מִתּוֹךְ צַלֶּקֶת וָאדִי מְפֻחָם יִפְרְחוּ הַחֲצָבִים/ עֱלִי וּשְׁחָלוֹת וְצַלֶּקֶת פֶּרַח, וְזִיר. יִתְרוֹן הַחַיִּים./ אֵיזֶה תַּיָּר יַעֲצֹר בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ וְיִדְרֹךְ אֶת מַצְלֵמָתוֹ/ שִׂמְחַת אוֹקְטוֹבֶּר. הָאֲוִיר צָלוּל כְּפִי שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם/ אֶפְשָׁר מַמָּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת הָעוֹלָם סוֹבֵב עַל סְבִיבוֹתָיו, וְנוֹשֵׁם:/ עֶרֶב בָּא אֶל כֶּתֶף הַגְּבָעוֹת, כָּךְ שַׁרְנוּ, וּמֶשֶׁךְ הַצְּלָלִים/ בְּמֶרְחַק הַשָּׂדוֹת נִשְׁמָעִים צְלִילֵי דִיסְקוּס שִׁינִיצְקִי/ זֶה הַבַּרְזֶל הָעַתִּיק הַבָּא אֶל אַדְמַת הַלֶּס וְנוֹשֵׁק לִשְׂפַת/ הַמָּצוּק, וְהָלַךְ. יִתְרוֹן הָאָרֶץ. תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ./ בִּסְגֹל הַמַּעֲרָב תָּצוּף לָהּ סְפִינַת חָלָל, אוֹ פְּלָנֶטָה
(ישראל נטע, "האלכסון של אמש", הוצאת הקיבוץ המאוחד)
את ישראל נטע מקיבוץ בארי ביקרתי שבוע אחרי הפסקת האש, שבועיים אחרי שעשרות בלוני תבערה מרצועת עזה כילו את רוב השמורה היפה של בתרונות בארי. אבל נטע בוחר להפנות את תשומת ליבי לפריחת העצים בקיבוץ. תראה את האקליפטוסים עם האשלים והזיתים, הוא מצביע בהתלהבות של ילד. הוא לא מתכחש לשריפות, אבל מבקש פרופורציה. "זה קשה מאוד, זה נורא. ככה נלחמים? בלשרוף? הריח מאוד חזק, וזה גם פוטוגני, ונורא מבחינה ספרותית, אבל בסוף, רוב מה שנשרף הוא שדה קוצים. אף אחד לא מת מזה".
נטע (65), הוא חבר הקיבוץ שבצפון הנגב המערבי מאז היותו בן חצי שנה, אב לארבעה וסב לנכדים. מגיל צעיר כתב שירה, אבל רק בגיל חמישים הוציא לאור את ספר שיריו הראשון, שעליו זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה. "זה התבשל והתבשל עד שאי אפשר היה לסבול את הריח במטבח… ואז זה יצא", הוא אומר. "לא מזמן עברתי על הספרים וגיליתי שאני עדיין אוהב את השירים". בינואר האחרון ראה אור ספרו הרביעי, "האלכסון של אמש". על כריכת ספרו החדש הוא מוגדר כמשורר מתבונן, איש של קשב, צלם במילים. השירה שלו גדושה בתיאורי טבע ובביטויים מקראיים.
ישראל נטע: "הקסאמים עושים בעיקר רעש. אצלנו לא נופלים פצמ"רים כמו ביישובים שנמצאים בטווח של 4 קילומטר מהרצועה. נופלים פה רק קסאמים ורובם חולפים מעלינו, לא רק כביטוי, אלא גם במציאות"
אף שהוא מתגורר במרחק חמישה קילומטרים בלבד מרצועת עזה, נטע לא רואה את עצמו כיוצר שמתגורר באזור מלחמה. "המלחמה מגיעה אלינו מדי פעם, ואפשר למצוא בשירים שלי איזה הד פצצה רחוק, אבל זה לא העיקר. לספר הראשון שלי קראתי 'צפון דרום מערב', כי הוא התכתב עם צפון מערב הנגב והיה בדגש מאוד מקומי, אבל יש הבדל בין דגש מקומי לדגש פריפריאלי. החיים שלי פה, אבל אני לא מרגיש בפריפריה, כי אנחנו במרחק שעת נסיעה מתל־אביב. למרות האיום של הטילים, זה גם לא קריית־שמונה פה. אנחנו לא מרגישים כך. יש התראות, ויש ממ"ד, אבל הקסאם הוא לא קטיושה. הקסאמים עושים בעיקר רעש. אצלנו לא נופלים פצמ"רים כמו ביישובים שנמצאים בטווח של 4 קילומטר מהרצועה. נופלים פה רק קסאמים ורובם חולפים מעלינו, לא רק כביטוי, אלא גם במציאות".
