גישות שונות התרוצצו בתוך התנועה הציונית באשר לעלייה לארץ ישראל עם סיום הממשל הצבאי וכניסתו לתוקף של המנדט הבריטי, גם בממשלה הבריטית עצמה התגלו גישות מנוגדות, למשל בין משרד החוץ למשרד המושבות. אבל אצל הפלסטינים הייתה רק גישה אחת: שלילה מוחלטת של הציונות ועליית היהודים לארץ. מסקנה זו, שעולה מספרו של הד"ר משה מוסק – שפורסם לראשונה באנגלית ב־1978 ועתה רואה אור בעברית – ידועה. פחות מוכרת ההתייחסות של חלק מההנהלה הציונית לסוגיה.
הספר מתאר מבוכה גדולה הן אצל הבריטים והן בהנהלות הציוניות בארץ ובלונדון. מצד אחד, הצהרת בלפור גרמה למחויבות של בריטניה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך מצד שני הממשל הבריטי נאלץ להתחשב באוכלוסייה הערבית שהיוותה הרוב המוחלט של תושבי הארץ. אלא שגם ההנהגה הציונית התחבטה בעניין, שכן למרות ההיתר לעלייה מטעם הממשלה הבריטית, המצב הכלכלי הקשה בארץ וחסרון הממון הנחוץ לקליטת העולים, אילצו את המנגנון הציוני למתן את העלייה, ולפעמים אפילו לבקש להשעותה.
לפייס את הפורעים
פרטים רבים אפשר ללמוד מן הספר שלפנינו בנוגע ליחסים שבין התנועה הציונית לממשלה הבריטית. מן המפורסמות היא שחיים וייצמן היה בין היוזמים והשתדלנים שהביאו להצהרת בלפור, אבל מתברר שווייצמן החל את השתדלנות המוצלחת שלו לרעיון הציוני כבר בשנת 1914, אצל ראש ממשלת בריטניה הרברט הנרי אסקווית' ואצל שר החוץ אדוארד גריי.
כאשר הסתיים הממשל הצבאי על ארץ ישראל, ב־1920, קבעו ראש הממשלה לויד ג'ורג' ושר החוץ קרזון, מתוך אהדה לשאיפות הלאומיות של היהודים, כי בראש הממשל האזרחי בארץ יעמוד הרברט סמואל, יהודי ציוני, ששימש בעברו כשר מטעם המפלגה הליברלית. התנועה הציונית והאוכלוסייה היהודית בארץ הביעו שמחה והתלהבות מהבחירה המוצלחת של הנציב. אלא שההתלהבות לא ארכה יותר משנה. במאי 1921 פרצו מאורעות תרפ"א שבהם נרצחו עשרות יהודים, בעיקר במרכז העולים ביפו ("בית החלוץ"). מאורעות אלה התפשטו לכיוון אבו־כביר, שם נרצחו ברנר וחבריו, וכן למושבות פתח־תקווה וחדרה.
אירועי דמים אלה שינו את דעתו של הרברט סמואל בעניין הפרשנות להצהרת בלפור ובנוגע לצורך לשכך את זעם הערבים על עצם האהדה של הממשל הבריטי כלפי השאיפות הלאומיות של היהודים. בנאום שנשא סמואל ב־3 ביוני 1921, כלומר זמן קצר אחרי מאורעות תרפ"א, יש כבר גישה פייסנית כלפי הערבים. הוא הרגיע אותם שאין לבריטניה כוונה לייסד ממשלה יהודית בארץ ישראל, והבהיר שההגירה היהודית תרוסן בהתאם לאינטרס של האוכלוסייה המקומית ולפי אפשרויות התעסוקה, וכי תבוטל ההסמכה שניתנה להסתדרות הציונית לתת חסות לעלייה.
גישתו זו של הרברט סמואל התאימה גם לדעת הקהל בבריטניה, שעיינה את הציונות. ברור שהשינוי הדרסטי המשתמע מנאום זה כרסם בבסיסה של ההצהרה, וגרם לציונים לראות בנציב היהודי בוגד. כאן נכנס וייצמן לתמונה. בפגישה בביתו של הלורד בלפור, שבה נכחו ראש הממשלה לויד ג'ורג' ושר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, הבהיר וייצמן כי הנאום של סמואל עומד בניגוד מוחלט להצהרת בלפור, וכי תמיכת בריטניה ברעיון הציוני תועיל לה גם אצל שלטונות ארה"ב.
