"הנרטיב של הפוסט־מודרניזם הוא הנרטיב של ההמצאה"

מודעה קטנה בפתח בית הכנסת שבו אני מתפלל לכדה את עיני ובישרה על "כנס אבן ישראל לחינוך יהודי בעידן הפוסט־מודרני". בכנס בן היומיים עתידים לדבר רבנים ואנשי אקדמיה במושבים הנושאים שמות כמו "חינוך לערכים בעידן של פירוק", "הכול נרטיב? תורה וריבוי אמיתות", וגם "איש ואישה – הבניה חברתית או מהות?". מכיוון שבדיוק סיימתי לקרוא את ספרו של פרופ' שמואל טריגנו על הפוסט־מודרניזם, עיינתי במודעה בעניין רב. כיצד מבינים מארגני הכנס את הפוסט־מודרניזם, תהיתי, ומדוע הם רואים צורך לחשוב מחדש על החינוך היהודי בעקבותיו?

עם צאת השבת חיפשתי מידע נוסף על הכנס שעורר את סקרנותי, ובאתר ההרשמה מצאתי פרטים נוספים: "בעוד שבעבר המורה המחנך ליראת שמים, היה עסוק בסוגיות חינוכיות של שמירת הלכה וחינוך למוסר, כיום עומד המורה מול אתגרים ושאלות בסיסיות ומורכבות הרבה יותר", נאמר שם. "העידן הפוסט־מודרני" מתאפיין אפוא בעיני מארגני הכנס בכך שהוא מציב שאלות שהן גם יותר בסיסיות וגם יותר מורכבות מאלו שהיינו נוהגים לעסוק בהם. הוא מערער על האמיתות הישנות של העבר, יורד ונוקב עד עמקי תהום, עד היסודות הבסיסיים ביותר, ובו בזמן עולה ומסתעף עד רום שמיים – השאלות שלו אינן בנליות ופשטניות אלא "מורכבות".

אתר הכנס ממשיך ופורט מהן אותן שאלות: "האם יש אמת אובייקטיבית? האם ההבדלים בין גברים לנשים הם מהותיים או רק תוצאה של הבניה חברתית סטריאוטיפית? האם האדם הפרטי הוא העומד במרכז או שיש ערכים כלליים יותר שהפרט צריך להתמסר אליהם? האם הזהות של האדם היא מולדת או ניתנת לבחירה?". אם כן, עד "העידן הפוסט־מודרני" הנחנו בתמימות שיש אמת, שקיימים הבדלים מהותיים בין גבר לאישה, שישנם ערכים כלליים שהפרט צריך להתמסר אליהם, ושהזהות של האדם מולדת. העידן החדש מאיים על התמימות שלנו ופותח את הנחות היסוד הללו לדיון מחודש. לבסוף, מארגני הכנס מבטיחים "לתת לך, המורה, כלים להתמודדות מול שטף התפיסות הפוסט־מודרניות המציף את עולמנו ואת עולמם של תלמידינו". הפוסט־מודרניות מציפה אפוא את העולם, והכנס נועד להציע תיבת נח להתמודד עם המבול השוטף.

מודעה זו ממסגרת היטב את המקום והמובן שניתנים למושגים "פוסט־מודרניות" ו"פוסט־מודרניזם" בשיח העכשווי. ראשית כול, לא נעשית הבחנה בין פוסט־מודרניות כאפיון של תנאים כלכליים ופוליטיים, לפוסט־מודרניזם כזרם מחשבה. הפוסט־מודרניות היא תואר של הזמן: "עידן". היא כביכול עובדה חומרית קשיחה; ישנם "עידן הקרח" ו"עידן הברונזה", וישנו והעידן הנוכחי, "העידן הפוסט־מודרני". מה שמאפיין את העידן הנוכחי הוא ה"פירוק". אם בעידן הקרח העולם היה קפוא, הרי שבעידן הנוכחי דברים הולכים ומתפרקים, כמו הקרחונים הנמסים, והיהודי המסורתי, שדרכו סלולה לפניו מסיני, מתקשה למצוא לרגל עמידה. שנית, מודעה זו משקפת את העובדה שהיחידים שמדברים בגלוי על "פוסט־מודרניות" כיום הם אלה שמתנגדים לו.

