בשבוע הבא, בי' באייר, יחול יום הרצל. ביום זה מציינת מדינת ישראל, על פי החלטת הכנסת משנת 2004, את יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, ומוסדות המדינה מונחים לקיים בו פעילויות המעלות על נס את פועלו של חוזה המדינה. הרצל הוא גיבור־העל של המדינה הציונית. דיוקנו משקיף עלינו מאינסוף תמונות, ודמותו האייקונית המרשימה משדרת הדר וזקיפות קומה מנטלית ופיזית גם יחד.
עלייתו המטאורית של הרצל לפסגת המנהיגות של התנועה היהודית הלאומית, וההכרה בו כמנהיג העם היהודי על ידי ראשי מדינות, אפשרו – לראשונה אחרי אלפיים שנה – דיפלומטיה יהודית בינלאומית. האפשרות לנהל מדיניות חוץ יהודית בלי מדינה יהודית הייתה חידוש מהפכני. את השינוי הדרמטי הזה חולל הרצל בתשע שנות פעילותו על במת ההיסטוריה – משנת 1895, עד מותו, בגיל 44 בלבד, בשנת 1904.
התגשמות חזונו חמישים שנה בלבד לאחר הקונגרס הציוני הראשון, הייתה גולת הכותרת של פעילותו: אין בכל תולדות האנושות אח ורע להעברה מסיבית ומכוונת של אוכלוסייה אזרחית מפוזרת למקום אחד, והקמת מדינה עצמאית על בסיס מהלך זה. אין ספק שגם הנסיבות ההיסטוריות סייעו. אך ללא התשתית הארגונית וההתיישבותית שהניבה פעילותו של הרצל ושל ממשיכי דרכו בתנועה הציונית, אותן נסיבות בלבד לא היו מולידות מדינה. למה הדבר דומה? לקריעת ים סוף בלי עם שעומד על שפתו. הנסיבות היו חולפות ועם ישראל, או מה שנותר ממנו, היה נשאר בגלות.
בשנת 1895, בתחילת פעילותו הציונית, נפגש הרצל עם הרב משה מוריץ גידמן, רבה הראשי של וינה, העיר שבה חי ופעל הרצל רוב ימיו. הרצל ביקש לקרב את הרב גידמן לציונות. בתום הפגישה, תגובתו של גידמן, שהיה מבוגר מהרצל ב־25 שנים, לא יכלה להיות נלהבת יותר: "אתה נראה לי כמו משה רבנו", אמר, "אולי אתה זה שא־לוהים בחר בו". תגובה ראשונית זו של הרב גידמן (שמאוחר יותר, יש לציין, חזר בו מתמיכתו בציונות) איננה יוצאת דופן, וישנן עדויות רבות לתגובות דומות להופעתו של הרצל בתקופה הקצרה של פעילותו הציבורית.
בדברים הבאים אבקש להצביע על קווי דמיון בין הרצל ובין משה רבנו, המנהיג הראשון של עם ישראל ומי שהוריד לו תורה מהר סיני. קווי דמיון אלו רבים. על חלקם אתעכב וחלקם אזכיר רק בקצרה, מפאת קוצר היריעה.
כנגד כל הסיכויים
שני המנהיגים גדלו על ברכי תרבות זרה, ויתרה מכך, תרבות שממנה יצאה יוזמה להשמיד את עם ישראל. משה גדל בבית פרעה שציווה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". הרצל התחנך ופעל בבירת האנטישמיות באירופה, וינה שבאוסטריה, ששלט בה ראש עיר אנטישמי מוצהר שצורר היהודים הגדול בהיסטוריה, גם הוא אוסטרי, שאב ממנו השראה רבה. שני המנהיגים, משה והרצל, הגיבו בתחילת דרכם על מעשה אנטישמי שהתרחש לנגד עיניהם (איש מצרי מכה איש עברי, משפט דרייפוס).
לשניהם הייתה מסירות אין קץ לעם ישראל. משה רבינו ביקש שאם עם ישראל יושמד, "מחני נא מספרך אשר כתבת". הרצל הקריב את נישואיו, את בריאותו, את כספו ולבסוף, לפי עדותו, את חייו למען עם ישראל. וכך מסר לאחד ממקורביו על ערש דווי, יום לפני מותו: "תמסור את ברכותי לכל (שותפַי בתנועה הציונית) ותאמר להם: נתתי את דם לבי למען עמי". מי שקורא את יומניו של הרצל יודע שאין זו אגדה.
