חביבה פדיה למדה להתבונן לעומק העולם בזכות חתולים. אין המדובר בחתולי בית דשנים אלא בחתולי רחוב חסרי שם ופינה משלהם. כשפדיה החלה לתת עליהם את הדעת, והם מצידם באו והתקבצו בחצרה, הפכו חיות השוליים הללו להיות עם הזמן סמל ומשל עבורה.
בספרה החדש "בעין החתול" היא מציירת דרכם תמונת מצב מדכדכת: חברה אנושית בה יש מרכז דשן ושוליים נשכחים; אנשי ממשל וממון אטומים מול בעלי כיסים ריקים ולבבות מלאים. פדיה מביטה בארכיטקטורה האנושית בסביבתה, מארג אנושי עשיר ומרתק שנדחף לשוליים, לעיתים היא בתוך תוכה ולעיתים היא כצופה מן הצד. גם כצופה היא עדיין בוחרת לחבור אל הקצוות, שם היא מוצאת חום, אנושיות, ובעיקר את הלב החי והפועם ואת אזעקת האמת; את החברה הישראלית.
פרופ' פדיה, חוקרת את תורת הסוד והקבלה, את תרבות ימי הביניים והחסידות לצד מחקר מוסיקה מיסטית ותרבות יהודית עכשווית, היא משוררת מוערכת, ועכשיו גם סופרת פרוזה ונביאת פורענות. היא נינתו של אחד מגדולי המקובלים הירושלמים, רבי יהודה פתיה, תלמידו של ה'בן איש חי'. ונכדתו של רבי שאול פתיה, שלימד אותה בין היתר את תורת הסוד, פירושי חלומות וגלגול נשמות.
שער הרחמים
שער ביתה ,בעיר העתיקה של באר שבע, צבוע תכלת עזה, בדומה לפתחי דלתות בצפת העתיקה. התכלת מזמינה להיכנס אל שער הרחמים: חצר רחבה ומטופחת, גינה עתירה עצי פרי, הרבה פרחים ובעיקר, הרבה מקום להולכי ארבע שבוחרים לחמוק פנימה או לטפס מעל גדר האבן. בחצר שלושה חתולים ושני כלבים. הם מרגישים בנח עם כל אדם ובטבעיות בוחרים לטפס עלי במהלך הצילומים.
בתוך ביתה פנימה נושבת אווירת הוד של מִדבר וסֵפר. שילוב ראוי, כזה שמזכיר את המקום הטבעי של הבית ואת נכסיו האמיתיים. בחדר הלימוד מתבונן עלי זושא, תוכי אפור שובה לב. הוא מתעקש לברך אותי בלילה טוב למרות שעת הצהריים, ואנחנו פותחים בשיחת חולין. זושא מפריח נשיקות באויר ומידי פעם מתכופף לפצח לעצמו גרעינים. מוקפים בחיות קודש ישבנו לשוחח על "עין החתול".
יש ספרים המותירים הד צורב ועמוק, כזה הנחתם על לוח ליבך והופך להיות חלק ממשי, איבר רוחני. כזה הוא הספר. נורה פנימית מהבהבת, עמוד ענן פוסטמודני. גיבורי הספר הם אמנם חתולים, כולם עזי מבע ובעלי אישיות מסוגננת, אך העניין העמוק של פדיה הוא בבני אדם – היא בוחנת אותי ואותך, שולה מתהום הנשיה הקולקטיבי את מה שכולנו העדפנו להדחיק; היא מקוננת על העיוורון של הלב כנגד השוליים; בחמלה היא מעלה על נס חתול מרוט זנב, דרכו היא מדברת על שיכחה, על זבל, על אימהות ואורבניזם. רוזה-חתולים, הדוד שומל ורבנו פרץ הופכים להיות דמויות יותר ויותר קונקרטיות ויותר ויותר מופשטות; הדיבור שלהם הוא הלימוד שלנו.
את מתארת מהלך בו את עוברת מהתבוננות על חיות להתבוננות דרכם. מה רואים דרך החיה? ולמה דווקא חתולים?