פרופסורים בדימוס ותלמידי הרב שג"ר

בעולם האקדמי, המושג "פוסט־מודרניזם" מתאר זרם מחשבה שהיה פופולרי בשנות השבעים של המאה שעברה וכיום כמעט עבר מן העולם. לא תפגשו היום רבים שמתארים את עצמם כ"פוסט־מודרניים". בצד שמאל של המפה הפוליטית נוכל לפגוש אנשים שמאפיינים את השקפת עולמם החברתית בכינויים כמו "סוציאל־דמוקרטית", "ליברלית", "חברתית", "שוויונית" או "רב־תרבותית", אבל מלבד כמה פרופסורים בדימוס, שעוד זוכרים את הרטט המרדני שהעבירו בהם ההוגים הצרפתיים של נעוריהם, ואולי גם אחדים מתלמידיו של הרב שג"ר, קשה מאוד למצוא היום אנשים שיכנו את עצמם "פוסט־מודרניים".

כיצד ייתכן הדבר? בעיני מתנגדי הפוסט־מודרניזם מדובר בעובדת טבע כל כך ברורה וחזקה, עד שאפילו המחנכים התמימים והשמורים, שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה, נדרשים להתמודד עם האיום הנשקף ממנה. מנגד, אלו שאמורים להיות נושאי לפיד הפוסט־מודרניזם אינם מכירים בקיומה. עבורם מדובר לכאורה באופנה חולפת בעולם האינטלקטואלי, כמו התקליטורים והדיסקו בעולם המוזיקה, כמו מכנסי פדלפון ושיער ארוך לגברים בעולם האופנה. האם הפוסט־מודרניות היא דמון שבראו לעצמם חוגים שמרניים במערב?

ספרו של פרופ' שמואל טריגנו, מההוגים היהודים החשובים בדורנו, מציע תשובה נועזת ומבריקה לשאלה זו. הפוסט־מודרניזם, אומר טריגנו, אינו אחר מאשר "אידאולוגיה". לא מדובר ב"עידן", אבל גם לא רק בזרם מחשבה. זוהי אידאולוגיה, ולא סתם אידאולוגיה, אלא זו השלטת בסדר הפוליטי השורר בעולם היום. מה שהיה בשנות השבעים זרם מחשבה רדיקלי ומהפכני, הפך כיום לאידאולוגיה דומיננטית. בהשאלה מהלקסיקון המרקסיסטי, אפשר לומר כי הפוסט־מודרניזם הוא "מבנה העל" של החברה המערבית בימינו.

הטענה כי הפוסט־מודרניזם אינו אלא אידאולוגיה היא טענה נועזת, אולי אפילו מתריסה. מבחינה הגותית, המאפיין הבולט ביותר של הפוסט־מודרניזם הוא הביקורת הנוקבת נגד עצם הרעיון של אידאולוגיה. הדגל של ההגות הפוסט־מודרניסטית הוא ההתפכחות מהאידאולוגיות. הפוסט־ מודרניסטים מתהדרים בביקורתיות שלהם, בכך שאינם הולכים שולל אחרי האידאולוגיות הגדולות ששולטות בסדר העולמי, אלא מצליחים לזהות את מבני הכוח הסמויים שעומדים בבסיסם. יתרה מכך, ז'אן פרנסואה ליוטאר, מי שמזוהה אולי יותר מכול עם הטמעת המושג "פוסט־מודרניות" בשיח האקדמי, מאפיין את מצב העניינים הפוסט־מודרני בתור "מות סיפורי העל".

מהפכנות שהפכה לשמרנות

והנה קם טריגנו, ובמסה קצרה ותמציתית כופר בעיקר וטוען כי הפוסט־מודרניות עצמה אינה אלא אידאולוגיה, ולא סתם אידאולוגיה, אלא כזו שאינה מודעת לעצמה. זוהי אידאולוגיה של התכחשות לאידאולוגיות – אבל עדיין אידאולוגיה. העובדה שאנשים המחזיקים באידאולוגיה זו אינם מזדהים בתור "פוסט־מודרניים" נובעת בדיוק מכך שמדובר במבנה־על של החברה, שהפרטים הנתונים בתוכו אינם מודעים אליו. חוסר המודעות הקולקטיבי לטבעה של האידאולוגיה, מסביר טריגנו, הוא הסימן המובהק לשלטונה: "רעיונותיה נעשים ודאיים עד כדי שמזהים אותם עם המציאות" (עמ' 16).

