אֲנִי תַּעֲרֹבֶת אֲנִי, / אֲנִי תַּעֲרֹבֶת, בְּעֵרֶךְ מַבְּסוּטָה, בְּעֵרֶךְ / מַבְּסוּטָה, אֲנִי / תַּעֲרֹבֶת מַבְּסוּטָה […] אֲנִי מִקִּרְיַת אֱלִיעֶזֶר, חֵיפָה אֲדֻמָּה, תַּעֲרֹבֶת. תַּעַזְבוּ אוֹתִי ("אנא מחלוטה אנא")
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפצצה שתחדור לבונקרים של חיזבאללה ואיראן בדרך לישראל
– שני סיפורים שהם כמו אחד
– הפרופסור למתמטיקה שמתחזה להאקר ומגדל עשרה ילדים
על כריכת ספרה החדש של ד"ר סיגל נאור־פרלמן, "מַחְלוּטָה" (הוצאת פרדס), נראית תערובת של נקודות קטנות, צבעוניות, כמו בלטה בבית מגורים ישן. השיר הראשון מערב בתוכו יידיש וערבית, שתי שפות שנאור־פרלמן – חוקרת ועורכת ספרות ומייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל – שמעה בבית הוריה, והספר כולו הוא עירוב של קולות, תחושות וז'אנרים.
"אני מרגישה שאני כל מיני דברים, לא דבר אחד, ומאוד קשה לי שבעידן פוליטיקת הזהויות מכריחים אותך להיות משהו, להגדיר את עצמך", מסבירה נאור־פרלמן את פשר השם "מחלוטה", "תערובת" בערבית. "יש לי ריבוי לשונות בתוכי, ריבוי מחשבות, ריבוי סגנונות. אני אוהבת קיטש ודרמה, אוהבת איפוק ובלגן, אוהבת לקרוא ולכתוב וגם לצפות בטלוויזיה. כל האתרים שאני נמצאת בהם, הממשיים והמדומיינים, דורשים ממני להיות דבר אחד, ואת לא יכולה להגיד משהו שחורג מהאופן שבו את רוצה להציג את עצמך. אבל אני לא רוצה שיכריעו, שיגידו 'היא כך וכך'. אז יש כאן מין התרסה, אני מחלוטה. לכן אני כל כך אוהבת ספרות, כי הספרות היא החריגה, היא הקלקול.
"כשאני מלמדת את הסטודנטים שלי סיפור על משפחה מסובכת ושואלת אותם, בתחילת הדברים, מה לדעתם יקרה בסיפור, הם תמיד מסדרים הכול כך שכולם ייצאו כמו שצריך. הם כבר מחפשים את התיקון. אבל הקלקול נמצא שם כל הזמן. אני לא עושה לו רומנטיזציה או אידיאליזציה, אבל אני רוצה לתת לו מקום. גם ב'דרך רוח', הרעיון הוא לתת לדברים לשרוט, להיות לא ברורים, להתפרץ החוצה ולהישאר שם. אנחנו לא רוצים לסדר לתלמידים את העולם או לשדר הצלחה, לקחת אותם מנקודה אחת לנקודה שנייה, אלא לראות את העולם שבפניו אנחנו עומדים ולהתמקד בו. במקום להסביר כל הזמן, פשוט לקרוא ולכתוב".
מלחמה יומיומית
בְּכָל / כִּתָּה / לְאַזְהָרָה / תְּלוּיוֹת / עַל / הַקִּיר / הוֹלוֹגְרָמוֹת / שֶׁל / הָרוֹעִים / הַקְּשׁוּחִים: / הַנָּשִׂיא / רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה / שָׂרַת הַמִּשְׁפָּטִים / שַׂר הַחִנּוּךְ / וְהָרַמַטְכָּ"ל. פק"ל. / כִּבְשָׂה שֶׁזָּזָה יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה / מוּבֶלֶת מִיָּד לִשְׁחִיטָה ("בכיתה")
היא בת 51, נולדה בחיפה וגדלה בה, ומתגוררת בה עד היום עם בעלה ליאור, איש צבא לשעבר וכיום השותף שלה ב"דרך רוח". בעבר הייתה עורכת השירה בכתב העת המנוח "מטעם". "מחלוטה" הוא ספרה השלישי: השניים הקודמים היו ספרי מחקר, האחד על נתן זך והאחר על המשורר המרתק והנשכח נח שטרן. במשך שנים הייתה נאור־פרלמן מורה לספרות בתיכון ליאו בק בחיפה, וחוויותיה בין כותלי בית הספר מצאו מקום גם בשיריה.
"מערכת החינוך היא מערכת מאוד בעייתית", היא סבורה. "הדוגמה הכי טובה לכך היא שמערכת החינוך מקבלת את המושגים שלה מכל מיני עולמות, כמו פסיכולוגיה או סוציולוגיה או העולם העסקי, אבל זה קורה עשור אחרי שהמושגים כבר יצאו משימוש. קונים את המושגים האלה מיד רביעית וחמישית, וזה מאפיין את פני המערכת – היא לוקחת דברים בהשאלה, מערבבת ויוצרת משהו שאין לו קו ברור או עמוד שדרה משלו. תוסיף לזה את הלחצים שמסביב – ממשרד החינוך, מהרשויות המקומיות, מההורים.