שני המנהיגים החלו את פעילותם במצב נואש, כאשר בעיני בשר ודם ההיתכנות לתרחיש שנאבקו למענו – יציאת מצרים, הקמת מדינת היהודים – הייתה אפסית. שניהם זכו לאמון של חלקים גדולים בעם תוך זמן קצר יחסית מתחילת פעילותם הציבורית. משה רבנו התקבל כמנהיג העם הן על ידי העם והן על ידי פרעה מלך מצרים מיד עם הופעתו, ולמרות התמרמרויות חוזרות ונשנות העם הלך אחריו. הרצל הפך תוך פחות משנה מדמות אלמונית למדי למנהיג של עם, והוכר ככזה גם על ידי שליטי העולם. שני המנהיגים, משה והרצל, לא זכו לראות את ההגשמה המלאה של חזונם (כניסה לארץ, הקמת מדינת ישראל). צאצאי שניהם לא המשיכו את דרכם.
ולמרות קווי דמיון מרשימים אלה, קיים שוני מהותי בין שני המנהיגים: הזיקה לתורת ישראל.
משה רבינו, בחיר האנושות, היה האדם הקרוב ביותר לא־לוהים עלי אדמות: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ועל פי הרמב"ם גם לא יקום. הרצל היה יהודי מתבולל, ואף שחזר לעמו מעולם לא חזר לדתו, בוודאי לא במובן של קיום תורה ומצוות. הבדל זה הוא כה מהותי עד שעל פניו בכוחו לבטל את כל קווי הדמיון שהוזכרו לעיל. בשאלה זו התלבט גם הרב ריינס, עד שלבסוף, כאשר ייסד את תנועת המזרחי – הסיעה הדתית שפעלה במסגרת התנועה הציונית – הפך את סימן השאלה לסימן קריאה:
יפה אנו רואים כי איש מדיני שלא התבודד במדברות וביערים, ולא התקדש לטבול את בשרו, איננו מעוטר בטלית ובתפילין, איננו הוגה בתורת ה' ולא עינה בצום נפשו… ובכל זאת הצליח לעשות רושם גדול להפנות אליו חלק גדול מבני עמנו ולתת אמון בדבריו ובהבטחותיו, האין זה דבר פלא? (הרב ריינס, "אור חדש על ציון").
לפי גישת ה"הפוך על הפוך" של הרב ריינס, הצלחתו של הרצל על אף חילוניותו, היא היא המוכיחה את צדקת דרכו (לא כאן המקום לדון ביחסו המורכב של הרב ריינס להרצל ולאופייה החילוני של התנועה שחולל).
מתוך ההבדל הדתי בין משה רבנו להרצל נובע גם הבדל מהותי בדפוס פעולתם. משה רבנו פעל על סמך צו א־לוהי ותוכנית קבועה מראש ("ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", "פקוד יפקוד א־לוהים אתכם", "תעבדון את הא־לוהים על ההר הזה"). הרצל פעל על דעת עצמו, ללא תקדימים וללא עיון במקורות. הוא חיפש (ומצא!), על סמך ראות עיניו בלבד, את הדרך הנכונה כיצד להצליח בפוליטיקה ארצית. את זה הוא היה מסוגל לעשות רק בזכות חילוניותו: בזכות הכלים שרכש בהכשרתו האקדמית כדוקטור למשפטים; בזכות מעורבותו העמוקה בתרבות האירופית; בזכות היכרותו מקרוב כעיתונאי בכיר בעיתון וינאי מכובד את המנגנון הפוליטי במדינות אירופה. רק בכוח היותו ספוג בכל אלה, הוא פעל בהצלחה רבה כל כך.
הרצל הבין שעליו למשוך תשומת לב בינלאומית, ולשם כך בנה במה בדמות הקונגרסים הציוניים. לאחר שהמציא את עצמו כמנהיג על במת הקונגרסים האלה, הוא היה יכול להעצים את פעילותו הדיפלומטית ולגשת אל מנהיגי המעצמות כמנהיג של אומה. כללו של דבר: קשה מאוד להימלט מהמסקנה שהייתה זו דווקא חילוניותו של הרצל שאפשרה את הצלחתו.
הזכרתי לעיל את המעשה האנטישמי שהשפיע על גורלם של משה והרצל והסיט את חייהם מהמסלול שבו התנהלו עד אותו רגע. בשני המקרים המעשה האנטישמי היה רק קצה קרחון של הצרות שבהן היו נתונים היהודים בזמנם. היענותם של היהודים לקריאת מי שהיו למנהיגיהם נבעה במידה מכרעת ממצבם הנואש, מהצרה שביקשו להיחלץ ממנה. צרת היהודים בתקופת משה הייתה הדלק שהניע עם שלם לעזוב את ביתו ולצאת לדרך ארוכה. בדומה לכך, הרצל, בבואו להתמודד בספרו "מדינת היהודים" עם הטענה שתוכניתו עלולה להישאר בגדר אוטופיה, מציין את צרת היהודים כמניע הריאלי המרכזי והלא אוטופי שבזכותו תוכניתו תצא לפועל: "יש בהצעתי הכח המסובב והמניע במציאות את גלגליה של המכונה העומדת להיבנות… וכוח מניע זה מהו? צרת היהודים".
