על שומר המסך שלה מופיע הכיתוב 'אבא-אמא'. ביתה נראה כגן שעשועים: רישומי פחם מסולסלים על הקירות, שולחן מנוקד בעשרות פסלוני חרסינה קטנטנים, בובות מקורזלות שיער נשענות על הקירות ופוערות עיניים אל חלל הסלון. כזאת היא רבקה מרים. לאחרונה ראה אור קובץ 'שירי רבקה מרים', שני ספרים הכורכים את כל שיריה, החל מהשירים שפרסמה בגיל ארבע עשרה ועד לשיריה מן השנים האחרונות. עיצוב הכריכה כמחברת חומה מזכיר בית ספר בניחוח ישן, כתיבה בתולית וילדוּת מאוד לא נשכחת.
רבקה מרים. צילום: מרים צחי
לגלות את הגבולות
"בעיניי שעשוע זאת המילה הכי גדולה שיש בנמצא. בזוהר מופיע שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים, דוד המלך אומר לולא תורתך שעשועיי. שעשוע זה הריקוד של המציאות, של חיים מלאי חדווה שאינם קופאים על השמרים ואינם ליניאריים. שעשוע אינו בהכרח העדר כאב, אבל הוא כולל יכולת דילוג. דילוגו עליי אהבה. הוא חיבור למשהו עמוק שבשורש הקיום שלנו. בעולם הדתי אני רואה היעדר שעשוע. יש רצינות מפחידה, אימת החטא. אולי זה קשור לחרדת השמירה על הגבולות, אך גם השעשוע יוצר גבולות. הרי גם למשחקים יש גבולות וניתן לשחק רק בהתאם לכללי המשחק. שעשוע הוא הבלתי צפוי והדריכות להיות במגע עם הבלתי צפוי.
"בגלל שיש סביבי הרבה בעלי חיים אני רואה איך בעלי חיים משחקים בעולם, למרות שהכול בלתי ידוע. איך ציפור יכולה לקפוץ ולצייץ, בעצם? הרי היא לא יודעת שיהיו לה מחר אוכל ושתייה! אין לה ביטוח חיים ואין לה חסכונות או קביעות בעבודה, אין לה כלום, אך יחד עם זה היא משתעשעת בזה שהיא נותנת לחיים לקחת אותה. גם בעולם האנושי זה כך. לדברים יש חיות שפורצת מהם ומנחה אותם. מתוך התורה פרצו המשנה והמדרש, מתוכם פרצה הגמרא, מתוכם הרמב"ם והרמב"ן, קבלת האר"י, השבתאות, החסידים, הציונות – כל הדברים האלה צמחו מתוך שעשוע שיש בו טירוף. הרי איך פורצים כל כך הרבה מדרשים מחמישה חומשים? מה יש בין רבה בר חנה לבין אברהם אבינו שמחבר ביניהם? אם הם היו אחוזים בפחד שום דבר לא היה פורץ. אני אומרת את זה דווקא מתוך תחושת נאמנות, נאמנות לגרעין שלך שאתה חייב לאפשר לו לצמוח, לא לפחד להיפתח גם אם אתה עלול לקמול".
בואי נדבר קצת על השעשוע שבספרות. מה מדבר אלייך מתוך עולם השירה והאמנות הישראלית?
"נוגעים בי המון סוגים שונים של שירה, של סיפורת. דברים שונים מדברים אליי. אני לא יכולה לתת להם כותרת מסוימת. אם שיר נוגע הוא נוגע, בלי קשר לכותרת שלו, או אפילו לכותב. קשה לי לשים במסגרת, שירה של ירושלים ושירה של תל אביב למשל. אני מבינה שיש הבדל בין שירה שאפשר להכתיר אותה ירושלמית או תל אביבית, שאלה שתי מהויות שונות כמו שני אנשים, למשל אמיר גלבע ונתן זך, והנה אני מאוד אוהבת דברים אצל שניהם. בהרבה דברים צריך להיזהר מהגדרה, כי זה מעין לא תעשה לך פסל וכל תמונה. יש היום למשל מושג של שירת נשים. מה זה שירת נשים? שיר הוא טוב או לא טוב. נכון שיש פן נשי או גברי, אבל יש בזה משהו מאוד חמקמק והיום מנסים להגדיר דברים כדי לגשת אליהם. ובעיניי ההגדרה חונקת, כי כל דבר חי מעצם מהותו הוא משתנה ורב זוויות, ומה שנוגע לרגע חומק במשנהו.