ניתוח זה מוליד תוצאה מדהימה עוד יותר. הפוסט־מודרניזם, טוען טריגנו, אינו כוח פרוגרסיבי כפי שנוטים לחשוב, אלא כוח שמרני. כפי שטען הסוציולוג קרל מנהיים, כל אידאולוגיה מתחילה כאוטופיה בבואה להציע שינוי חברתי חד, אך משעה שיעדיה הושגו, השלטון נכבש והסדר החברתי השתנה, האידאולוגיה הופכת שמרנית ומעלימה את היסודות המרדניים שבה. "האידאולוגיה תמיד שמרנית ואילו האוטופיה מהפכנית" (עמ' 19). הפוסט־מודרניזם הופיע בראשיתו כאוטופיה מהפכנית, אולם דווקא הצלחתו מחקה את שמו מהשיח הפוליטי הגלוי. היחידים ששמים לב לקיומו כיום הם השמרנים של פעם, שנדחקו כיום לשולי החברה. בעיניהם נדמה הפוסט־מודרניזם לכוח עליון ששולט בפוליטיקה, בתקשורת, במשפט, באקדמיה, בחינוך ובתרבות. והוא אכן כזה, במובן מסוים. הוא אידאולוגיה שלטת.

נקודת המוצא של הניתוח שמציע טריגנו היא ההבחנה המקובלת בין פוסט־מודרניות כתיאור מצב עניינים ממשי, השונה מזה של תקופה הקודמת לו, ובין פוסט־מודרניזם שהוא "פירוש אחד מני רבים" למצב העניינים הממשי. איננו יכולים עדיין לקבוע בוודאות מה הם המרכיבים הממשיים של הפוסט־מודרניות, כיוון שאנו מצויים בעיצומם של תהליכי שינוי הסדר החברתי, אבל אנחנו יכולים לזהות מגמות של גלובליזציה במעבר ידע וסחורות. אפל, אמזון, גוגל ופייסבוק הם מאפיינים ממשיים של הפוסט־מודרניות. חברות אלו מאפשרות מעברי ידע וסחורות בצורה מהירה וגלובלית, השונה ממעברי הידע והסחורות בסדר שקדם להם. אולם המדיניות שנוקטות ארבע חברות אלו היא פירוש אחד מני רבים למשמעות של גלובליזציה זו. הפוסט־מודרניזם הוא אפוא ניסיון לעצב תהליך חברתי המצוי בעיצומו ונתון עדיין לפרשנויות שונות.

הבחנה זו מבהירה מדוע הפוסט־מודרניזם הוא אידאולוגיה. ההבדל בין תיאוריה הגותית לאידאולוגיה הוא שהאחרונה היא נחלתם של רבים. לידת האידאולוגיה מתרחשת כאשר התיאוריה יוצאת מהרחם החשוך של קתדרות המרצים והופכת לתורת פעולה להמונים. בשעה שהתיאוריה נחקקת בתוך החיים החברתיים, היא הופכת לאידאולוגיה. בתהליך זה מתרחש שינוי בתיאוריה החברתית, ומפרשנות אפשרית למציאות היא הופכת לתמונת העולם הבלעדית של החברה. משום כך, "כל אידאולוגיה מחייבת בהיסט ביחס למציאות" (עמ' 14). היא חייבת לייצר ראייה כוללנית ושיפוטים אוניברסליים. האידאולוגיה אינה יכולה להכיר בכך שהיא עצמה נקודת מבט, אלא היא חייבת לראות בעצמה אמת – הצורה הנכונה והבלעדית לראות את המציאות. לולא זאת, היא לא תצליח לשלוט ולארגן את החברה.

מהי האידאולוגיה הפוסט־מודרניסטית? טריגנו מחלק את הדיון שלו במאפייניה לשתי מסגרות – מסגרת מחשבתית ומסגרת חברתית. המסגרת המחשבתית מחולקת לארבעה זירות: מטפיזית, פיזית, תיאולוגית (או אתית) ואפיסטמולוגית. אין כמעט מאפיין של החברה המערבית בת־זמננו שחומק ממשקפיו הביקורתיים של טריגנו. במבטו החודר הוא מצליח להנהיר את הקשר הרעיוני שבין הקנאות האקולוגית לתקינות הפוליטית, ולהבהיר כיצד אידאולוגיה זו מטפחת זהויות מיעוטים, ולצד זאת נאבקת עד חורמה בזהויות המובחנות של איש ואישה.