בתקופה הזו – אוגוסט 1921 – נוסחו שבעה קטגוריות של מועמדים לעלייה על פי פרופיל כלכלי, וב־1922 נקבעה שיטת המכסות בכל רבעון של השנה. הדרישה הבריטית, שקיבלה את הסכמת ההנהלה הציונית, הייתה שהמועמד לעלייה צריך להיות בריא בגופו ובנפשו, שפרנסתו תהיה מובטחת באמצעות הוכחה על הון מינימלי של 500 לי"ש, ושלא תישקף ממנו סכנה מבחינה פוליטית, ובלשון פחות מכובסת – שלא יהיה קומוניסט.
אחוז הצבעה נמוך בבחירות
ספרו של מוסק ממשיך ומתאר את השפעתו הרבה של וייצמן על הממשל הבריטי. ב־14 ביוני 1921 נשא צ'רצ'יל נאום בפרלמנט. הוא אמנם צידד בהגירה זהירה, אבל שלל את דרישות המשלחת הערבית לביטול ההגירה היהודית ורעיון הבית הלאומי. הערבים סירבו להתפשר, וסירבו גם לפגישת הבהרה עם וייצמן. בפגישת צ'רצ'יל עם המשלחת הערבית הוא הבהיר להם כי דרישותיהם אינן ראויות אפילו לדיון. בכל זאת, בעקבות דרישת ראש המשלחת הערבית מוסא כאזים אל־חוסייני, לשנות את הצהרת בלפור, הוצע נוסח אחר (נוסח שאקבורו), אבל גם לכך הערבים לא הסכימו.
ביולי 1922 אושר בפרלמנט הבריטי "הספר הלבן", מסמך המגביל את העלייה לארץ ומצהיר שאמנם יש ליהודים קשר היסטורי לארץ ישראל, אבל לא כל הארץ תהיה הבית הלאומי היהודי. גם את נוסח "הספר הלבן" דחו הערבים. בהמשך ניווכח שהסירוב המתמיד של הערבים לכל הצעה בריטית הביא לכך שפשוט חדלו להתחשב בהם.
לאחר שהנציבות ביקשה להקים ממשל ייצוגי במתכונת מוגבלת בארץ ישראל, התקיים לשם כך מפקד אוכלוסין. ההנהגה הערבית לא הביעה התנגדות למפקד, אבל החרימה את הבחירות שקוימו לאחר מכן. בפועל, רק 18 אחוזים מהערבים השתתפו בבחירות, לעומת 50 אחוזים מהיהודים.
הספר מתאר בפירוט רב את הלבטים של ממשלת בריטניה בכל הנוגע להגירת היהודים לארץ: מי ימיין את הרשאים לעלות? מי יטפל במהגרים בארץ המוצא – הקונסולים או המפקחים? מי יממן את המפקחים – ההסתדרות הציונית, הממשלה הבריטית, או אולי הכסף שייגבה עבור האשרות? מה יהיה הנוהג לגבי "תלויים" במפרנס? איך תתייחס הרשות לטענת "הארוסות", שהייתה פתח לזיופים שהטרידו לא רק את הבריטים אלא גם את הציונים שחששו לירידת קרנם בעיני השלטונות?
לבסוף, בספטמבר 1925, גובשה פקודת הגירה ובה נקבע כי ההגירה תהיה בסמכות משרד המושבות בשיתוף עם ההנהלה הציונית. טיוטת פקודה זו הוצגה בשלב ראשון להנהלה הציונית בלונדון, ורק אחר כך להרברט סמואל, שבינתיים סיים את תפקידו כנציב העליון.
זורקים אחריות על הבריטים
לצד הנציב הרברט סמואל, חיים וייצמן וראשי הממשל הבריטי, מוזכרים בספר גם שחקני משנה ובהם מוריס, שעמד בראש "חטיבת הרישיונות", ששינתה את שמה ל"חטיבת העבודה". למוריס הייתה מחשבה עצמאית, ואת הצעותיו האוהדות לציונות שלח ישירות לממשלה הבריטית. זו הסיבה שסמואל חתר לפטרו ולמנות במקומו את היהודי הצייתן לשלטונות, אלברט חיימסון. למותר לציין שהערבים לא הסכימו שאת הנושא האקוטי עבורם, הגירת היהודים, ינהל יהודי.
