אחת משאלות הרוחב החשובות ביותר בחקר תולדות הדתות היא מה כוללת דרך החניכה של התלמיד, בוודאי זה המובחר: איזה תהליך עליו לעבור, שבמהלכו לא רק ירכוש ידע אלא גם ישתנה בעצמו ויהיה ראוי להיות, בסופו של דבר, מאסטר בעצמו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מיכל וולדיגר: "בצלאל רצה שתהיה פה ציונות דתית אחת"
המימון לאונר"א: האמירותים יפסיקו, האמריקנים יחדשו
מהר הבית להר עיבל: עם ישראל עדיין זוכר למה הוא פה?
למרבה הצער, כשם שאין לנו הרבה יומנים אישיים שנכתבו על ידי אישים מרכזיים במסורת היהודית בכלל ובזו הקבלית בפרט, כך גם אין לנו הרבה תיאורים של תהליכי חניכה של המיסטיקנים היהודים. יש אמנם ספרי קבלה, תיאורטית ומעשית, ופה ושם גם מוזכרות טכניקות מדיטטיביות או שיטות טראנס, אך חסרים תיאורים כיצד המורה חנך את תלמידו, שמהם יכולים הקוראים להבין כיצד הם יכולים בעצמם להגיע למעלתו של המורה. עם זאת, ולמרבה המזל, תיאור סיפור החניכה שהוא אולי בעל המשמעות הרבה ביותר בתולדות היהדות בזמן החדש – מצוי בידינו בפרטי פרטים. כוונתי למערכת היחסים הסבוכה שהתקיימה בין רבי יצחק לוריא, המכונה האר“י הקדוש, ובין תלמידו רבי חיים ויטאל (להלן: רח“ו).
נראה שהקלישאה “אני ואתה נשנה את העולם“ מעולם לא הייתה מדויקת יותר לתיאור מה שקרה באותן שנתיים קצרות שבין שנת ש“ל לשל“ב (1572־1570). באותה העת הגיע האר“י ממצרים לצפת, שם פגש את רח“ו, הצעיר ממנו בכמה שנים, זיהה בו את נשמת משיח בן יוסף והחליט להקדיש את חייו לחניכתו המיסטית. הדרמה מתעצמת אם לוקחים בחשבון שהאר“י סבר שמפגשו עם רח“ו הוא הסיבה היחידה שבגינה עזבה נשמתו את העולם שכולו טוב וחזרה לעולמנו השפל בגלגול נשמות. אם יצליח לחנוך את ויטאל, הרי שהגאולה המיוחלת תוכל להפציע.
רבי חיים ויטאל כשלעצמו, יש לומר, היה בעל יומרות משיחיות אישיות עוד מילדותו, אך כשהאר“י הגיע לצפת לראשונה, ויטאל לא היה מן הראשונים לראות בגדולתו. למעשה, הוא לא הבין דבר ממה שהאר“י לימדו. רק לאחר טקס מופלא שאינני מכיר לו כל תקדים, שבו לקח האר“י את רח“ו לשיט בכנרת, עצר את הסירה במקום שאותו זיהה כבארה של מרים ונתן לו לשתות מן המים, החל רח“ו להבין את דברי רבו. אירוע זה היה לראשית תהליך החניכה המורכב והארוך שעבר רח“ו בדרכו לתיקון כל רבדי נשמתו על ידי רבו.
הספר שלפנינו מוקדש לסיפור מערכת היחסים המופלאה ומורכבת שבין האר“י לתלמידו רח“ו. המחברת, ד“ר דפנא לוין, פרסמה כבר קודם לכן מאמרים וספרים המוקדשים לנושא גלגולי נשמות בקבלה ופסיכולוגיה טרנספרסונלית, שהוא גם תחום עיסוקה. הקרבה הנפשית הגדולה בין החוקר ומושא המחקר מורגשת רבות לאורך הספר. ניכר שהרגישות לתהליכים מיסטיים מורכבים, שלרוב האנשים אינם מוכרים כלל, אפשרה לה לזהות בטקסטים המרובים שכתב רח“ו את פרטי שלבי החניכה שעבר.
קשה להיות משיח
בשער הראשון בספר מצפה לקורא הפתעה נעימה: “חניכה ויחסי תלמיד ומורה – בין מזרח למערב“. כאן פורסת המחברת מגוון מקורות מן ההינדואיזם, בודהיזם, סופיזם ועוד, המתארים כיצד חנך ה“גורו“ ־“מסלק הבורוּת“ – את תלמידו. ממקורות אלה, המסקנה היא חד־משמעית: אין התקדמות רוחנית ללא מסע חניכה מונחה על ידי מורה מוסמך. כך למשל נאמר על ידי אל־קשירי, אחד המורים הסופיים הגדולים: “מי שאין לו מורה – השטן מנהיג אותו… עץ הצומח מעצמו בלא יד… אינו נותן פירות“. והוא ממשיך: “כך גם התלמיד: אם אין לו מורה שבדרכיו ידבק בכל נשימה ונשימה, הריהו עבד יצרו ולידי הגשמת חפצו לא יגיע“ (עמ‘ 25).
