ברצוני להתייחס לפולמוס מרתק שהתקיים בוועידת "עם עולם" שערך עיתון זה לפני כחודש. במושב שהוקדש לנושא השליחות שאלה המנחה, יעל שבח, את המשתתפים האם השליחים מוכנים לקשיים שממתינים להם בשובם ארצה. בתשובה לשאלה הזו אמר הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס־עמיאל, שלדעתו שליח טוב לא חייב בכלל לשוב לארץ, וכי כל עוד הוא תורם לקהילה שבה הוא פועל, הוא יכול להישאר כל חייו בארץ היעד.
לרב בירנבוים ולמכון שבראשו הוא עומד זכויות רבות, אך בנושא זה אנו חלוקים מן היסוד. גם אם השליח ימשיך לתרום לקהילה, ככל ששהותו שם תימשך יתר על המידה, המסר של ארץ ישראל לא יוכל עוד להיות חלק משליחותו. בעולם השליחות קיימים מודלים שונים: שליחות של כמה חודשים בקיץ, שליחות של שנה לפני גיוס, שליחי תנועות נוער, מורים שליחים, שליחי קהילה, רבני קהילות, ועוד ועוד. הצד השווה שבהם הוא ערך הציונות היהודית שמגיעה מישראל אל העולם.
עלינו לשאול: מהו היתרון של שליח מישראל על כל פעיל מקומי? וכי חסרים רבנים בישיבה־יוניברסיטי? חסרים מורים, מדריכי נוער? כמי שגדל שם אני אומר באחריות, יש בתפוצות אנשי חינוך מעולים. אך שליח שמגיע מישראל מביא איתו, ובכן, את ארץ ישראל, את הבשורה הציונית של בית לאומי לעם היהודי בארץ אבותיו. בעצם נוכחותו הוא מהווה מצפן המצביע תמיד אל ישראל, ומנכיח את האפשרות של חיים בארץ הקודש, שאינם רק תפילה, געגוע וכיסופים אלא אפשרות ממשית ומוחשית. השליח הישראלי בקהילה היהודית הוא אי של ישראליות בגולה.
אך ככל שחולף הזמן, המסר הזה עלול להתקהות. השליח הולך ומתרחק מהרעיון שבשמו נשלח, ועלול לאבד את הקשר עם השליחות הציונית. לצערי ראיתי שליחים שהפכו לבני המקום עד שיצא שכרם בהפסדם, שלא לומר שכרנו בהפסדנו.
השליחות והשליחים של המוסדות הציוניים מעבירים את הרוח הישראלית בכוח הדוגמה האישית. הם נדרשים לעשות את הדרך ההפוכה מאברהם אבינו, לעזוב את ארצם, מולדתם ובית אביהם וללכת אל המקום שבו הם נצרכים. אכן, לא פעם ההתאקלמות דורשת זמן, הקהילה משקיעה משאבים בקליטת השליחים, והנה בשיא תרומתם השליחים עוזבים והקהילה נדרשת לשוב ולבצע את התהליך מראשיתו. אך בעיניי, למרות מראית העין של חוסר היציבות, באופן זה הקהילות שומרות על איכות השליחות ומהותה.
אינני מבקש לומר שכל שליח שנותר מעבר לתקופת השליחות אינו שליח. מי לנו כשלוחי חב"ד הנפלאים, המקדישים את כל חייהם לשליחותם. אך זהו בדיוק ההבדל. שלוחי חב"ד אינם שליחים מארץ ישראל. הם יכולים לצאת מכל מקום לכל מקום, והבשורה שלהם אינה תורת ארץ ישראל.
אם השליחים הגיעו כדי שיהיה בקהילה עוד שוחט, חזן או עוד מורה, זו בוודאי משימה חשובה, אך היא איננה מבטאת את ארץ ישראל. מנקודת מבטי, כאיש המוסדות הלאומיים ששלחו עד היום עשרות אלפי מדריכים, מורים, רכזים ורבנים מארץ ישראל, אני יכול לומר בוודאות שרובם המוחלט של השליחים שנותרו מעבר לתקופת השליחות שנקבעה, מאבדים משהו משליחותם הציונית. הם נקלטים בארץ החדשה, ולא פעם שוכחים את הדרך חזרה. אולי הם עדיין תורמים לקהילה, אך אינם יכולים עוד לשאת את התואר שליח־ארץ־ישראל.
זאת ועוד: שליח היוצא מישראל נהנה מתנופת ההמראה הראשונית, ובזכות המנוע הפנימי שלו מסוגל להתמודד במשך תקופה עם כוחות החיכוך והשחיקה. אך מנקודה מסוימת הוא נכנע לכוח המשיכה ומבלי משים מתחיל את תהליך הירידה, תרתי משמע. אף שתמיד ישנם יוצאים מן הכלל, ברוב המקרים זוהי המציאות.
השנה האחרונה לימדה אותנו כמה חשובה פעילותם של השליחים בעולם. בעיצומה של המגפה העולמית, השליחים היו נדבך משמעותי בהתמודדות עם אתגרי המגפה. בשבועות האחרונים, בעת מבצע שומר החומות, הם כיהנו גם כשגרירי ההסברה הישראלית. השליחים הם העורק הראשי המחבר את עם ישראל לקהילות היהודיות בתפוצות. ככל שיותר גופים ושליחים ייקחו חלק בעורק החיים הזה, כך ייטב לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל.
גאל גרינוולד הוא סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר המחלקה לחינוך בה
