מהי מהותה של עבודת ה'? ההגות החסידית, ולעומתה ההגות הליטאית של ה"מתנגדים", מציגות שתי גישות שונות. בהגות הליטאית והלמדנית, הדגש הוא על "ארבע אמות של הלכה". גישה זו, השמרנית יותר, רואה את הקשר היחידי האפשרי עם הקב"ה דרך קיום תורה ומצוות. הקב"ה השאיר לנו בעולם איגרת שהוא שלח לנו – התורה, ותו לא.
אולם, בעולם המושגים הקלאסי של היהדות מופיע כבר הרעיון המסומל על ידי הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו). המצוות מקיפות כמעט את כל תחומי החיים, ושמירת המצוות נותנת גוון דתי מיוחד לכל אחת מהפעולות שלנו בעולם. אלא שלכאורה הדבר נכון עד גבול מסוים. למשל, שמירה על דיני אונאה בעסקים עדיין לא הופכת את העיסוק הכלכלי לפעולה קדושה. כך גם לטעון שחרישת האדמה ופיתוח הטכנולוגיה והחברה הן בגדר מצווה, יהיה קצת מרחיק לכת. ואכן, ההגות הליטאית שאפה וחינכה לצמצם את מסגרת עולם התורה והמצוות ואת המושג של "בכל דרכיך דעהו", ולהתרכז ככל האפשר בלימוד תורה ועיסוק ממוקד בקיום המצוות כפשוטן.
מנובהרדוק לליבוביץ
בקוטב השני מוצאים אנו את הגישה החסידית. זו הרחיבה מאוד את הרעיון של "בכל דרכיך דעהו". אפשר לפגוש את הקב"ה בכל מיני תחומים, גם אלו השייכים לכאורה לעולם ה"חילוני", ולאו דווקא בזירת התורה וההלכה. הדבר תלוי ביכולתנו לחשוף את ההסתר של הקב"ה בעולם ולהפוך גם את עולם החולין לעולם של מצוות. זה מה שמכונה בעולם החסידי "עבודת ה' בגשמיות". הכוונה היא שכל הפעולות שלנו בעולם יכולות לקבל משמעות דתית. יש קדושה גם בחולין, בבחינת "החול יתקדש". כיצד ניתן להגיע לכך? זהו אחד הסודות של הדרך החסידית. ר' נחמן אמר שאפילו אם ייקחו אותו בשבי ולא יוכל להניח תפילין, הוא יידע את הסוד כיצד לעבוד את ה' בדרכים אחרות.
בעולם החסידי היו מי שהלכו עם רעיון זה עד הקצה הרדיקלי שלו, שבו ממעטים את הדגש על התורה והמצוות במובנם הצר, ומדגישים יותר את חשיבות הכוונה. אפשר לכנות זאת כ"ספיריטואליזציה" – שימת דגש רב על הפעילות הרוחנית, שלעיתים אף שמה בצל את הפעילות הדתית הרגילה. ואולם בהקצנה של גישה זו אורבת סכנה. היא עלולה להוביל ל"אנטינומיזם" – ביטול החוק והמצוות המעשיות. הכוונה עשויה להפוך לחשובה כל כך, עד שאפשר להסתפק בה.
קצה מסוכן נוסף שאליו עלולים להגיע הוא ה"פנתיאיזם" – הטענה שיש זהות בין האל והטבע, גישה המזוהה למשל עם שפינוזה. זוהי גם הטענה שהטבע קדוש כפי שהוא. גישה זו מובילה לחילוניות ולמתן דרור ליצר הרע. החסידות עצמה, כמובן, לא טענה כך; היא לא קידשה את העולם כפי שהוא נראה, אלא חיפשה את הקדושה שמסתתרת בעולם.