ייתכן שהנחיות נוקשות מעין אלו אינן נוחות לקורא בן זמננו. אתוס האינדיווידואל המערבי מקשה עלינו את עצם המחשבה שעלינו לדבוק במישהו “בכל נשימה ונשימה“. גם המילה “גורו“ משמשת אותנו כיום בעיקר ככינוי גנאי. כיהודים, הדבר קשה לנו שבעתיים בשל הנימה הנוצרית המתלווה לדבקות כזו שבין מורה המורם־מעל לצאן מרעיתו. אך למיסטיקנים הקדומים, בכל הדתות, כולל היהודית, הדבר היה ברור: ההשתנות האישית עוברת דרך הידבקות מוחלטת במורה. מעטים היו המורים הרוחניים, כדוגמת ר‘ שמחה בונים מפשיסחה, שהאמינו כי על התלמיד לבנות עצמו בכוחות עצמו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשל האוצר והגשר הידוע. שאר שערי הספר מוקדשים לפירוט תהליך החניכה של רח“ו בידי האר“י.
אף שרוב המקורות בספר מוכרים לי, ארגון החומר והדיון המפורט בו מאפשרים מבט רחב על התהליך הסיזיפי שהסכים רח“ו לעבור במטרה להיות משיח בן יוסף, ועל מערכת היחסים הסבוכה שבין הרב לתלמיד. יש לציין שהדברים כתובים רובם ככולם מנקודת מבטו של ר‘ חיים ויטאל, וכי כמעט אין לנו נקודות מבט נוספות. אגב, בעיה זו חוזרת על עצמה במערכת יחסים חשובה נוספת, שגם לה השפעה דרמטית על תולדות היהדות – זו שבין רבי נחמן מברסלב לתלמידו רבי נתן מנמירוב. בשני המקרים התלמיד השתלט כליל הן על ההיסטוריוגרפיה והן על הכתבים של הרב לאחר פטירתו, ולמעשה כמעט כל שידוע לנו על הרב בכלל ועל מערכת היחסים ביניהם בפרט הוא מתוך הפרספקטיבה של התלמיד, שהיא כמובן סובייקטיבית מאוד.
אך נשוב לסיפור שלנו. האר“י אמר לרח“ו שלא בא לעולם אלא בשבילו; הוא אהב את תלמידו כאהבת אב את בנו והתמסר לחניכתו עד כדי מסירות נפש. אך מצד שני, אין לקנא ברח“ו כלל. האר“י הטיל עליו מסכת סיגופים כבדים מאוד, שכללה צומות מרובים, לפעמים של ארבעים יום, לבישת שק ואפר, תעניות דיבור ואפילו כפיית עצמו לכדי דיכאון על מנת לכפר על קלות דעת שאי פעם נהג. דבר לא נעלם מעיני האר“י. הוא זיהה למשל על מצחו של רח“ו שכשהיה ילד קטן קילל את הוריו, וגזר עליו תעניות קשות כדי לכפר על החטא הזה. מעבר לכך, במקרה אחד הסכים האר“י לגלות לרח“ו סוד שעלה לו במחיר חיי בנו, ובמקרה נוסף גילה לו סוד שעלה לו במחיר חייו. האר“י האשים באסונות אלה את תלמידו, ואמר לו שהוא עצמו עומד למות בגלל הסודות שלחץ עליו לגלות לו. רח“ו לא השתחרר מתחושת האשמה על הריגת רבו כל ימי חייו.
מלבד טיהור הנפש על כל רבדיה וגלגוליה על ידי סיגופים, לימד האר“י את רח“ו “ייחודים“ סבוכים שעליו לתרגל. הוא הורה לו כיצד לשוחח עם רוחות נפטרים על קבריהם, לגרש דיבוקים, ועוד דרכי רפואה מאגיות־שמאניות. כאן המקום להזכיר שרח“ו לא היה תלמיד פתי כלל. אדרבה, מדובר באחד המוחות הגדולים ואף הביקורתיים שהמסורת היהודית יכולה להתפאר בהם. הוא מציין כי בחן היטב את דברי האר“י, ורק לאחר שנוכח לדעת כי הם אכן נכונים וכי לרבו יכולות אוקולטיות מפעימות שלא ניתן לפקפק בהן, הסכים מרצון לדרך הייסורים שעבר תחת רבו.