"בתוך כל זה, למורים יש שתי אפשרויות. או להגיד 'די, אין לי כוח' ולעשות מה שאומרים, או למרוד. אני נכנסתי לבית הספר כל יום כמו למלחמה, אבל מתוך אהבת אמת ודאגה לתלמידים. למה מלחמה? כי ניסיתי בכל מקום שהיה שגור, רגיל, מובהק – לסובב, להראות מזווית אחרת, לעשות הזרה. במקום להגיד לתלמידים 'יפה מאוד' או 'הַמשיכו כך', עצרתי והקשבתי למה שהם אומרים. רציתי להבין, לשמוע אותם, אולי הם שבויים באיזו קונספציה, אולי אני שבויה באיזו קונספציה. לא לשקוט על השמרים".
אני מנחש שהמערכת לא מתה על זה.
"ממש לא. מבחינת המערכת הייתי רעש והפרעה. מה שחלחל אליי הוא המון כעס על המערכת, אבל בכעס יש גם תשוקה. הכעס הוא על ההורים שמתערבים, שמתקשרים לרכזת השכבה ואומרים: 'תשמעי, סיגל כתבה סיפור, אבל זה לא סיפור שמורה צריכה לכתוב'. כעס על המערכת שהיא סופר־פוליטית, אבל זו פוליטיות של המובן מאליו. ברגע שאתה אומר משהו אחר, שהוא לא המובן מאליו, פתאום זה הופך להיות פוליטי. רציתי להיות זרה, ונשארתי זרה כל הזמן".
ואיך זה מסתדר בתוך בית ספר שמעצם מהותו מחנך להליכה בתלם?
"אני לא חושבת שצריך להיות חלק מהתלם כמו שמציגים אותו היום. בעיניי תלם הוא קריאה וכתיבה, נקודה. אבל ילדים יוצאים ממערכת החינוך בלי שהם יודעים לקרוא משפט אחד תקין, בלי לכתוב. תלם זה לשבת בכיתה בשקט ולקרוא ולכתוב, ולא מיליון תכניות ומיזמים. תלם זה לעבוד, להיות רציניים, ללמד לחקור, לראות כל ילד, לבוא כל יום לכיתה ולשאול מה שלומך. זה לא קורה, כי הלחצים על המורים חזקים מאוד, כי לא מאפשרים להם הרבה וכי הם נשברים. עובדה, אחרי ארבע־חמש שנים הרבה מורים עוזבים".
פנס קטן בחושך
ב־2014, אחרי שבעלה ליאור השתחרר מן הצבא, הם הקימו יחד את "דרך רוח". התוכנית פועלת כיום בשישה מוסדות אקדמיים ברחבי הארץ, ובמסגרתה תלמידי תיכון שומעים שיעורים בפילוסופיה, בספרות ובהיסטוריה, שמועברים על ידי צוות מורים מיוחד. מדי שבוע נוסעים התלמידים לאוניברסיטה שבעיר מגוריהם לשלוש שעות של שיחה, לימוד ודיונים, קוראים טקסטים וכותבים עבודות. מטבע הדברים, בתקופה הנוכחית עברה הפעילות למרחב הווירטואלי. התוכנית פועלת כיום באוניברסיטאות חיפה, תל־אביב, בן־גוריון ובר־אילן ובמכללות תל־חי ואורנים, בשיתוף העירייה המקומית וקרן פילנתרופית. נאור־פרלמן מדגישה שלא מתקיים סינון בקבלת התלמידים לתוכנית, וכל מי שמעוניין יכול להצטרף.
"נכנסנו לזה כי ראינו איך מדעי הרוח הולכים ומקוצצים בתיכונים", היא מתארת. "באותה תקופה עוד כמעט לא היה שיח בישראל על משבר מדעי הרוח. אני עצמי ישבתי בוועדת המקצוע של ספרות כשקיצצו חמישים אחוז מהחומר, וכאב לי הלב. זו הייתה הנקודה שיצאנו ממנה, לנסות לעשות משהו במקום הזה ולהכניס את הבסיס לתוך מערכת החינוך.
"התלמידים באים לשלוש שעות בשבוע, יש כריכים ושולחן קפה שלידו הכול מתחיל להתהוות, כל השיחות והרעיונות, והתלמידים לומדים חמש יחידות לבגרות ומקבלים נקודות זכות אקדמיות. אנחנו גם מעודדים אותם לכתוב עבודות גמר, והם כותבים עבודות גדולות ורחבות בהנחיה צמודה של המורים. השלב הבא שאנחנו חולמים עליו הוא תרבות, בניסיון להפוך את התלמידים לאקטיביים בתחום. בבת־ים, למשל, אנחנו בשלבים של מחשבה על בית קפה שהתלמידים יפעילו וייצרו ערבי השקה ואירועי תרבות, יצמיחו תרבות עירונית מקומית.