גם בגישה המנוגדת, זו של ההגות הליטאית, ישנו קצה בעייתי. אחד משיאיה היה בישיבת נובהרדוק, משכנה של תנועת המוסר הקיצונית, שלא תמיד הובילה את תלמידיה למקום טוב. תיאר זאת יפה הסופר חיים גראדה בספריו "צמח אטלס" ו"מלחמת היצר". מי שהמשיך רעיונות אלו היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ. גישתו כוללת מידור ובידוד של החוויה הדתית של האדם עד שהיא תהיה "טהורה", כלומר שהאדם לא מנסה להשיג דרכה מטרה נוספת כמו אינטרסים או הגשמת רצונות פנימיים, ואפילו טובים. גם לא תחושה טובה בעשיית חסד. ליבוביץ' השאיר מחוץ למסגרת הדתית גם את המדע, ועסק בו כתופעה חילונית שאין דבר בינה ובין עולמו הדתי. אם נמשיך בקו טוטאלי זה, חווייתו הדתית של האדם תצטמצם מאוד ותיסגר בקיום יבש של המצוות, המנותק מהווייתו ומחוויותיו הכלליות יותר.
דרך האמצע של חב"ד
בין שתי גישות אלו, החסידית והליטאית, מוצאים אנו את דרך האמצע בהגות של חסידות חב"ד. נוהג אני לכנות זאת "שיטת השגרירויות". הרעיון של חב"ד הוא "בניית דירה בתחתונים" – בעולמנו. הפעילות של הקדושה במובנה הרחב מתקיימת בכך שמביאים את דבר ה' לכל תחום מתחומי החיים, דרך קיום תורה ומצוות. כך בונה היהודי, דרך פעולותיו, שגרירויות לקב"ה על האדמה.
בדרך זו יש דמיון מסוים למושג "עבודת ה' בגשמיות" של העולם החסידי, והבנה שקיימים בעולם ממדים רוחניים וקדושה אימננטית שצריכים לבוא לידי ביטוי. אך בעולם של חב"ד, הקדושה הזו מתגלית אך ורק על ידי מעשים של תורה ומצוות שבכל אחד מתחומי החיים, ולא ניתן להגיע לכך רק בעצם העיסוק החילוני בתחומים אלו. ההגות הליטאית טוענת שאין קדושה אימננטית בעולם החולין, ומצד שני החסידות טוענת שיש קדושה שצריך לחשוף. בחב"ד מקבלים את הרעיון שאכן יש קדושה בעולם, אלא שהדרך היחידה להגיע ולהעלות קדושה זו היא קיום התורה והמצוות והחזרה בתשובה. חב"ד לא הגיעו עד הקצה הרדיקלי שבהגות החסידית.
לפי חב"ד, בתחומי החולין אין קדושה עצמית אולם יש בהם ערך אינסטרומנטלי; אפשר להפוך אותם לכיסא לעבודת ה'. אם האדם עוסק במדע כדי להתפרנס, הוא הופך זאת לאמצעי לקדושה. כך גם אם משתמשים במדע כדי להראות את נפלאות הבורא. באופן זה מעלים את ניצוצות הקדושה הפזורים בכל מקום. החיים מוליכים את האדם לכל מיני מקומות ועיסוקים, וכשהוא מקיים מצוות באותם תנאים משונים שאליהם נקלע, הוא מעלה את הניצוצות שבעולם. חב"ד משתמשים אמנם ברעיון הקבלי־חסידי של הקדושה שהתפוררה ונמצאת בכל מקום וצריך לגאול אותה, אך גאולת הניצוצות תגיע דרך קיום תורה ומצוות, בכל מקום ובכל עיסוק שבו האדם עוסק.
לסיום נזכיר שני הוגים גדולים של העת המודרנית, שהמשיכו כל אחד בדרכו גישות שונות אלו. הרי"ד סולובייצ'יק, שמוצאו מהעולם הליטאי ושחי גם בעולם המודרני, אימץ גישה הקרובה לזו של חב"ד. לעומת זאת משנת הרב קוק, שינק מעולם החסידות והקבלה, מתחברת יותר לעיקרון החסידי של "בכל דרכיך דעהו". הוא מיישם אותו ביחס להתעוררות הלאומית הציונית בארץ ישראל, והחזרה ל"חיים נורמליים" של עם, הכוללת פעילות חברתית ומדינית שלכאורה איננה חלק מעולם התורה והמצוות במובן הצר. הרב קוק ראה בפעילות זו ביטוי של קדושה, גם אם היא נראית לכאורה כפעילות של חולין.
