'ריחן סאנסט': פירוק הטראומה מלבנון דרך רומן

שבוע לפני שהקו בלבנון מתחלף, מחליט רס"ן קובי, מפקד מוצב ריחן, להוציא מבצע מאתגר מעבר לקווי החיזבאללה, שעליו יפקד סגן שאול אייל, אחד משני גיבוריו הראשיים של הרומן החדש של אסף גורדון, "ריחן סאנסט". בתדרוך שלפני היציאה לקרב, אחד הקצינים, סודרי, משמיע ביקורת חריפה באוזני המפקד על עצם נחיצותו. "מה דחוף לחצות קו אדום דווקא עכשיו?… איזה היגיון מבצעי יש ללכת לשם שבוע לפני החילוף?… אף אחד לא מפעיל שיקול דעת?… מה אתם רוצים? עוד הרוגים? עוד הלוויות… עוד מבצע גבורה בשביל המורשת הצה"לית?" (עמ' 249־250).

סודרי, קצין חבוש כיפה מעופרה, הוא לא תבוסתן כפי שנדמה – "הם חושבים שאם יש לך כיפה ואתה גר בהתנחלות… אז אתה אמיץ" (303) – אלא אחד שרואה את הנולד. שנה קודם לכן, במבצע דומה, נהרג מפקד המוצב הקודם. סודרי רואה בפעולה המתוכננת קרב אבוד מראש בלב המאפליה של מעוזי החיזבאללה, ובתוך אוקיינוס של מוקשים. "זה להיכנס לאמבוש קטלני… מה, צה"ל לא מפיק לקחים?" (250). כנראה שלא. סגן שאול, שמוביל את הכוח, מחליט ברגע האחרון לבצע החלפה ולהציב את תומר החובש יחד איתו בראש הכוח, ולשלוח את חברו מילדות, אדם מיכאלי, לגזרה אחרת – מהלך שמציל לבסוף את חייו אך מחזיר את חברו ארצה בארון, יחד עם עוד שני חיילים הרוגים. תוצאה שמעוררת את השאלה האם הפעולה הייתה באמת נחוצה.

הרומן של גורדון עוסק בישראל של שנת 99', ימי הדמדומים של צה"ל ברצועת הבטחון בדרום לבנון, כאשר כבר אפשר להריח את הנסיגה שהתבצעה לבסוף במאי 2000. החיזבאללה אכן הריחו אותה, והם הגבירו את לחצם על צה"ל ועל צד"ל. "חיזבאללה כבר מריחים חולשה, אולי קלטו שמשהו באוויר משתנה לטובתם, ובדיעבד צדקו" (173), כותב גורדון. הרומן מותח ביקורת לא רק על ההחלטה להוציא מבצעים מיותרים, אלא גם על מפקדים בכירים שאינם מחוברים דיים לשטח. גורדון מזכיר בין השאר קצין שהפך לימים לרמטכ"ל. "עם כל הכבוד, התת־אלוף לא בקי בחומר בכלל", הוא כותב. "ככה זה שאתה מתנתק מהשטח, יושב במשרד בחטיבה. מתי בפעם האחרונה הוא השכיב מארב?… לחץ על ההדק?" (297).

על רקע הביקורת שהוטחה בשעתו נגד נסיגתו החפוזה של צה"ל מלבנון, מבין השורות מובן שגורדון סבור שטוב שהצבא יצא משם. "אנחנו במגרש של החיזבאללה… אנחנו בארץ שלהם… בכוכב אחר אנחנו (316)", אומר שאול, וגם: "חיזבאללה עושים לנו בית ספר, כי זה לוחמת גרילה. והם יותר טובים בזה" (128).

בין ריחן לבופור

16 שנים לאחר שראה אור הרומן של רון לשם, "אם יש גן עדן", העוסק במוצב הבופור רגע לפני הנסיגה משם, מתפרסם ספרו של אסף גורדון העוסק במוצב אחר בלבנון. ההשוואות בין שני הרומנים המוצלחים בהחלט מתבקשות, במיוחד בכמה היבטים הקשורים ללבנון ולדמויות הקצינים שמופיעות בהם.