"אתמול הייתי במוזיאון ישראל והציגו שם אמנות פוליטית. זאת אמנות מאוד דלה בעיניי כי היוצר מראש ניגש עם איזשהו מסר. הוא חשב כך וכך ואז מראש היצירה שלו נכבלה במסר. זה כמו לירות חץ ואז לסמן סביבו מטרה. בעיניי, כל יצירה שלא יותר חזקה מהיוצר שלה אינה ראויה. זה כמו ילד, שהקיום שלו יותר חזק מהרצונות של ההורים שלו. ההורים רוצים ילד שיהיה רופא וצומח להם רועה צאן. ההורה לא מבין איך הילד שלו, שגדל לאור ה'והגדת' שלו, בוחר במשהו אחר. את חושבת שאת יכולה להכתיב לילד את דרכו מתוקף זה שפעם הוא היה בחביון שלך, במדגרה שלך. אבל לא, הוא גדול ממך בקיום העצמאי שלו. זה כמו שאנחנו מתפללים א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב – א-להים הוא אחד אבל כל אחד מוצא אותו בדרכו שלו. למדתי את זה על בשרי. זה סוג של ענווה גדולה, כשאת מוציאה מתוכך משהו ואחר כך מוצאת את עצמך קטנה יותר ממה שיצרת. אז האידיאולוגיה שלך יכולה אולי לנכוח באופן כלשהו ביצירה, אבל היא לא אמורה להוביל. צריך לתת ליצירה את הכבוד, היא בבחינת חי הנושא את עצמו. ויש גם בה גבולות משלה, כמו במשחק. אי אפשר בלי גבולות. גם הגוף שלנו הוא גבול. שום דבר בעולם לא מתקיים בלי גבולות, אבל כל אחד וכל דבר צריך לגלות את גבולותיו מכוח עצמו".
דתיות מלאת תנודות
בגיל שבע-עשרה הציגה לראשונה את ציוריה בתערוכת יחיד שאצר חיים גמזו. גמזו אמר לה שבן אדם לא יכול להתמסר לשני תחומים ושעליה לבחור בין ציור לשירה.
"הוא היה בטוח שאבחר בציור, אבל היום אני לא מציירת. יש המון משוררים שציירו או מציירים במקביל לכתיבתם – אצ"ג, לאה גולדברג, זלדה, חדוה הרכבי. לא יכולתי להתמסר לשני התחומים. אם אדם מוסר נפשו באיזה תחום הוא לא יכול להיות חצי בהיריון. יכול להיות שמשלבים כמה דברים, כמו כתיבה ובימוי לתיאטרון, וזה נובע מאותה אנרגיה אסופה, ויכול להיות שבשנים מסוימות תעסוק בתחום אחד ובשנים אחרות בתחום אחר. הרבה שנים רשמתי בפחם ובכל השנים הללו הציור היה סוג של הרפיה, כי כשציירתי היד הובילה את עצמה. אבל זה היה הרקע ולא המוקד. היה בזה תדר פיזי, כמו שספורט פועל עליך, והייתי לחלוטין בתוך זה. אחר כך עבדתי בשמן. אז הייתי צריכה להיות פעילה גופנית, סבלנית יותר. לוקח זמן לעבוד על ציור, אבל גם כאן היה מין ספורט, במובן המופלא של המושג ספורט.
"הכתיבה, לעומת הפיסיות שיש בחווית הציור, פועלת אצלי אחרת. זה כמו לצוף על מים ולתת לנהר לשאת אותך. מצד אחד את מרגישה שהמים מפסלים את הגוף שלך, ומצד שני הגוף כאילו לא קיים. כשאני כותבת אני נהיית מפולשת למשהו שלוקח אותי, ומה שלוקח אותי מכתיב אותי ואז אני מאוד קשובה ודרוכה. יש משהו בכתיבה שאת דרוכה כאיילה, ואז, כשאת דרוכה, זה לא סבל ולא תענוג. זה חיבור למוסיקה, לתדר גבוה. זה משהו שקיים רק בכתיבה".