"זה סיקרן אותי. ראיתי שיש בחתול משהו שלא נותנים עליו את הדעת, או שכן נותנים עליו את הדעת אבל כדי להציק לו. זה זרק אותי למישורי מחשבה אחרים, ובאיזשהו שלב זה הפך להיות בו זמני. התחלתי לחשוב איך החתולים מלמדים אותנו על האנשים מסביב לנו, ואז ראיתי שכשאני מקשיבה ומסתכלת, אני רואה דרך החתולים משהו על בני אדם. החתול שיקף לי משהו על היחס האנושי לחיה, אחר כך זה התרחב למעגלים נוספים של יחסי גברים-נשים, היחס לזרים, לשכנים, לפריפריה, לאדמה. אגב, זה לא דווקא חתולים, זה בכלל חיות. החתול כאן הוא משל, הוא פרדיגמה לשאלה ביחס לחיות בכלל. במקרה, זה היה מעניין עם חתולים. אחד הדברים הראשונים שיצאתי להתבונן עליהם היו העיר והארכיטקטורה שלה ולהבין את היחסים של העיר כבונה ומחריבה, זה מן מהלך של לחקור את באר שבע מחדש, את המבנים ואת הפסאז'ים. אחר כך החקירה שלי נעה בתוך המרחב האורבני ואז המשפחתי, והשכנים, ואז החקירה התחילה לנוע לתוך הספרים.
בהתחלה, כשהתחלתי לחקור את הכל תיאורטית, לא חשבתי שהכל יזרום לספר, לא בדיוק ידעתי או תכננתי את זה. החקירה הזאת היא כמו מטבע שזורקים אותו, ובכל פעם הוא נופל למקום אחר ומלמד אותך משהו חדש. אם אני זורקת את שאלת היחס לחיות למאה ה-16 או למאה ה-18 זה מגלה לי בכל פעם משהו אחר. ממש נדהמתי לגלות שרואים מאפיינים של תקופה, בהסטוריה או במחשבה היהודית, דברים שמתבהרים לי דרך משהו כל כך שולי וקטן, היחס לחיות".
כלומר, הספר שלך בעיקר חוקר את באר שבע.
"זאת בחירה יסודית. המקום שאתה נמצא בו הוא הספציפי שלך שבו אתה שולט. אני מאמינה שכל אמירה יצירתית היא כנה וחזקה כשהיא יוצאת מהספיציפי והרלוונטי שלך, גם ממה שכואב ומדכא ומהמובן מאליו שאתה לא סופר אותו. אז אני גרה כאן, וזה המקום שלי, והספציפי שלי הוא מעבדה למשהו רחב יותר. האמירות על הפריפריה והדיבורים על החורבן של הנוף האקולוגי וכו', באים מתוך הספציפי והממוקד שלי".
לא אוהבת נתקים
פדיה גדלה בירושלים בשכונת מקור ברוך בתקופה בה העירבוביה של דתיים וחילוניים, אשכנזיים ומזרחים היתה שלווה וטבעית מאד. היא נשואה לדוד סורוצקין, חוקר יהדות ומבקר תרבות באוניברסיטת בר אילן, ואם לרוחמה בת ה-שתים עשרה. הם הגיעו לבאר שבע בעקבות אוניברסיטת בן גוריון, לפני כחמש עשרה שנים ומתוכם חיו עשר שנים בעיר העתיקה. באותה עת לאוניברסיטה היה חוק שכל המרצים צריכים להתגורר בבאר שבע, אבל זה לא עבד. "רצו שהקהילה האקדמית תתרום לעיר, שלא תהיה עיר פרברים, אבל כל אנשי האקדמיה הלכו לגור בעומר" אומרת פדיה. "לי זה נראה נכון לחיות איפה שאתה עובד. אני אוהבת שלמויות, לא אוהבת נתקים. אני רוצה להבין את הקהילה שמתוכה אני פועלת ומכל השיקולים החלטנו לגור כאן, בבאר שבע".
היא עצמה התגוררה בעומר אך ברחה משם כעבור חודשיים בלבד. השהות הקצרה שם זימנה עבורה אירועים מחוללים, עליהם היא יכולה כיום להצביע כנקודת מפנה ביחס ובהבנה שלה את החיות.