"עמו העתיק של א־לוהים"
עם זאת, העין הפרגמטית המפוכחת של הרצל הייתה רק צד אחד באישיותו. הצד האחר, למרבה הפלא, היה צד רליגיוזי חזק. בהקשר היהודי נהוג, בהיעדר מושג עברי, להשתמש במונח הלועזי "רליגיוזיות" כדי לאפיין סוג של תחושה דתית חזקה ללא קשר לקיום תורה ומצוות. במובן זה, אדם "דתי" יכול להיות חסר כל רגש רליגיוזי, בעוד שאדם "חילוני" יכול לחוות חוויה רליגיוזית משמעותית מבחינה רגשית.
הרליגיוזיות של הרצל מבצבצת במספר מקומות בכתביו ובאגרותיו, בין השאר באמירות אישיות ספורות שבהן הוא משווה עצמו למשה רבנו. מפאת קוצר היריעה לא ארחיב בנקודה זו, אלא אסתפק בהבאת קטע מספרו השני של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם כשנתיים לפני מותו (בשנת 1902). בחלק השלישי של הספר מתאר הרצל את מדינת היהודים העתידית כפי שהיא מצטיירת לנגד עיני רוחו, כעשרים שנה לאחר הקמתה, ובמרכזה ירושלים ובית המקדש. וכך הוא כותב:
מלבד בית המקדש, היו בעיר העתיקה ובעיר החדשה בתי כנסת נוספים – לכבודו של הא־ל הבלתי־נראה, ששכינתו שורה על עם ישראל הגולה זה אלפי שנים… כל אדם שהתהלך בסמטאות האלה, דבק בו בהכרח הלך רוח דתי, תהיה עמדתו כלפי הדת אשר תהיה… בית המקדש הוקם מחדש כי מלאו הימים. הוא נבנה כבימים עברו… בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה "ים הנחושת"… במקום זה עומדים בני עמו העתיק של א־לוהים ששבו לארצם ונושאים את עיניהם אל הנסתר. הם עומדים כאן כפי שעמדו אבותיהם בימים עברו על הר המוריה… שני דברים היו חייבים להתקיים יחד: החופש ותחושת האחדות. רק כאשר זה קרה ניתנה להם הזכות להקים את בית הא־לוהים.
בסוף מובאה זו מנסח הרצל שני תנאים שצריכים להתקיים בעם כדי שבית המקדש ייבנה מחדש: עצמאות פוליטית, כלומר חופש לאומי, ואחדות פנימית. כאן עומד הרצל על הקרקע המוצקה של המסורת היהודית, שכן בדרישתו הכפולה – חופש לאומי ואחדות העם – מהדהדת מסורת תלמודית עתיקת יומין. הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים, בעקבות אחת הדעות בגמרא, שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד המלכויות. כלומר, הסימן המובהק של הגאולה יהיה עצמאות מדינית, עם חופשי בארצנו. ובאשר ל"תחושת האחדות", כדברי הרצל, אין זו אלא אותה סולידריות בין יהודים האמורה לרפא את שנאת החינם המוזכרת במסורת התלמודית כאחת הסיבות המרכזיות לחורבן הבית.
הנה כי כן, למרות מרכזיותו של המרכיב החילוני בהצלחתו של הרצל, נדמה שללא הדחף הרליגיוזי, אם לא המשיחי, הרצל לא היה הופך לחוזה המדינה.
שמו הלועזי של בנימין זאב הרצל היה תיאודור. מקור השם ביוונית ופירושו "מתנת הא־ל", או, אם נרצה, מתניה. תיאודור הרצל, עם כל המורכבות באישיותו, הוא מתנה שבורא עולם העניק לעם היהודי בעידן המודרני. בסוג של צוואה שכתב כחודשיים לפני מותו לאחד ממנהיגי התנועה הציונית, דוד וולפסון, הפציר הרצל בידידו: "אל תעשו שטויות כל עוד אני מת". הביטוי "כל עוד" (solange) מוזר בהקשר זה במקור הגרמני לא פחות מאשר בעברית. האם ייתכן שאנקדוטה זו מסוף חייו של הרצל מבטאת את עומק זיקתו לא־לוהי ישראל בכלל ולאמונה בתחיית המתים בפרט? לא־לוהים פתרונים.
ובינתיים, הבה לא נעשה שטויות כל עוד הרצל מת.