היית במחוזות לימוד משותפים רבים של דתיים וחילונים. איך את רואה את הדיאלקטיקה בין שני הצדדים?
"המושגים 'דתיות' ו'חילוניות' יצרו משהו מוטעה בהוויה שלנו. הרי הדברים אינם סטטיים. אדם דתי, דווקא מעצם דתיותו, נדון לחיות בעולם מלא תנודות – הוא שואף אל הבלתי ניתן להגעה, ולכן נגזרו עליו עליות ומורדות שאינם פוסקים. בכלל, המושג 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' נכון גם לגבי הגדרת האדם ומקומו הפנימי, מקום שמשתנה תדיר. 'מצבי רוח' הם לא רק מהות חיצונית מתחלפת, אלא ביטוי לתנועת הנפש המשתנה תדיר. כואב לי מאוד שנוצר בחברה שלנו הפילוג הזה, שיש בו הרבה מן המלאכותי. לולא ההגדרות המצמצמות הללו, כולל המגורים בשכונות וביישובים נבדלים, הרבה יותר אנשים היו יכולים להגיע לעומק משמעותי ולחיות חיים עשירים. ועוד – נדמה לי שהפער העמוק הוא בין אישיות דתית – במשמעותה הרחבה, לא זו המצומצמת – לאישיות בורגנית.
יש אנשים שומרי מצוות שהחיים שלהם ברורים להם וסלולים. הטוב והרע, ואפילו הקב"ה, מוכנסים אצלם למגרות. כשמישהו חי בתוך מסגרת מוגדרת מלכתחילה הוא כלוא, נפשו לא יכולה לפרוש את כנפיה. הוא מוותר מראש על נגיעה במה שמעבר – והניסיון לגעת, גם אם וכאשר הוא נועד מראש לכישלון, הוא הוא עצם החוויה הדתית.
היהדות בנויה על סתירה עמוקה, כשהיחיד והיחד – שהם כבר שתי מהויות שונות – צריכים, מחד, לקבל את הקיים, ומאידך לברוא אותו מחדש. הצירוף הכפול ומכופל הזה לא פשוט. צריך להיות בקשב מתמיד, 'לא ינום ולא יישן ישראל'. במקום כמו 'אלול', למשל, אם לא נשארים רק בשכבה של הנחמדות הפלורליסטית, שיש בה הרבה חיצוניות, ניתן לחדור למקום עמוק וללמוד דווקא מתוך השוני – לשוב ברצוא ושוב לרמת הבסיס שיש בה סוד גדול – כשהכותרות 'דתי' ו'חילוני' נשמטות, ונשאר הדיבור התהומי של כל יחיד. צריך להיות שילוב בין ידע מצד אחד, ותום, ואפילו בורות, מנגד.
כן, העצמה נשית
כבר עשרים שנה שרבקה מרים מקיימת חברותא עם דויד גרוסמן ויהודה בן דור. הם לומדים בעיקר תנ"ך. חברותא נוספת שלה, עם ברוך ברנר ואבי כצמן, עוסקת בלימוד הזוהר.
"יש חברותא שלישית שהיא לא בדיוק חברותא, עם השחקנית עליזה רוזן, שהיא חברה טובה שלי, ואנחנו קוראות בקול סיפורים אחת לשנייה, כמו ילדים. הרבה שנים, גם ב'אלול', מאוד נהניתי ללמוד עם גברים, כי הרגשתי שמה שנשים נותנות לי יש לי כבר מתוכי ולא מחדש לי. הגברים מביאים משהו אחר. זה כמו הסיפור שבו רבי יוחנן יוצא למצוא מחליף לריש לקיש שמת. כולם אכזבו אותו כי הביאו הוכחות וחיזוקים לדבריו, ואילו ריש לקיש חלק עליו וחידש לו באמצעות השונות שלו. באופן מסוים, נשים מביאות לי הוכחות למה שאני כבר יודעת, ובגברים, כמו בזיווג – יש שונות וזרות, וזאת זרות שמאפשרת יצירה.