"לא היו לי קשרים עם חתולים, וגם לא עם כלבים, כי גדלנו באוירה מאד דתית במקור ברוך", מספרת פדיה. "כשהתגוררנו בעומר היינו אצל בעלי בית שהשכירו לנו את הדירה שלהם והם עברו לבית חדש ממול. למרות שהם עברו, החתול שלהם לא רצה לעבור ולעזוב את הבית. זה היה אחד הנצנוצים הראשונים שלמדתי על הקשר בין חתול ומקום. אז עוד לא אהבתי חתולים, אפילו טיפה חששתי מהם. אני זוכרת את הלילה הראשון בדירה הזאת, כשהכל היה עוד זר ובלתי מבויית לנו. קמתי באמצע הלילה וגיששתי את דרכי בחושך ופתאום אני רואה זוג פנסים ירוקים בוהקים, ולאט לאט אני מזהה מולי חתול ענקי, ממש פחדתי ואולי אפילו פלטתי זעקה איומה… טרחתי איכשהו להוציא אותו מהבית, אבל החתול סרב לחזור לבעלים הראשונים שלו, שדווקא היו אנטי כלבים אבל בעד חתולים. אני הייתי לא זה ולא זה. חתולים הלחיצו אותי, לא הבנתי מה פתאום חתול זר קופץ עליך, מה הוא מחפש אצלך, מסתובב סביב הבית והחלונות. כמה לילות אחר כך שמעתי דפיקות בדלת באמצע הלילה ואני אומרת לעצמי, מי זה יכול להיות? וזה היה הוא, החתול של בעלי הבית, והוא ממש נקש, זה היה משכנע מאד. זה מה שהתחיל לזוז אצלי".
בחוזה שחתמה עם בעלי הבית נדרש ממנה לא להכניס לבית כלב או חתול. זה לא ממש הפריע לה כי מעולם לא החזיקה בחיות, אך כעבור מספר שבועות הופיע כלב מורעב בפתח ביתה והיא הניחה לו מעט אוכל ואיכשהו הסתירה אותו. כשבעלת הבית דרשה לדעת מה טיב הקשר ביניהם, הם החליטו שהספיק להם בעומר. השיא ברצף האירועים היה כשפדיה ישבה בסוכה עם בעלה ולפתע חטפה אבן במצח. "הרגשתי שהאבן ממש נזרקה כלפי מישהו ולא סתם נפלה, והסתבר שהבן של השכנים ממול הכין רוגטקה וירה על חתולים אחרים, מרוב שהם אהבו את החתול הסיאמי שלהם. כל האירועים הללו עם החתול והכלב כוננו אצלי משהו".
הפרק הראשון בספר מתאר את המפגש הראשון שלה עם שחורה, חתולת רחוב בבאר שבע, שמהווה את ההתקשרות הראשונה שפדיה מתחילה לרקום עם חתולים.
איזו מן קהילה יש בעיר העתיקה, מי השכנים שלך?
"יש שכנים מגוונים: קצת בדואים, משת"פים שהצבא העביר לכאן, משפחות מזרחיות שורשיות מתקופת המעברות, משפחות דתיות של ה'מזרחי' ופליטי השואה. יש כמה משפחות חרדיות משרידי הקהילה הגדולה של ניצולי אושוויץ. חסידי מונקאטש וסאטמר שבאו עם קום המדינה. הגיעו יותר מ-700 משפחות והיתה קהילה ענקית. היום נותרו מעט מאד והקשר איתם זה אחד הקשרים הכי חשובים ומרתקים עבורי. אנחנו מתפללים יחד ואני גומרת את ההלל על המוסיקה שלהם. הצד החיובי הוא שאין כאן קהילה חרדית מובהקת, וכתוצאה מזה הם מאד פתוחים וזה נורא נעים. אחד הדברים שאני אוהבת זה המפגש איתם במכולת. הם מאד חבריים ומיודדים עם מי שלא כמוהם, נדיבים ומכניסי אורחים. אני נורא אוהבת את הטבעיות של המפגשים והעזרה בין אחד לשני, בין החרדים למזרחים".
אבל את מדברת רק על הסביבה שלך, על העיר העתיקה ולא על באר שבע בכלל.
"זה בולט גם בבתי קפה הותיקים. יש שם עירבוב של אנשי הגות וספר לצד בדואים ומובטלים, זו איזושהי אינטימיות של מודחים. צריך לזכור שיש כאן מסה של עולי ברית המועצות, ויש משהו בפלורליזם של העולים, שהביאו איתם משהו מאד יפה והם נורא שומרים על חיי התרבות שלהם. אתה מקבל את זה במאור פנים שכל אחד בא ממקום אחר. המאמץ של כור ההיתוך מורגש כאן פחות, הוא לא מציק. בעוד המרכז הולך ומתנער מהאידיאולוגיה הזאת, כאן זה מתנהל אחרת, לפעמים יש כאן המון ידע שכבר התפוגג במרכז. ידע מוסיקלי, של בישול, כאן זה עוד קיים. את מבינה, המרכז הרבה יותר מתייג והכל מאד ברור, אתה כזה ואני כזה. כאן בבאר שבע כולם ידידותיים, ובידידות הגדולה הזאת יש משהו שקסם לי. זה בעצם להגיד שהיהדות שמעניינת אותי, היא היהדות של כולם. זה גם זרם קצת לספר".