אמו של נטע גדלה במשפחה חרדית בעיר העתיקה בירושלים, אך יצאה משם בגיל צעיר לאחר שהתייתמה מהוריה. אביו הגיע מאירופה לפני השואה. הם נמנו על מקימי קיבוץ גזר, אבל עזבו והגיעו לבארי בשנת 1956. הוא גדל בקיבוץ, היה חקלאי, עבד במפעל הדפוס המקומי – מקור ההכנסה העיקרי של בארי – וכבר 15 שנה הוא איש המחשבים של הקיבוץ. בין לבין למד מקרא ולשון לתואר ראשון ושני, ויהדות במכון הרטמן בירושלים.
"בחנות ירקות ברחוב עמק רפאים בירושלים פגשתי פעם את פרופסור ישראל קנוהל שלמדתי אצלו, ומעל הפלפלים הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות בחיים. אמרתי לו שהמקצוע שלי הוא מחשבים, אבל הייעוד שלי הוא להיות משורר", הוא מספר. על השולחן בביתו מונחים ספרי יהדות. "אני משורר חצי רליגיוזי, וזה קשור כנראה לכך שאימא שלי באה ממשפחה חרדית. יש לי שורה באחד השירים שאומרת 'אנחנו נאבקים בכאבי הפנטום שההורים שלנו השאירו לנו'. לכל תנועת השכלה ויציאה מן הדת יש כאב פנטום. בלי ההסבר הזה, איך אפשר להבין את מעבר כאב השואה לדור שני ודור שלישי?".
לעומת המקורות היהודיים, מהמציאות הביטחונית נטע מסרב להיות מושפע. "אני רוכב על האופניים גם בזמן מלחמה. הערבים לא יחליטו בשבילי מתי לרכוב ומתי לא לרכוב. בשבילי זה חלק מהצומוד. אל תשכח שבארי הוא קיבוץ של אחדות העבודה. אנחנו רבין, ואנחנו יודעים שצריכים לתת מכות לפעמים. המהומות על הגדר כאבו לי יותר מהטילים, כי זו הייתה מלחמה שאומרת עופו מכאן. הרבה אנשים לא הבינו את ההכרזה שם, שהם רוצים את המדינה הזאת ושאין לנו מקום כאן. אז עם כל הכבוד, אנחנו רבין. ועדיין, מדי פעם נכנס לשיר איזה הד פצצה רחוק או ואדי שרוף".
וכשהתותחים רועמים, המוזות באמת שותקות?
"אצלי זה יותר קשור ליציאת הספרים לאור. אחרי שאתה מוציא ספר, אתה רוצה שקט. יש לי שורה באחד השירים, איך אפשר לכתוב מוזיקה אחרי בטהובן. אחרי כל הוצאה של ספר יש ירידה במוזה. בכתיבה עצמה אין אצלי חוקים. הקטע הכי קשה בכתיבה הוא כשהקנבס עוד לבן, אבל ברגע ששרבבת את הרעיון הכללי, מתחילה העבודה שהיא עבודה מהנה, השיופים ובעיקר המחיקות. יש הרבה שיוף עד שאתה מגיע למנגינה הנכונה. הרכיבות הארוכות עוזרות, אבל צריך להיזהר. באוקטובר שעבר התרסקתי עם האופניים כי חשבתי על רעיון תוך כדי רכיבה. יש לי המון שירי דרך".
למרות הנוכחות הדומיננטית של הטבע בשיריו, נטע מעיד על עצמו שהוא עובר שינוי בתחום הזה. "אני דוחף להעביר את כובד המשקל מהפרח, השחלה והזיר אל האנשים. בכל ספר הם מקבלים אצלי יותר משקל. כשאני הולך בנתיבות או בטיילת בתל־אביב, יש לי חיוך בלתי נגמר על הפנים. אנשים הם הדבר שמעניין אותי, ובארץ שלנו כל בן אדם הוא סיפור. אנחנו יושבים בארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ, ארבעה חברים, וכל אחד הוא סיפור שואה לא ייאמן וגם סרט הוליוודי".