"יחד עם זה, כשהגעתי לגולן לסדנת כתיבה אמרו לי שתהיה סדנה לנשים. מאוד התקוממתי כי כל הסדנאות שהעברתי עד אז היו מעורבות והיו מצוינות. קיבלתי עליי את הדין ובדיעבד כבר שנתיים יש לי סדנה רק של נשים. יש לי בעיה עם ביטויים ניו-אייג'יים כמו העצמה נשית, אבל מה שקורה שם זאת בדיוק העצמה נשית. אני יושבת שם עם יותר מעשרים נשים בגילאי 20-70, וזאת פגישת עומק גדולה. ואני אומרת את זה דווקא בגלל שאמרתי שאני כל כך נהנית מלימוד עם גברים – ואני באמת נהנית מזה – יש משהו מדהים בסדנת הנשים הזאת. בעיניי זאת חוויה יוצאת מן הכלל. אני חוזרת מהגולן מלאה כוח".
ילדה עם ילדי
כשהקצתי בטרם אור נעלתי, מתוך טעות, את נעלי הבית של אהובי המושלכות דרך קבע למרגלות המיטה – ולפתע חשקתי בעצמי מאוד (עמוד 26).
"לפני הנסיעה", ספר משותף לרבקה מרים ולצייר מאיר אפלפלד, יצא לאור לפני מספר חודשים. הדפסיו של אפלפלד מלווים בפתקיה של רבקה מרים, מעין הגיגי שירה שאינם טרודים מכך שאינם תחת חסותו של אף ז'אנר.
בפתקים שלך יש חמקמקות, רוך והומור. בהדפסים יש החלטות נוקבות ודחיסות אורבנית. איך את רואה את הזיווג ביניהם?
"הקשר הוא בלתי מוסבר. הוא נובע מהחברות שלי ושל מאיר. שלחתי לו את הקטעים שלי והצעתי לו שנעשה משהו ביחד. הוא היה מביא את בתו לבית הספר שסמוך לביתי, ובדרכו חזרה לסטודיו היה רושם רישום מהיר, מגיע לסטודיו והופך את הרישום למונופרינט (הדפס חד פעמי). כשראיתי את היצירות שלו הייתי 'נבהל ונשתומם'. מאיר באמת עובד הרבה יותר מתוכנן ממני, עם החלטות, אבל גם בתוך התכנון וההקפדה מתרחש משהו מאוד ספונטני. הוא יכול לקבל החלטה אבל אז ההדפס קופץ כנגדו ואומר 'גם לי יש מה להגיד'. יש שליטה, כשהשליטה מאפשרת למשהו לקפוץ דרכה החוצה. גם במונופרינט השליטה מוגבלת כי אתה לא יודע איך ההדפס יצא. יש משהו מרגש בציפייה לתוצאה הבלתי צפויה הזאת. אומרים, 'משיח, מציאה ועקרב באים בהיסח הדעת', יש חשיבות גדולה למה שמגיע בהיסח הדעת. הרבה דברים בחיים יש בהם משהו כאילו אקלקטי. המציאות מלאה ב'כאילו אקראיות'. המפגש הבלתי מתוכנן יוצר משהו אמיתי. והעצמאיות שלי ושלו יצרו משהו חי בפני עצמו".
אפשר לומר הרבה דברים על כתיבתה של רבקה – על השעשוע הארוג ביראה, על המתח המתמיד בין היש לאין, על איחוד תורת הסוד ותורת הפשטות. אך מעל הכול מרחפת רוח אִמהית ורחומה.
איך מצאת את עצמך מתמסרת ליצירה ולאמהות בנשימה אחת?
"זה מאוד לא קל. מאד. מהרגע שבו ילד מגיע לעולם פתאום את צריכה ליצור חלל פנוי, לסלק את העצמיות שלך ולגדל אותו. מצד אחד את בונה את הילדים ואת מעצבת אותם ומצד שני איפה את? איפה המקום הזה שבו היית מתעוררת באמצע הלילה ומשלימה שורה בשיר או מדגישה את האדום בתמונה? אסור לך להיות במרכז, ואת צריכה להתמסר בלי לשאול את עצמך אם זה מה שאת רוצה עכשיו או לא.
