאשר צבען של חולצות הנבחרות היה ״נמרח״ אחר השחקנים כמעין ״הילה של עצמם״, ומוסיף ״ממד פיוטי בלתי מוטל בספק״. אלא שאותו קרטוע של טכנולוגיה בחיתוליה חוזר בשינוי אדרת עשרות שנים לאחר מכן, כאשר טוסן ינסה לראשונה לצפות בשידורים בטכנולוגיית סטרימינג. או־אז, במקום ״השהיית העבר״ התרחש דבר מה שהוא אולי היפוכה: בשל הפסקות קצרות בשידור נוצרו דילוגים קדימה ל״עתיד״, שהותירו פיסות מידע בלתי פתורות (מי הבקיע את הגול?).

עודף הבהירות שבעולם

רובד שעניין אותי במיוחד הוא הערותיו של טוסן על הכתיבה ועל האמנות, וגם על תחושותיו האישיות ביחס לכתיבה ומה שהיא מהווה עבורו. אחת האנקדוטות האהובות עליי בספר היא זו המתארת פקידה סינית שכועסת על טוסן משום שציין בטופס רשמי כי עיסוקו הוא ״אמן״; ״היא הזמינה אותי להסתפק במי שאני: סופר, לא יותר״. כך זורה טוסן הומור דק, מענג וחכם לאורך החיבור.

את דיונו בזמן החולף מביא המחבר לשיא, בעיניי, בחיבור אל־זמני שהוא שוזר בין הרקליטוס היווני העתיק ליפן של המילניום השלישי. הוא מתאר כיצד ראה את נהר הקאמו באופן כה שונה בשתי פעמים נבדלות שבהן הביט בו – פעם אחת בביקור ביפן בתחילת שנות התשעים, ופעם אחרת בביקור לרגל מונדיאל 2002. לא אותו הנהר; אי אפשר להתבונן באותו הנהר פעמיים. בכך הוא מחבר את הרקליטוס לדיון בחלוף הזמן, בכאן ועכשיו לעומת הנצח: ״אני עוצר על שפתו תחת מטרייתי השקופה ומביט בשטף המים, בזרם, במערבולת – ולראשונה חלוף הזמן נראה לי מאיים. אני מביט בנהר הקאמו והזמן נוהם, חולף עם זרם המים: אני מזדקן בקצב זרימתו״.

אותי, באופן אישי, שיח ברוח קונטיננטלית מעייף. אבל חלק מכוחו של טוסן הוא יכולתו לומר הרבה במעט מילים: כמו שמשחק כדורגל מוגבל ל־90 דקות פלוס שתי דקות תוספת זמן, כך גם ב״כדורגל״ טוסן חולש על פני 90 עמודים בעברית פלוס שניים. לכן, גם לקורא שעפעפיו כבדים נוכח פילוסופיה ״של היבשת״, הדיון ממצה ואינו נמתח לעייפה. 180 עמודים כנראה לא הייתי שורדת, אך 90 היו תענוג. בעיקר חדרו אל ליבי רגעי קסם מבודדים, חדי תובנות, מצחיקים וחכמים.

״כדורגל״ מהנה כמו משחק כדורגל וחכם וכמו ספרות טובה. מי שמחפש בהירות בספר נדרש לעיתים למאמץ, ואולם גם על כך משיב לי טוסן בתבונה רבה בעמוד 78, כאילו צפה את קובלנתי: ״הבעיה אינה העמימות שבעולם, אלא דווקא עודף הבהירות שבו״.

טוסן חותם את הרשימה בצורה נפלאה, הסוגרת בחיבור עדין ורועם את מעגל המיזוג בין הכדורגל לטבע. בתרגום נקי ויפה של מיכל שליו, כהרגלה, בעיצוב וגימור אטרקטיביים שהם מסימני ההיכר של הוצאת לוקוס, ובעריכת תרגום של דניס הרן בן דור, שניכר בה יישור קו מוצלח עם הקונבנציות החדישות בלשון העברית התקנית, ״כדורגל״ הוא גול ניצחון בטוח כמתנה לאדם שאוהב גם כדורגל וגם לחשוב.