ספרו החדש של אשכול נבו חוזר לכמה מן התמות המרכזיות של כתיבתו ובהן משפחה, אהבה ובדידות. קוראיו הוותיקים עשויים לחוש כי חלק מן הסצנות, הנופים והמצבים האנושיים מוכרים להם כבר מספריו האחרים. נבו מחזיר את קוראיו לאותו עולם מורכב ובודד, לאותן הדמויות שתרות אחר השלמה וגאולה.
שלוש נובלות מרכיבות את הספר, כל אחת מהן מסופרת על ידי גיבור אחר ומוצגת בפני הקורא כמעין הצהרה שנמסרת לעורך דין או כתיעוד אישי־יומנאי. שלושת הסיפורים אינם קשורים ישירות זה לזה, אך ניכר שהם מתנהלים באותו עולם ובאותה חברה, שבה שבר משפחתי או אישי מותירים את האדם לבדו ויוצרים ריק רגשי.
בסיפור הראשון מופיע עומרי, גבר גרוש שנחשף לתמונה שמודיעה על מותו של רונן, שאותו פגש בטיול בבוליביה. במהלך השבעה הוא פוגש את אלמנתו של רונן, מור, שתתברר כמי שהייתה מטרת נסיעתו מלכתחילה. הם משוחחים, עוזבים את הבית יחד ונחשפים זה לסיפורו של זה. עם התקדמות נסיעתם לובש סיפורה של מור אופי מפותל ואפל, רחוק מאוד מכוונותיו של עומרי וממאבקיו היומיומיים. עומרי איננו רק גבר גרוש אלא גם אבא. כאשר צפות שאלות על אודות טיב הקשר בין מור לרונן ועל נסיבות מותו של רונן בצוק שבדרך המוות בבוליביה, מעמידה אותו עובדה זו בפני ההכרח לבחור ומביאה אותו אל סף צוק אישי ורגשי.
ההורות היא המוטיב המרכזי של הסיפור השני. ד"ר קארו, רופא בכיר ואלמן שילדיו חיים הרחק ממנו, מוצא את עצמו מתקרב אל מתמחה צעירה במחלקתו. הקשר ביניהם איננו רומנטי, אך כפי שהוא חוזר ואומר לעצמו, הוא גם איננו יודע מה טיבו. ד"ר קארו עוקב מרחוק אחר מעשיה ומנסה לטוות סביבה חוטים דקים של מגננה. כאשר היא פונה אליו בבקשת עזרה, הופכים ניסיונותיו השקופים לגלויים. או אז מתגלה כי הניסיון האקטיבי להגן עשוי להתפרש כאיום, איום שיהפוך את הקרבה ביניהם לבלתי אפשרית ויטיל צל על המשך חייו האישיים והמקצועיים של ד"ר קארו.
אותה "בלתי אפשריות" שמובילה מערכות יחסים אל קיצם עומדת במרכזו של הסיפור השלישי. סיפור זה, שהעניק לספר את שמו, מסופר על ידי חלי, אישה שבעלה נעלם בפרדס סמוך לשביל שבו הלכו יחד. בעקבות היעלמותו פותחת חלי במסע חיפושים שמקרב אליה את בתה, ושעשוי להשיב לה את בנה שמתנכר לה.
חוויה מיסטית
אוהביו של נבו ימצאו כאן את המרכיבים שהביאו את ספריו למיינסטרים הספרותי הישראלי. בה בעת הם עשויים לחוש כי לא מדובר בהכרח ביצירה מובחנת העומדת בפני עצמה, אלא בקו עלילה נוסף ביקום הספרותי שטווה נבו. מדובר ביקום מוכר וזר בו־זמנית. גיבוריו נדמים כדמויות שגרתיות של אנשי מעמד בינוני שמבקשים לחיות את חייהם, ולפתחן באות התרחשויות בעלות מאפיינים חריגים. הדמויות, שממבט מבחוץ עשויות להיראות כשכנים שיכלו להיות לכל אחד מן הקוראים, מתגלות כמי שנושאות מטענים אישיים ושמתמודדות עמם מתוך קושי לספר על המתרחש בנפשן לחברה שסביבן. אותה זרות מתבטאת גם בחברה שאותה משרטט נבו בספריו. החברה המתוארת בהם היא אמנם בעלת מאפיינים סוציולוגיים ותרבותיים ישראליים, אך היא חסרה הקשרים פוליטיים, זהותיים ודתיים. ככזו היא איננה משמעותית לחייהם של גיבוריה, ומוצגת כרקע בלבד למאבקיו של היחיד.