"אולי היה קל יותר בדורות קודמים, כשלא היו אפשרויות והיו שבטי נשים. היום זה שונה. בשלבים מסוימים הרגשתי גם, כאמא צעירה, שחיי האישיים נגמרו. בזמנו ראו אותי הילדים שלי עולה ויורדת, בוכה ומתפרקת ושמחה ומשתוללת. שיתפתי אותם בעולם שלי גם כשלקחתי חלק בעולם שלהם. הם ראו אותי בכל אלה ואולי לכן הם גם היום חבריי הטובים ושותפיי, בטוב וברע. הייתי צריכה לשלב את הילדות שבי עם בגרות ואחריות. זה לא היה פשוט. היה זמן שבו כמו איבדתי את עצמיותי. עם זה, מגיע זמן אחר שבו אני שוב עם עצמי מאוד. ויש לי מרחבי הבדד שלי. יחד עם הבדידות הזאת את שוב ילדה ושוב חופשית אבל תמיד תהיי ותישארי אמא.
"החיים רצופים בוויתור, ובדיעבד, זה חלק מהכוח שבהם. כך הם מעצבים ומפסלים אותנו. הוויתורים האלו לא קשורים רק באמהות. לי זה קורה גם בשבת. יש דברים שאני לא עושה בשבת. אני לא יוצרת, לא כותבת ולא מציירת כי זה לא נכון ליצור בשבת. ואז הרבה פעמים בא שיר רגע אחרי ששבת נכנסה, והמילים פורצות ממני ואני לא יכולה להתאפק, וכל השבת אני ממלמלת עם השפתיים כדי לא לשכוח, ואז מגיע מוצאי שבת אבל אז ילדת ולד מת. זה כבר לא חי. זאת ענווה שהמציאות מלמדת אותנו. אני חושבת כמו רבי זושא, שהיו לו שני פתקים – אנוכי עפר ואפר ובשבילי נוצר העולם, שלא צריך להגזים בענווה, צריך גם גאווה, שאדם יאהב את עצמו וירגיש איזה אוצר הוא. כל אדם הוא דבר חד פעמי שאין לו תחליף בעולם.
"אמא זה דבר עצום. כולם מתגעגעים לאמא שלהם. את יכולה לפגוש בן אדם בן שבעים שיכול פתאום לבכות שהוא מתגעגע לאמא ולאבא. זאת יתמות על-גילית. ראיתי הרבה אנשים שהקשר שלהם עם אמא לא היה טוב והיה להם פגם בחיבור אל העולם. אם יש לך קשר טוב עם ההורים שלך, אז גם כשהחיים מאוד יחבלו בך וגם כשתהיה עצוב מאוד, תהיה לך נקודת משען בעולם כי אתה יודע שיש מהות בעולם שקוראים לה אבא ואמא. אנשים שיש להם יחסים קשים עם ההורים יש להם נקודת אובדן לכתחילאית".
דבר מטורף להיות יהודי
רבקה מרים מאוד אוהבת חיות. יש לה כלבה בשם צליל וחתולה בשם נילי, בחצר יש צבים, ועל חלונה מתדפקים כבר שנתיים שני עורבים. לאחד היא קראה רֶבְקלה ולאשתו רֶבע.
והיה פעם חנן, גוזל בולבול שהציפורים בחוץ לא קיבלו אותו אליהן. בשלב מסוים הגוזל כנראה 'התאהב' באמו האנושית וגירש את כל מי שנכנס הביתה.
"כשאת מסתכלת על כל העולם הזה את מרגישה שאת בסוג של לימוד מאוד גדול, כי בעלי החיים והצמחים בניגוד אלינו לא שכחו את הוראות ההפעלה שלהם. אנחנו לא נולדנו עם הוראות הפעלה, ועלינו לגלות במהלך חיינו מה צריך ומה נכון. הם יודעים איך להזדווג ואיך להמליט, איך לוותר ואיך להילחם, איך להסתתר ואיך לחפש אוכל. הם לא שוכחים את כל זה לעולם, בניגוד אלינו שאנחנו מלבישים על עצמנו את כללי העולם כמו שריון ולא כמו בגד ריקוד. הרי מה אנחנו בסך הכול, תיירים בעולם למועד קצר. אנחנו יוצאים מהעולם לא עם יותר ידע ממה שהגענו. נולדנו יהודים כחלק מדבר קדום ומטורף ועמוק שנקרא להיות יהודי".
את מאמינה בקשר אמיתי בין בני אדם לבני אדם ובין בני אדם לא-לוהים?