"הנקודה היא שבית הספר תופס את עצמו כמי שמכין לשוק העבודה, וכך גם האוניברסיטאות. ואם אתה מכין לשוק העבודה, למעשה לא לומדים. בבתי הספר אין זמן הווה כמעט, הכול מוסב על העתיד. בכיתה א' מתכוננים לכיתה ב', בכיתה י"ב מתכוננים לצבא, וכך הלאה. מה שחסר הוא קריאה וכתיבה, דיון, העשרה, טקסטים".
מה התוכנית הזו עושה לתלמידים?
"הם קוראים לנו 'תחנת דלק', כי פעם בשבוע הם באים להיטען ולאגור כוחות. אני חושבת שהם יוצאים הרבה יותר חזקים ובטוחים בעצמם. המטרה שלנו היא להעלות את רמת המודעות שלהם לטקסט, לשפה, ללשון, למחשבה, לפוליטי, לעולם, ומתוך הדבר הזה שהם ימשיכו הלאה. מה שקורה הוא שפתאום הם פוקחים עיניים, ומתחילות התנגשויות עם העולם. הם כבר לא יכולים לחזור לבתי הספר שלהם ולקיים את הדיון הרגיל בשיעור חינוך. הם רוצים טיעונים מבוססים, דוגמאות, עובדות. הכול משתנה.
"הרבה תלמידים רגילים ללמוד את מה שצריך, ובכלל לא יודעים שלצד מה שצריך יש גם את מה שמעניין. לא תמיד יודעים שיש מעניין, ועוד פחות תלמידים יודעים שאפשר להיעזר בטקסטים כדי לשאול שאלות גדולות. בקורונה, למשל, שאלנו את עצמנו מה התפקיד של מדעי הרוח בזמן הזה. התחלנו לחשוב עם התלמידים על שאלות של בדידות ומחלה ואובדן, ופנינו לספרות. דיברנו על בוקאצ'ו, על פוקו, על קאמי, בניסיון לחפש תשובות לשאלות הגדולות שמטרידות באמת – מה זה אומר לחיות בעולם עם ריחוק חברתי, כשהמגע הפיזי אסור וכשגבולות החדר הופכים לממשיים. מה קורה כשהעולם הווירטואלי חונק ולא פותח. אנחנו לא בורחים מהשאלות הקשות, והתלמידים יודעים את זה. מצד אחד זה מסבך, אבל מצד שני העיסוק בטקסטים האלה מדליק פנס קטן בתקופה של חושך מוחלט, כשאנשים לא יודעים לאן הם הולכים".
המעקה של הבריכה
אֲנִי רוֹצָה לָשׁוּב וְלִקְנוֹת שְׂמָלוֹת, לָשֶׁבֶת בַּקָּפֶה / וְלֹא לִכְתֹּב שׁוּם / יְצִירַת מוֹפֵת ("עזבון")
אחד ממחזורי השירים בספר מוקדש לסופרת רונית מטלון. נאור־פרלמן הכירה אותה כשלמדה אצלה בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, אך הקשר התבסס והעמיק ב־2014, אז עברה מטלון לחיפה. "לרונית הייתה מין עמידה לא ספרותית מול העולם, בתוך הספרות", אומרת נאור־פרלמן. "לתוך הספרות שלה היא הכניסה חוש הומור, עמדות פוליטיות, אנקדוטות. הכתיבה הייתה גילום של הדמות שלה. היא הייתה יכולה להפליג בחצי שעה של דיבור על ספר שקראה או סרט שראתה.
"היה לה המון טעם בכתיבה, והטעם הזה אפשר לה להכניס לתוך רומן משהו שנראה לחלוטין לא מתאים. הייתה בינינו חברות לא ספרותית. היא שנאה את הכניסה לתוך משבצת אחת של 'סופרת'. הלכנו למסעדות ולים, קנינו בגדים, עשינו המון דברים יחד. גם השיחות שלנו, עד כמה שהן היו עמוקות מאוד, לא היו השיחות התרבותניות האלה, על איך אני צריכה להיות ואיך אני צריכה להיראות. זה היה אחרת לחלוטין.
"אני חושבת שרונית הצליחה לעזור לי לנקות את השרידים העקשניים האחרונים של ההצדקות, הצורך בהתנצלויות, תכונות שהיו לי. היא כל הזמן אמרה לי 'תעזבי כבר את המעקה של הבריכה, תהיי אמיצה עם מה שאת עושה'. 'מחלוטה' גם לא היה יוצא אלמלא רונית הייתה מתה. הייתה לה נוכחות חזקה כל כך בחיי, שכל זמן שהיא הייתה בחיים יכולתי לכתוב רק ספרות מחקרית. המפגש איתה היה מפגש של חיים בשבילי, מפגש של חיות גדולה, והיא חסרה לי מאוד".