ובכל זאת, אפשר למצוא ב"גבר נכנס לפרדס" ייחוד מסוים בהשוואה לחלק מספריו האחרים של נבו. נדמה כי נקודת המוצא של ספריו היא מציאות כואבת שבה מערכות יחסים נמצאות תמיד על סף פירוק. מבחינה זו ספרו הנוכחי חורג מספריו הקודמים של נבו, והנובלות שבו נחתמות בטון אופטימי: הדמויות בוחרות, ובחירותיהן מחלצות אותן מהסבך הנפשי והחברתי שבו הן נמצאות.
הסיפורים מזכירים זה את זה לא רק מבחינה תמטית. הם חולקים טון משותף, ומצוקות דומות מלוות את גיבוריהם. בשלושתם מתמודדים גיבורי הסיפורים עם מצבים קשים, אישומים מורכבים ואובדן. הדמויות מספרות את סיפורן לאחר מעשה, בנימה שמבקשת לעבד ולפרוט את האירועים כהווייתם. הסיפורים מסופרים בסוגת הווידוי, המאופיינת בדמויות מורכבות ובתהליכים פסיכולוגיים שהדמויות השונות עוברות. בהתאם לכללי הז'אנר, דמויותיו של נבו מציגות את עצמן כמי שאינן מבינות לגמרי את ההתרחשויות בעולמן ובנפשן, והספר מתאר את ניסיונותיהן לפתור את מצבן כדרך להגיע להשלמה ולשלווה פנימית.
לניסיון זה רומז של שמו של הספר, שלקוח מן האגדה התלמודית. נבו מבסס את שם הספר על הסיפור החז"לי במסכת חגיגה על אודות ארבעת החכמים ש"נכנסו לפרדס", מרחב עמום ונסתר שאחד בלבד זכה לצאת ממנו בשלום. כפרדס של חז"ל כן הפרדס של נבו. שניהם מתוארים כמרחב מסתורי, שכניסה אליו איננה מבטיחה יציאה ושהנכנסים אליו עשויים לחוות בתוכו שינויים אישיותיים מרחיקי לכת.
ואכן, הדמויות בספר מתארות כמי שעברו מטמורפוזה. אלא שבעניין זה ישנו הבדל בין הנובלה הפותחת וזו האמצעית של הספר, ובין הנובלה החותמת שלו. בנובלות הראשונות, השינוי במצבן של הדמויות הוא בעיקרו פנימי בלבד, אך מרכיבי חייהן אינם משתנים. שונה מהן היא הנובלה האחרונה, שבה מסיימת חלי את סיפורה בכך שהיא משלימה עם מצבה, ובחירתה היא לוותר על פתרון התעלומה. בחירה זו מוצגת כנובעת מהזיקה המחודשת אל ילדיה, אך גם כתוצאה מחוויה אקסטטית שחווה חלי בסמוך לפרדס שבו נעלם בעלה. על פני שלושה עמודים מתואר חיזיון המזכיר תיאורים של אנשים שמשתמשים בסמים מעוררי הזיה. בעקבות החיזיון מכירה חלי בכך כי ייתכן שרב הנסתר על הגלוי בתעלומה שהיא מבקשת לפענח.
סיומו של הספר בסיפורה של חלי מחדד את הניגוד בין אלו שהיו זקוקים לאישורה של החברה כדי להמשיך הלאה, ובין זו שנדרשה להכרעה אישית המבוססת על חוויה פנימית. אם נשוב לדימוי הפרדס, אפשר לומר כי חלי היא היחידה שתתואר כמי שיצאה ממנו בשלום. בסיפור התלמודי נאמר כי שניים מן החכמים "הציצו ונפגעו". ההצצה היא הניסיון לעמוד על טבעו המסתורי של הפרדס, ניסיון שגרם להם לאבד את זהותם ושפיותם. לעומת זאת, ההצצה פנימה שמעניק נבו לחלי אינה מוצגת כמעשה אקטיבי. נדמה שבעבור נבו, הכניסה לפרדס היא הניסיון להגיע לחוף מבטחים אישי, שהנתיב אליו איננו גלוי.