סיפור־על חדש

המפעל הגדול הזה, שמשקיף מלמעלה על המבוך המהמם של החיים החברתיים והפוליטיים בימינו, מתכנס במעשה חושב מופלא לתוך ספר דק, בן 104 עמודים בלבד. בכל עמוד כמעט אפשר למצוא תובנות מקוריות, מהפכניות ומבריקות, שהיו יכולות לפרנס בקלות ספר או סדרת מאמרים. בעמוד 24, למשל, בחצי הראשון של העמוד, מופיע הסבר תמציתי וקולע לאופן שבו האידאולוגיה הפוסט־מודרנית מארגנת את הממשי. במילים קצרות משרטט טריגנו את האופן שבו ארגנה המודרניות את היחס שבין המילים והדברים, לעומת האופן שבו עושה זאת הפוסט־מודרניות. פסקה אחת מצליחה לתאר במדויק את הרעיון שפוקו מתאמץ להסתיר ב־30 עמודים של מלל מפותל.

בחלקו השני של אותו עמוד, הניתוח של מעמד הטקסט בהגות הפוסט־מודרניסטית מוביל למסקנה ביקורתית רדיקלית: "כך מתגלה הנרטיב [של האידאולוגיה הפוסט־מודרניסטית] כהמצאתם העצמית של הקבוצות האנושיות ושל היחידים המספרים ומביימים את עצמם כדי להתקיים". הפוסט־מודרניזם אינו ההכרזה על סופם של סיפורי העל, כפי שטען ליוטאר, אלא הוא סיפור־על חדש: סיפור שמילת המפתח שלו היא "המצאה". הנרטיב של הפוסט־מודרניזם הוא הנרטיב של ההמצאה. האידאולוגיה הפוסט־מודרנית מנסה לכונן תמונת עולם שלפיה "הרצון האנושי, וליתר דיוק, התשוקה […הם] בורא כל יכול". בהמשך מפתח טריגנו רעיון זה ומראה כיצד נרטיב העל של ההמצאה, שהוא העיקרון המטפיזי של הפוסט־מודרניות, מארגן את הסדר החברתי והפוליטי שבו אנו חיים, קובע מטרות ושדות פעולה, מכתיב את הקוד של התקינות הפוליטית ומעצב את המוסר ואופני החשיבה של החברה.

ספר זה הוא למעשה ביקורת הביקורת. המושא המרכזי של הניתוח הוא היסודות של מה שמכונה "תיאוריה ביקורתית". טריגנו חושף כיצד המחשבה הביקורתית אינה מודעת למטפיזיקה שמארגנת אותה ולאופן שבו היא עצמה הופכת למבנה כוח של שליטה וארגון חברתי.

המקוריות והתעוזה של הספר מתבלטות במיוחד על רקע השממה האינטלקטואלית השוררת בספרות שאמורה להיות ביקורתית בימינו. למרבה האבסורד, ההגות הפוסט־מודרניסטית, שהכתירה עצמה כמנפצת אלילים חסרת מורא, הפכה בתוך דור אחד למפעל אידאולוגי שמשכפל מחשבות עבשות, קונפורמיסטיות וצפויות מראש. ברוב הכותרים בני הז'אנר, די לקרוא את התקציר בגב הספר כדי לדעת מה יהיו טענותיו. מחשבה ביקורתית מקורית, שמושא החקירה שלה הוא הסדר הפוליטי שבו אנו נתונים, נדירה כיום הרבה יותר משהייתה במהלך התקופה המודרנית. על רקע צחיח זה, ספרו של טריגנו הוא מגדלור בודד במבוכת ימינו, המוליך את הקורא הזהיר בנבכי הסדר החברתי הנוכחי וזורה אור על מה שנדמה לעיתים לשמרנים כ"טרלול פרוגרסיבי" חסר היגיון.

אליהו לוי הוא עורך כתב העת "צריך עיון" להחשיבה והגות חרדית