"אם היית שואלת בזמנים של עצב אז הייתי אומרת שחיבור אמיתי לא מתאפשר. כל אדם נושא את בדידותו גם אם הוא מוקף אנשים אוהבים. אבל כן, הוא אפשרי. רב מאוד המחבר בינינו. כל דבר שיש לנו עבר דרך הרבה אנשים אחרים. השפה שלנו, הלבוש שלנו, המוסיקה שלנו – הכול ארוג מאנשים אחרים, שלא לדבר על הגוף שלנו. בתוך זה, בקשר האנושי יש בהכרח הרבה אכזבות בגלל הציפיות הגדולות. לגבי א-להים אני מרגישה בתוכי שאין שום שאלה. זה מקום שלם בי, תעלומה שאין לי בה כל ספק. לפעמים הקשר הזה גורם דווקא לתחושת תהום גדולה יותר, כי את לא יכולה להגיע למחוז תשוקתך. בדתיות יש טירוף כי אתה רוצה להתחבר למשהו שהוא מעבר ליכולות החיבור שלך".
מכתב עומק ביני לחיים
רבקה מרים מלמדת כתיבה. לא שירה, היא מדגישה, פשוט כתיבה. יש מי שמגיע לסדנאותיה ומחפש כללים, כלים ומשובים. כל אלה יוצאים מאוכזבים כי היא לא מציעה, לא מאשרת או פוסלת, לא מציעה להשמיט או להדגיש. היא לא שייכת לאסכולת סדנאות הכתיבה שאחריה אנשים רצים לכתוב ספרים.
"נורא קל לתת תרגילי כתיבה. נגיד שיש כאן שני ספלים על השולחן ואת אומרת 'שני ספלים'. אנשים לוקחים את שני הספלים הללו ועושים מה שהם רוצים. בהתחלה הרבה פעמים אנשים נבוכים, הם לא יודעים לכתוב, הם מצפים לשמוע מה הכללים, אבל אחר כך הם פתאום מרשים לעצמם. שני הספלים לוקחים אותם לאיזה מקום. בעיניי סדנאות לא נועדו כדי שהמשתתפים יוציאו ספר. זאת לא המטרה. זה נועד כדי שאנשים ייגעו בדברים שלהם בצורה מדוייקת. לפעמים אנשים רוצים לשמוע דברים כדורבנות ואני לא יודעת לעשות דברים כאלה, גם בגלל שלכל אחד יש הטעם שלו וגם בגלל ה'מי שמך' הזה.
"אין לי חוקים לכתיבה. הדבר היחיד שמכתיב אותי הוא חוקים פנימיים. בסדנה אני רק מעניקה מרחב לפרישת כנפיים, ולכל ציפור יש כנפיים אחרות. אם דרור היה מלמד חסידה לעוף היא לא הייתה מצליחה לעוף. כל אחד חייב להכיר את הכנפיים שלו. אז תראי אילו ניסים קורים, אומרים מילה וכל כך הרבה עולמות נרקמים. לפעמים אני מודה על הזכות להיות מיילדת של הדברים שנכתבים".
לספרי השירה שלה, לפתקים ולסיפורים הקצרים, נלווים כמה ספרי ילדים, ביניהם 'חלונות בהקיץ', 'מעבר לגבעות האחרונות' ו'סיפור על מיטה שהתאהבה בכיסא'. כתיבתה לילדים יוצאת למסע במחוזות הנפש הילדית והבוגרת כאחד, בשפה פיוטית, פנטסטית, שכולה רוחשת סודות כמוסים ומתוקים".
האם כשאת כותבת לילדים את מכניסה את עצמך לנעליים אחרות?
"כשהתחלתי לכתוב לבת שלי התחלתי לכתוב את סיפורי הילדים. סיפרתי לה ולעצמי סיפורים. תמיד כשכתבתי לילדים הייתי מודעת לזה שאני מספרת לילד סיפור, גם אם לילד שבתוכי. הזכרתי לעצמי שיש לי מאזין. כשאני כותבת שיר זה לא ככה. שיר זה משהו שנכתב ביני לבין המקום. כמו מכתב עומק ביני לבין החיים".
פורסם לראשונה במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באב תשע"א, 19.8.2011