פיגומים ספרותיים
מוטיב ההורות בספר משמש את נבו כפתרון להיחלצות מן המצוקה האישית. הוא רואה בהורות מרחב בטוח, כזה שמכונן את האופק האופטימי של דמויותיו. אבהותם של עומרי ושל ד"ר קארו עומדת להם בעת התמודדויותיהם, וחלי זוכה בחיזיון רק לאחר חזרתו של בנה לעולמה, חזרה שמחוללת את האפשרות להמשיך הלאה. ההורות היא גם זו שמעניקה ממד נוסף של חוסר שליטה של הדמויות בחייהן. הן אמנם עשויות לזכות בגאולה, אך גאולה זו אינה תלויה רק בהן, אלא בעיקר בילדיהן.
כאן מצוי סימן השאלה שיש להפנות לספר ולמחברו: שלושת הסיפורים מתמקדים בתהליכים אישיים ופנימיים של הגיבורים, שההתרחשויות החיצוניות משמשות להם כרקע. בנקודה זו יש לשאול, האם התמקדות זו בעולמן הפנימי של הדמויות מצדיקה את עצמה, כאשר חוסר השליטה שלהן בחייהן גדול עד כדי חוסר שינוי במצבן?
שאלה נוספת מתעוררת לאור תיאור חווייתה של חלי, שאיננו עומד ברצף תמטי וסגנוני עם שאר חלקי הנובלה, אף שהממד העל־טבעי שבתיאור מצטרף לאקסצנטריות של אירועים נוספים המתוארים בספר. כאלה הם, לדוגמה, שיגעון שמתעורר בדרום אמריקה ומוביל לספק התאבדות; רומן מחוץ לנישואים שמתחיל בכתובת מייל; נטישה של אלמנה את השבעה על בעלה לשם בריחה לילית; ועבודה בבנק הזרע שמשפיעה על חייו של אדם בעתיד. השימוש באירועים קיצוניים מחדד את הביקורת על איכותה של העלילה ועל יכולתה לעמוד בפני עצמה. דומה שההזדקקות של נבו לעודף דרמה ולמרכיבים עלילתיים ספיריטואליים היא מעשה של פיגומים ספרותיים לקו עלילה שאינו מפותח מספיק.
נראה ש"גבר נכנס לפרדס" אינו מפסגות היצירה של נבו. ועם זאת, הוא מהווה המשך ישיר לספריו האחרונים והופעתו מאפשרת לאפיין את יצירתו ביתר דיוק. מי שאוהב את ספריו של נבו יראה ביצירה זו הזדמנות לשוב אל אותו עולם ואל אותה אווירה שהוא מיטיב ליצור. סגנון הכתיבה עשוי לאכזב מעט את מי שיחפש מתח. התרת הספקות המהירה מנטרלת את הדרמה שהייתה עשויה להיווצר, ומצביעה על ההורות ועל המשפחה כמקום שבו אולי תימצא המנוחה.
הספר, שנכתב בשנת הקורונה, רואה את המרחב הפרטי כמבצרו של האדם וכמקום מנוחתו הפוטנציאלי, כאשר כל יציאה ממנו החוצה טומנת בחובה סכנה. בתקופה האחרונה חווינו בישראל מעבר ממצב של סגרים יזומים ומגבלות תנועה והתכנסות, אל מצב של מלחמה מול אויב חיצוני ופנימי כאחד. בתווך הזה עשוי ספרו של נבו להיקרא ככזה שמציע אופק עגום שהעתיד בו אינו מבטיח אושר ודאי. ההשלמה והמנוחה יתאפשרו רק על ידי התכנסות למרחב הפרטי והמשפחתי. במציאות שגובה מהאזרחים מחיר יומיומי, ושבה המשפחה היא שמהווה את הגרעין החזק והמנחם, עשוי קולו של נבו להישמע היטב