מרתקים בספר שלפנינו תיאורי הזרמים השונים בתנועה הציונית ביחס לשאלת ההגירה. בקונגרס הציוני ה־12, שהתקיים בספטמבר 1921, התגבשו שתי גישות לסוגיית ההגירה: המינימליסטים, בעיקר צירי מרכז ומערב אירופה, שסברו כי על ההנהגה הציונית לשתף פעולה עם החלטות הממשלה הבריטית, למרות ההגבלות על העלייה; ולעומתם המקסימליסטים, בעיקר צירי מזרח אירופה שדגלו במאבק למען עלייה חופשית. בין המקסימליסטים מזכיר הספר את מנחם אוסישקין, פרופ' הרמן פיק ויוסף שפרינצק.
צידדו בגישה המינימליסטית גם ראשי ההנהלה הציונית בירושלים, ד"ר דוד אידר וד"ר ארתור רופין, שסברו כי יש לשתף פעולה עם התקנות הבריטיות, שכן הארץ אינה מסוגלת לקלוט עלייה המונית. הם סברו שיש להפסיק זמנית את העלייה בשל האבטלה הגואה. המיון הראשוני אמנם ייעשה על ידי המשרדים הציוניים, אך באשר למכסות צריך לציית לתקנות ההגירה.
בשנת 1923 נרשם שיא באבטלה בארץ, גורם עיקרי לירידה. הסטטיסטיקה המובאת בספר מצביעה על כך שמספר היורדים היה גבוה כמעט כמו מספר העולים. בתקופה זאת ארץ ישראל ללא היוותה יעד אטרקטיבי ליהודים. רק חמישית מהמהגרים התנתבו לארץ ישראל, השאר לאמריקה ולמערב אירופה. ההליך המסורבל של בירוקרטיית האישורים (סרטיפיקטים) במרכזים באירופה, היחס המשפיל בנמל מטעם המשטרה ופקידי ההגירה, והידיעות על המצב הכלכלי הקשה בארץ, גרמו להאטת העלייה ואף להפסקתה.
ההנהלה הציונית נאלצה להשתדל אצל השלטונות שתונהג עלייה סלקטיבית, ואף להגביל אותה. מעניין שווייצמן סירב להצעת צ'רצ'יל לקבל אחריות מלאה על העלייה. מוטב שהטענות יופנו לשלטונות הבריטיים במקרה שיהיה צורך בצמצום העלייה, או בהגבלתה. העלייה הרביעית (1931־1924), שבחלקה הייתה מורכבת מבעלי ממון, היטיבה את המצב הכלכלי בארץ, אבל בשנים 1926־1925 עדיין היו אלפי מובטלים, ואלפים רבים ירדו מהארץ.
כולנו פלסטינים
בעצם הבאת הנתונים והדעות השונות, הספר למעשה מצביע על כך שלמרות הטענות הפומביות של התנועה הציונית כלפי הממשל הבריטי על הגבלות העלייה, הממסד הציוני ממילא לא היה מסוגל להתמודד עם עלייה חופשית, כפי שאוסישקין ושפרינצק נאבקו למענה. ההנהלה הציונית הסכימה בחשאי להגבלות כדי שלא תיווצר קטסטרופה כלכלית בעטייה של עלייה המונית.
ד"ר משה מוסק היה ממונה על ארכיון המדינה למעלה משני עשורים, והוא חוקר תולדות היישוב, יהודי בולגריה ותורת הארכיונאות. הספר שלפנינו מתבסס על עבודת הדוקטור שלו ועל כן הוא מצויד באפראט מוקפד – חלוקה לפרקים, הערות לכל פרק וסדרת תעודות בנספחים, שעליהן הסתמך המחבר.
אפשר ללמוד מהספר רבות על תפקידו המכריע של וייצמן בתקופה סוערת זאת, על ירידת מעמדו של הרברט סמואל אחרי הנאום ב־3 בספטמבר 1921, ולא רק בעיני ההנהלה הציונית, וכן על חשיפת האמת לגבי הגבלות העלייה בשנים הראשונות של המנדט הבריטי. יש לי רק טענה אחת למחבר: הוא מכנה את ערביי ארץ ישראל בשם "פלסטינים", והרי בתקופת המנדט כל התושבים היו "פלסטינים", ולא רק הערבים.