לטעמי, המחברת איננה מציינת מספיק את הספקות שהיו לרח“ו ברבו, שבאו לידי ביטוי בחלומותיו כפי שהעלה על הכתב ביומנו, שנודע לימים בשם “ספר החזיונות“. אציין כי לפלא הדבר שאף שרח“ו טרח כארבעים שנה על עריכת כתבי רבו, הוא לא הסכים לגלותם. להערכתי הפקפוקים בצדקת הדרך גברו עם השנים, כאשר ראה כי כל הבטחות רבו לגביו עלו בתוהו. אך השערה זו צריכה עוד בירור מעמיק יותר.
איך שגלגל מסתובב
אחת התגליות המרתקות של המחברת היא חשיפת מערכת גלגולי הנשמות הסבוכה שהייתה בין הרב לתלמידו. מסתבר שהאר“י סבר כי רח“ו היה רבו בגלגול אחד ואף היה אביו בגלגול אחר! מבחינה זו, את ההתמסרות שלו לתלמידו הוא ראה גם כהוקרת הטוב על תקופות הגלגולים הקודמים. ככה זה כשאתה מקובל – הביוגרפיה שלך נפרסת על פני דורות רבים ועליך להתחשב לא רק במערכות היחסים שלך בהווה, אלא להבין כיצד מערכות היחסים ואירועי החיים בגלגולים הקודמים משפיעים ומעצבים את חייך בהווה. אציין שבמקום אחד ביומנו רח“ו סבר כי הבן שנולד לו לאחר פטירת האר“י הוא גלגול האר“י עצמו. לולא דמסתפינא הייתי אומר שבכך רח“ו הביע ניצוץ של ניסיון להשתחרר מן הפוזיציה של תלמיד כנוע.
צילום : נריה בן לולו, סוכנות הידיעות "חדשות 24
אישיותו של רבי חיים ויטאל זוכה כיום, בצדק רב, לתשומת לב גוברת במחקר. לפני כמה חודשים התקיים כנס גדול בן שלושה ימים מטעם מכון בן צבי, שעסק בדמותו (זמין ביוטיוב). וכך כותבת לוין: “בפנינו נגלית דמות רנסנסית יהודית טיפוסית של רב מקובל ענק, ומלומד מחונן השולט בקאנון היהודי, בהלכה ובמשפט, במדעים של התקופה, ובהם אסטרונומיה, אסטרולוגיה, רפואה וצמחי מרפא, כימיה ואלכימיה, צורפות, הכנת מוצרי מזון חיוניים, שפות שונות, מאגיה וקבלה מעשית, ובספרות הרלוונטית לכל אחד מן התחומים שמנינו“ (עמ‘ 219).
אכן מדובר באישיות ענקית, ודומה שרק גודל שכזה יכול היה להכיל את השפע שהביא עימו האר“י. המעז להיכנס בשעריה של קבלת האר“י לא יכול שלא להשתאות כיצד היקף מסחרר זה של ידע, יחד עם מורכבות שכל אדם סביר ילך בה לאיבוד, נלמד רק במשך שנתיים. כל זה לא היה יכול לשרוד ללא מסירותו של רח“ו לרבו ואריכות ימיו לאחר פטירת הרב. ראוי לו לרח“ו לקבל את מקומו בפנתיאון היהודי, שכן לולא הוא אין לדעת מה היה שורד מקבלת האר“י; תורה, שעליה אפשר לומר, שכל מה שנכתב בהגות היהודית ממנה והלאה הוא בחינת הערות שוליים לה.
בהמשך להתעניינות הגוברת באישיותו של רח“ו אעיר שניכר כי המחקר שלפנינו נכתב לפני שנים אחדות, ומאז ועד פרסומו לא נוספו לו התמורות שחלו בינתיים במחקר דמותו של רח“ו; מידע שעל הקורא להשלים ממקומות אחרים. החיבור נקרא בשטף גם על ידי מי שאינם יודעי ח“ן. ידיעותיה של המחברת בעולמות המשיקים למושא המחקר שופכות אור יקרות על תהליך החניכה המפורט ביותר שבידינו במסורת המיסטית היהודית. כעת מחכה הספרות העברית לסופר שייקח את הממצאים שלפניו ויכתוב פרוזה שתתאר באופן דרמטי את יחסי הרב שנפטר בדמי ימיו ותלמידו הגדול, ואת אחד הכישלונות הצורבים ביותר בתולדות ישראל – ניסיונם של השניים להביא גאולה לעולם.