הבופור היה אמנם סמל ידוע יותר במלחמת לבנון מאשר ריחן, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בדרום לבנון. מוצב קטן, "בועת בטון" כהגדרת גורדון, שחייליו מציירים גרפיטי על קירותיו ("עוד מאה אלף שנה יבואו ארכיאולוגים וימצאו את זה, כמו שמצאו כתובות במערות של האדם הקדמון", 224). אך יש לא מעט הקבלות בין שני הרומנים. בשניהם מדובר במוצבים לפני פינוי. בספר של לשם מדובר בפינוי מלבנון ואילו כאן זהו פינוי במובן של החלפת קו, שבו יחידת צנחנים אחת תתפנה מהמוצב ותבוא אחרת להחליפה. בספרו של לשם, רגע לפני פינוי הבופור מתרחש פיצוץ אדיר. גם בספרו של גורדון, הקריירה הצבאית של סגן שאול אייל ("בנו עליך שתהיה שר ביטחון," אומר לו אחד מחבריו הקצינים, "חבל לי שהמדינה מפספסת אנשים כמוך", 98), מסתיימת למעשה בשל פיצוץ מטען של החיזבאללה. בשני הספרים נשלחים חיילים למבצע מסוכן מול חיזבאללה.

שני הרומנים כתובים בשני רובדי זמן ומבוססים על חומרי פלשבק. אצל לשם מדובר בפלשבק של חמש שנים לאחור, שבו קצין בשם לירז ליברטי כותב יומן שבו הוא משחזר את השנה האחרונה לשירותו במוצב. ברומן של גורדון, מדובר בקצין השב בזיכרונותיו 15 שנה לאחור, ללבנון, אם כי מבלי לכתוב יומן. שניהם מצליחים להעתיק באמינות את עגת הדיבור הצה"לית. שניהם, כאמור, מעידים עד כמה הקודקודים הצה"ליים מנותקים לעיתים מהשטח. שניהם מתארים יפה את המורעלות הצה"לית מצד אחד ואת פחד המוות מצד שני. ועוד נקודת השקה מעניינת: גם ליברטי וגם אייל הם קצינים מורעלים הנפרדים במהלך העלילה מחברותיהם. ליברטי מחברתו לילך, ואילו שאול מחברתו נעמה.

עם זאת, יצוין מיד: לא התרשמתי שאסף גורדון מושפע מרון לשם. להרגשתי ניכר שהוא קרא את ספרו של לשם, שסלל עבורו, כמדומה, את הדרך לכתיבת רומן מלחמה מוצלח על מלחמת לבנון. גורדון חוסך מעצמו כמה מפגמיו הקטנים של "אם יש גן עדן". הדמויות הראשיות אצלו מעט יותר עגולות ושלמות מאלו של לשם. אצל גורדון אנחנו יודעים יותר על עברן של שתי הדמויות הראשיות, והדבר מסייע לקורא להתחבר ולהזדהות איתן. יש בהחלט שוני בין הספרים. בעוד שלשם מתרכז בעיקר בגזרת לבנון ובבופור, אצל גורדון מדובר רק בחלק מהעלילה. הוא מייצר חיבור בין קודקודים וצירים, או כלשונו משרטט לעצמו קווים, שלכאורה אין שום קשר ביניהם אך מצליח לבסוף לחברם.

כל גל נושא מזכרת

החיבור בין הצירים הוא זה שבין עבר להווה, שגורדון מתזז ביניהם, נכון יותר לומר גולש ביניהם; בין לבנון לחופי יפו, שבהם שאול אייל, הסגן וחבר המושב לשעבר שעקר ליפו, עוסק בהדרכת גלישה. החיבור בין הקטבים האלה באישיותו של שאול אייל, בהחלט עובד.

לאחר פציעתו הקשה בלבנון, עושה שאול שינוי של 180 מעלות בחייו. בצבא הוא התרגל לחשוב "בשחור ולבן, ואילו החיים הם מניפה של טמבור. יש מיליון גוונים". השאלה באיזה מהם הוא יבחר. שאול הופך מקצין מורעל לאדם שזורם עם הים ועם הגלים. קריירה וכסף אינם מעניינים אותו במיוחד, הוא לא מתאקלם בלימודים גבוהים וגם לא במקומות עבודה, ובמשך חמש שנים נע בין ארצות הים והחופים שלהן. אך כל גל נושא לו מזכרת. הוא מנסה לשכוח את לבנון ואת ריחן, ש"עדיין תקועה לי בראש" (279), ואינו מצליח. נראה שהפציעה בלבנון ואובדן ההכרה הזמני גרמו לו לסוג של הלם קרב שלא אובחן בזמן, והוא אולי מה שגורם למהפך שממיר את אישיותו מאדם ממושמע לאדם אבוד, שבגיל 37 מוצא את עצמו ואת זהותו בים בלבד.