כְּשֶׁהַמּוֹחַ מְוַדֵּא נוֹכְחוּת מְדֻיֶּקֶת/ הַלֵּב מַסְפִּיק לְהַגְנִיב תְּפִלָּה/ לַמְרוֹת שֶׁרַק שַׁבְרִיר שֶׁל שֶׁקֶט/ מַפְרִיד בֵּין הָאַזְעָקָה לִנְפִילָה
(סלעית לזר, "רקמת הניתוק", הוצאת פרדס)
סלעית לזר גדלה כל חייה בנגב המערבי. היא נולדה במושב שרשרת הסמוך לנתיבות, למשפחת חורב שמוצאה מג'רבה. נישאה לאליאב, דור שלישי למייסדי קיבוץ סעד, ושם הם מגדלים את ארבעת ילדיהם. לזר היא אגרונומית בעלת תואר דוקטור במדעי הצמח, שחוקרת תהליכים פיזיולוגיים בפרחים ועצי פרי. לפני שנתיים וחצי הוציאה לאור ספר שירים ראשון, "רקמת הניתוק" ובימים הקרובים עומד לצאת לאור ספרה השני, "והעולם במסלולו הנודע".
"השירה העברית המודרנית ידעה כמה וכמה משוררים־אגרונומים ומשוררים־חקלאים", כתב דורי מנור על כריכת הספר החדש. "אך אצל איש מהמשוררים הללו לא הפכה האגרונומיה ללב הפועם של יצירתו כבשירתה היפה והעמוקה של סִלעית, משוררת וחוקרת צמחים, הרוחשת לעולם הצומח אהבה להוטה ויוקדת".
לזר כתבה שירים מגיל צעיר, אך לא פרסמה אף שיר לפני צאת ספרה הראשון. הספר יצא ביום השנה הראשון לפטירתו של חיים גורי, שלזר זוקפת לזכותו את צאת הספר לאור. לפני למעלה מעשרים שנה למדה לזר במדרשת ייעוד בירושלים. יעל גורי, בתו של המשורר, לימדה אותה ספרות, ואביה הגיע גם הוא מדי פעם למפגש עם התלמידות. לזר הייתה נוהגת ללוות את גורי בדרכו חזרה לביתו. בעקבות השיחות ביניהם הוא נחשף לשיריה, ועודד אותה לפרסמם.
"אני עצמי לא רציתי לפרסם, לא ראיתי בשירה שלי משהו שקשור למישהו אחר. חיים השביע אותי שכשאוציא ספר אשלח לו עותק, ואחרי שהוא נפטר הרגשתי צורך לאגד את השירים ולשלוח עותק לאשתו כי חיים גם מוזכר באחד מהם". פנייה למשוררת והעורכת לי ממן שתערוך את השירים, הובילה ליציאתו של הספר בהוצאת פרדס. "השירה שלי הפכה לציבורית, וזה היה לי מאוד מוזר. כחוקרת אני מפרסמת הרבה מאמרים מדעיים ויש לי זהות ציבורית מקצועית נוכחת. הזהות כמשוררת חדשה ושונה וקצת מוזרה, אבל הדברים גם מתחברים, כי הרבה שירים שלי יוצאים מתוך הבוטניקה".
סלעית לזר: "אין ספק שעזה נוכחת בשירים. באחד השירים כתבתי על החיים שלנו כאן כחיים על שפתו של סיר מבעבע. מדי פעם יש נתזים שפוגעים, אבל הפנים שלנו לכיוון אחר ואנחנו לא רואים את הסיר הזה"
החיים בעוטף תחת איום הטילים משפיעים הן על המחקר והן על היצירה של לזר. "המרחב המוגן הפיזי שלנו הוא הממ"ד, אבל המרחב המוגן הנפשי שלי זו הגינה. במצבים של כוננות ספיגה אני מנסה לגנוב עוד רגעים בגינה, כי זה מה שמרגיע אותי. את הדוקטורט התחלתי בזמן צוק איתן, וכל הזמן חששתי מה קורה לצמחים שלי בחממה כשאני לא נמצאת שם. כשנופלים טילים בחממות המחקר שלי אומרים בחדשות שיש פגיעה רק ברכוש, אבל אלו הצמחים שלי, שאני מטפחת אותם".