שם, בים, הוא המאושר באדם. "אין לי כלום חוץ מזה" (368), הוא מעיד. "ננעץ על הגל כמו מסמר שהתקבע בקיר. אני חלק ממנו עכשיו. אני האנרגיה שלו" (235). הגלישה בים משמעותית מאוד בספר. גורדון כותב על הגלישה בתשוקה דומה לזו שבה הרוקי מורקמי כותב על ריצה. הוא דוגל ב"אני גולש, אני קיים", ובחזון לא ממומש של "גלשן לכל פועל" (282).

שאול הוא רווק אביון, שותה הרבה ונזכר פחות. הוא מנסה לשכוח את חברו הטוב אדם, שאותו שלח שלא ביודעין(?) אל מותו, מכיוון שהאמין בטעות שהוא בגד בו יחד עם חברתו. והוא מנסה לשכוח גם את אהובתו האחת והיחידה, האישה היחידה בחייו, נעמה קידר, שספק הוא עזב אותה כי לא רצה שתרחם עליו במצבו, ספק היא נטשה אותו לאחר שהטיחה בו: "אתה מרוכז בעצמך ובצבא הדפוק שלך ובמוצב שלך, כאילו רק את זה יש בעולם" (245). ככל שהקריאה מתקדמת ישאל הקורא את עצמו האם נעמה, שבינתיים התחתנה והתגרשה, תתאחד מחדש עם שאול. גורדון אינו נופל לפח המתקתקות ההוליוודית, או בעגת הספר, לא נופל מהגלשן.

שדה מוקשים

גיבור המשנה ב"ריחן סאנסט" הוא תומר החובש. חיילי המוצב מתייחסים אליו קצת כעב"ם, וגם שאול אייל שוקל להדיחו מהיחידה. אלא שתומר מתעלה על עצמו ברגעי המבחן, ואף מציל את הקצין שרצה להדיחו בעזרת חמש אינפוזיות שהוא מזריק לו ומייצבות את מצבו. שאול לא מספיק להודות לו על שהציל את חייו, אך תומר אינו כועס כי הוא מרגיש שאולי דווקא שאול היה זה שהצילו, בכך שברגע האחרון לפני היציאה לפעולה עשה שינויים בכוח והחליף לו את התפקיד.

חמש־עשרה שנה לאחר מכן הם נפגשים באקראי ברחוב בתל־אביב, ושאול בא אליו לניחום אבלים, לאחר שאביו המאמץ של תומר נפטר. הוא שומע ממנו סיפור חיים מורכב על נער רחוב, שנטש את משפחתו – הפצע שלו עם אמו לא מעובד ברומן עד הסוף לטעמי – הסתובב ברחובות, סבל מרעב, ישן בבתים נטושים וניצל מגורל של הומלס רק בזכות יהודי־אמריקאי בשם שולמן, שהחזיר אותו למסלול ולמוטב והוריש לו את כל נכסיו. תומר למד ארכיטקטורה, עובד כמפקח בנייה, התחתן והוא אב לבת, בעוד שדווקא שאול נותר ברווקותו הנצחית. בין השניים מתפתחת ידידות מאוחרת על רקע חיבתם הגדולה למוזיקה. גם כששאול הפצוע עומד לאבד את הכרתו בלבנון, תומר דואג לשמור אותו לפחות בהכרה מעורפלת באמצעות קושיות שהוא מציג לו על להקות ידועות.

המפגש האקראי הוא סימן לבאות. מאותו רגע ואילך, שאול, שניסה להדחיק ולשכוח את טראומת לבנון, כמו "קפסולת זמן שנעלמה" (192), מתחיל באיחור של שנים, ובהדרגה, להתחבר לעצמו ולפרק כמה מוקשים שעוד נותרו לו מלבנון. אחד מהם הוא רגשי האשמה שנוקפים בו לגבי חברו אדם, והשני, אהבתו המוחמצת לנעמה קידר. כמו שולת מוקשים הוא מנסה לפרקם ונזהר מאוד שהם לא יתפוצצו לו בפנים. אפשר להתרשם שכך גם גורדון עצמו, מצליח להתהלך בדרך כלל במיומנות בין העלילות ונזהר שלא לעלות על אף מוקש.