המציאות הביטחונית נוכחת ביצירתה של לזר. יש לה שירים על שערי עזה, על טבילה תחת צבע אדום, על דריכות פיזית ונפשית והתגוננות בין מרחבים. "חשבתי שיש לי רק כמה שירים כאלה, ופתאום מצאתי גם בשירים על מערכות יחסים ביטויים כמו כוננות ספיגה והפסקת אש. אין ספק שעזה נוכחת בשירים. באחד השירים כתבתי על החיים שלנו כאן כחיים על שפתו של סיר מבעבע. מדי פעם יש נתזים שפוגעים, אבל הפנים שלנו לכיוון אחר ואנחנו לא רואים את הסיר הזה. הרבה אנשים כתבו לי שהם מרגישים כך".
וכשהתותחים רועמים? המוזות אכן שותקות?
"לא אצלי, אני כותבת כל הזמן. אף פעם לא הרגשתי עצירה בכתיבה. מצד שני, אני גם לא יושבת במיוחד לכתוב. זה קורה תוך כדי, כשעולים דברים, גם כשאני נמצאת בחממה. קרה לי פעם שהייתי בחממה של גרניום, עלו לי שורות ולא היו לי דף ועט, אז כתבתי עם ענף על החול ואז הבאתי דף ועט מהמשרד. המציאות הביטחונית היא חלק מהחיים פה. נכון שלפעמים הירי יותר מסיבי ויש תקופות לחוצות יותר, אבל בניגוד למה שחושבים, זה חלק מהשגרה. כשזה יותר חזק זה פשוט עולה לכותרות".
משפחות רבות מיישובי העוטף יצאו מהאזור להתאווררות קצרה במהלך מבצע שומר החומות. משפחת לזר העדיפה להישאר בביתה. "בצוק איתן גירשו אותנו פעמיים, כי סעד הפכה להיות בסיס צבאי והרגשנו תחושת גלות. זה קשה כשאין בסיס בטוח וידוע. אנחנו מרגישים יותר בטוחים בבית, והילדים מעדיפים להיות כולם יחד בממ"ד. יש לנו שם טקסים קבועים".
הספר החדש של לזר תוזמן לצאת לאור ביום השנה הראשון לפטירת אמה. "שני השערים האחרונים בספר מלווים את הפרידה ממנה. את תקופת המחלה שהייתה קצרה ונוכחת, וגם את זמן ההסתגלות לאבל ולהוויה החדשה כיתומה".
הכתיבה היא כלי תרפויטי עבורך?
"בהחלט, ולא רק מול המציאות הביטחונית. התמודדתי בעזרתה עם המחלה ועם המוות של אימא שלי, עם אתגרי האימהות, הקריירה והחיים. זה כלי ביטוי שלי, ודרכה אני פורקת את מה שאני מרגישה. יותר קל לי להתבטא בכתב מאשר בעל פה".
לזר מרגישה בנוח במקום של יוצרת מהפריפריה. "אני לא מרגישה חלק משום ברנז'ה של משוררים ומשוררות. בגלל המטפחת יש לאנשים נטייה לשייך אותי למשוררים של 'משיב הרוח', אבל לא פרסמתי בבמה הזאת מעולם. אני לא חשופה למה שקורה בירושלים ובתל־אביב, אבל אני גם מרגישה פחות בפריפריה גיאוגרפית ויותר בפריפריה חברתית. מצד אחד אני מזרחית וזה חלק מהזהות שלי, אבל מצד שני אני גם לא חלק משום חבורה של משוררים מזרחים.
"השתתפתי פעם אחת בפסטיבל 'באר שירה' שהתקיים בבאר־שבע. זו הייתה פעם ראשונה שישבתי בכובע המשוררת מול קהל, וזו הייתה חוויה מעניינת. למדתי ליהנות מהתגובות לשירים. בהתחלה זה היה מביך ובהמשך זה נהיה נעים, אבל לא חסרה לי ההתקהלות. החיכוך עם אנשים לא תמיד קל לי. הפייסבוק הפך להיות עבורי זירה שנפגשים בה. פעם חשבתי שאת השירים שלי יבינו רק דתיים ג'רבאים שעוסקים בחקלאות, והיום אני רואה איך אנשים לוקחים את השירים ונותנים להם פרשנות שונה לחלוטין. זה כיף לראות איך שיר פורץ את המקום שבו הוא נוצר, ומקבל חיים משלו".
אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם/ מָכְרוּ אוֹתִי פַּעֲמַיִם/ פַּעַם אַחַת בְּגוּשׁ דָּן/ וּפַעַם אַחַת בִּירוּשָׁלַיִם/ אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם/ בֶּן יִשְׂרָאֵל כְּמוֹתְכֶם/ אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם/ מִשְּׂדֵרוֹת/ לֹא מִשְּׁכֶם
(לירון צדקה, מתוך השיר "מכירת יוסף", "בֵּינְתַיִם: שירים עד כאן", ספרי ניב)
מחלון המטבח של משפחת צדקה בשדרות רואים את הבניין שבו נהרג לפני מספר שבועות הילד עדו אביגל, מרסיס של טיל שחדר דרך חלון הממ"ד שבו שהה. לירון צדקה נולד בבאר־שבע, אבל כבר 19 שנה הוא תושב שדרות שמכיר היטב את החיים תחת איום הטילים. הוא הגיע לעיר בגיל 18, כדי ללמוד בישיבת ההסדר המקומית. שבועיים לאחר שהכיר את רחלי, בת אשקלון, הודיע לה שאם יתחתנו יקבעו את ביתם בשדרות. היא עובדת סוציאלית במועדוניות של שדרות, הוא מחנך כיתות א'־ב' בבית הספר "תורני חדש" בעיר, ולהם שלושה ילדים. אחד מהם, נבו משה, נקרא על שם אביה של רחלי, משה עמי, שנהרג לפני תשע שנים מטיל גראד שפגע ברכבו באשקלון.
לירון צדקה: "אני לא כותב הרבה על המצב כי זה מקום שעוד כואב וחסום אצלי ואני רוצה לגעת בזה ממקום בריא ואופטימי יותר. אני גם לא רוצה לכתוב ממקום חלש של מסכנות אלא מתוך מקום חזק של אמונה, ביטחון, חיים וצמיחה"
"נבו מאוד חי את השם שלו", מספרת רחלי צדקה. "בסבב האחרון הוא מאוד חשש לאימא שלי, שגרה בבית ישן באשקלון. כשאחד הטילים נפל ברחוב שבו היא גרה, בסמוך לבית שלה, הוא אמר לנו: 'לא מספיק שלקחו לי את סבא לפני שנולדתי, עכשיו רוצים לקחת גם את סבתא?'".
לירון צדקה החל לכתוב שירים בגיל 15, כתלמיד בישיבה התיכונית, אבל מהמגירה הוא שלף אותם לראשונה רק לפני חמש שנים, במסגרת לימודיו לתואר שני במכללת חמדת הדרום. "באחד השיעורים, שעסק בדמויות במקרא דרך השירה העברית, סיפרתי שגם אני כתבתי שיר על רחל, והמרצה ביקשה שאקריא. בעקבות התגובות שלה ושל המשתתפים בשיעור, התחלתי לשתף את השירים בצוות ובכיתה, והתגובות נתנו לי את האומץ להוציא לאור את הספר לפני כשנתיים".
השיר על מכירת יוסף, שמתאר את תחושת הבגידה שחשים רבים מתושבי הדרום, נכתב לאחר הפגנה של תושבי שדרות בתל־אביב, בעקבות אחד הסבבים של ירי טילים וחוסר תגובה מצד הממשלה. "זה שיר קצת מחאתי ואני לא בז'אנר של שירי מחאה, אבל הרגשתי שהספר הוא במה ושהקול של שדרות חייב להישמע כדי שידעו מה התחושות של התושבים כאן אחרי עשרים שנה של התמודדות עם הטילים".
למעט השיר הזה, אין בספר של צדקה שירים נוספים שמתייחסים ישירות למציאות הביטחונית באזור, אבל לאחר יציאת הספר הוא כתב שיר נוסף, "חיילים בלי מדים", בעקבות חוויה קשה שחווה עם ילדיו באחד המטחים על העיר ("כָּאן כָּל אֵם וְאִשָּׁה הִיא חַיֶּלֶת/ וְכָל אָב הוּא חֲצִי גֶּנֶרָל/ כָּל יַלְדָּה כְּבַרְזֶל מְחֻשֶּׁלֶת/ וְכָל יֶלֶד לוֹחֵם מְהֻלָּל… 'מִבְצָעִים' מְקוֹמָם בַּמַּכֹּלֶת/ כְּבָר שָׂבַעְנוּ יְמֵי 'הַסְלָמָה'/ לִצְבָאֵנוּ יֶשְׁנָהּ הַיְּכֹלֶת/ זֶה הַזְּמַן! זוֹ הָעֵת! מִלְחָמָה!").
"חזרנו הביתה מסעודת שבת שקיימנו עם בנות השירות הלאומי", מתאר צדקה. "פתאום היה צבע אדום ואזעקה, ומעל הראש שלנו התפוצצו עשרות טילים וטילי יירוט. לא היה לאן לרוץ ברחוב הצר, אז נשכבנו על הילדים ונצמדנו לחומה של אחת הבתים. המשכנו ללכת, ואחרי חמש דקות הייתה שוב אזעקה. הפעם אחת השכנות הכניסה אותנו לממ"ד בבית שלה. הילדים היו בפחד. אשתי ניהלה את האירוע ונתנה פקודות. לבן שלקה בחרדה היא נתנה תפקיד להוביל אותנו הביתה, לממ"ד. הרגשנו ממש כמו חיילים במשימה. השיר שכתבתי בעקבות האירוע הזה מבקש להעביר את התחושה של החיים פה. את הרפיסות וחוסר המשילות, את חוסר הביטחון מצד הרשויות, אבל גם את האמירה שלמרות הכול אנחנו עושים את תפקידנו, ומצפים לזרוע הנטויה וליד החזקה של הקב"ה שמתגלה דרך צה"ל והממשלה".
לצדקה אין ספק שהמציאות הביטחונית משפיעה על יצירתו. "שאלות קיומיות תופסות פה יותר משקל לעומת מקומות שלווים יותר בארץ. ובכל זאת, למרות הציפיות, אני לא כותב הרבה על המצב. זה מקום שעוד כואב וחסום אצלי, ואני רוצה לגעת בזה ממקום בריא יותר ואופטימי יותר. זה תהליך אישי פנימי שאני צריך לעבור. זה יבשיל ואני מאמין שזה ייצא. אני גם לא רוצה לכתוב ממקום חלש של מסכנות אלא מתוך מקום חזק של אמונה, ביטחון, חיים וצמיחה".
כמחנך כיתות א'־ב', צדקה נחשף מקרוב למחיר הנפשי שמשלמים ילדי שדרות על החיים לאורך שנים תחת איום הטילים. "מחנך בשדרות זה אומר להיות בקשר עם התלמידים כל הזמן, לקבל ילדים עם חרדות אחרי סבבים, להתמודד עם חוסר רצף של למידה ותפקוד ועם רגרסיות חברתיות, לימודיות ונפשיות. יש ילדים שעוברים טיפולים פסיכולוגיים, וילדים שעייפים בבוקר בגלל פחדים בלילה. כל זה בנוסף לכל מיני גירויים שמחנכים מתמודדים איתם בכל הארץ. כאן צריכים קודם כול לחזק חוסן נפשי של ילדים, כשהם עוד לא בנויים ללמידה. אנחנו עושים את כל מה שאפשר, וברוך ה' מתגברים ולומדים. הילדים פה גיבורים. הם חזקים יותר מילדים במקומות אחרים, כי הם מחושלים ויודעים להתמודד טוב יותר".
צדקה מעביר סדנאות כתיבה בבית הספר שבו הוא מחנך, ומאמין שהכתיבה מהווה כלי ריפוי לתלמידים. כיוצר בפריפריה חשוב לו לחזק את תחום השירה והיצירה באזור מגוריו. "עולם השירה פחות מפותח פה. אם אני רוצה להשתתף בערב משוררים, לשמוע שירים או להקריא, אני צריך לנסוע. קיימתי בעבר כנס משוררים בשדרות. קראנו לו 'שִׁירַיְתָא', והמטרה שלו הייתה לייסד פה בית ליצירה ולכתיבה מתוך עולם של תורה. זה דבר שחסר, אבל אני צריך פניוּת כדי לקדם אותו".