הספר אורג יחד זיאולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, ארכיטקטורה, אקולוגיה, מיסטיקה. לאיזה מן ז'אנר הוא שייך?
"הוא ספר כולי, הוא נכתב מכולי. כתבתי אותו בחום ובקור, ביום ובלילה. אני חושבת שלא חשבתי מראש על סוגה. גם בשירים, אף פעם לא חשבתי מה אני רוצה. הרבה פעמים חשבתי מה אני לא רוצה. אם יש משהו שמאד כואב ומציק לי, אני יודעת שאני אגיד אותו. ברור לי שלכתוב רומן רגיל זה לא אני. כתבתי את מה שאני. כשהתחלתי לכתוב את הספר מרגע מסויים זה הפך להתמכרות. כתבתי אותו במשך שש שנים, ורק הסגירה עצמה היה סיוט מתמשך של שלש שנים, בעיקר בנושא של העריכה. היתה עריכה לשונית ולא רציתי אותה, כי יש לנו בשפה המון עבריות ואני לא רוצה שיאחדו לי את כל העברית. לקראת התקופה הסופית היתה פתאום איזה שנה של משבר, הדפתי את כולם והתבודדתי עם זה, ואז היתה לי התבהרות מה חסר בספר, איך לסדר את המעברים. זה היה מכונן כי אז סגרתי יותר טוב את החיבורים בין הפרקים. למרות שהספר נראה מפוזר, והוא לא מחייב לקרוא לפי הסדר, יש הרבה הגיון במעברים והושקעה בו הרבה מחשבה".
את הדחיפה לכתוב את הספר קיבלה פדיה מבעלה דוד. היא מספרת איך כשרק הכירה אותו סיפרה לו איזו אנקדוטה הוא התפוצץ מצחוק ואמר שהייעוד שלה הוא להיות מספרת סיפורים. עם כל הכבוד לשירה, הוא אמר, את אדם שמספר סיפורים. וזה התחיל להתפתח מעצמו. את סיפורי החתולים שהיא סיפרה לביתה הקטנה החלה להעלות על הכתב, ומשם הכל החל להתגלגל.
"תמיד אהבתי ספרי זאולוגיה. קראתי את דסמונד מוריס וג'ראלד דרל. אחרי כן, כשהכרתי את דוד נחשפתי לספרים של הוטרינר ג'יימס הריוט. הריוט היה וטרינר באנגליה, הוא כתב סיפורי כבשים, סוסים, עיזים – כולם בהקשר החקלאי, בשונה מהיום, שכולנו בתוך העיר ואתה רואה רק כלבים וחתולים. ואז כשהתחלתי להתבונן בחיות ברצינות, חשבתי שיכול להיות שמישהו כבר כתב משהו על חיות במרחב האורבני. קראתי המון וגיליתי שעל כלבים וחתולים במרחב הזה, כחיות שמחפשות את מקומן, ולא כחתולי בית או כלבים מאולפים, לא נכתב דבר. הגילוי הזה היה צומת מרכזית ומשמעותית. בהתחלה חשבתי אולי ההסתכלויות שלי כבר נכתבו באיזה אופן, אבל אחרי לימוד יסודי זה נתן לי את הדחיפה. זה כמו לצפות, כאנתרופולוג, במשהו קרוב שנמצא ממש מולך. אני לא מתחבאת בין השיחים. הדברים נגישים מאד מול העיניים. זה לא חתול מסורס שיושב כמו פריט ריהוט בתוך הבית, זה חתול שבא, מקבל את מה שהוא זקוק לו והולך חזרה לרחוב. אין לי מטרה לביית את כל החיות, לכן הרבה פעמים אנשים נכנסים ושואלים איפה כל החיות, גם את שאלת, אבל אני לא מבייתת אותם. אני רק תומכת בהם, ולכן לא שרועים פה עשרות חתולים, זאת לא המטרה. האחריות שלנו היא לא רק לבית הפרטי אלא גם לרחוב".
הם רוצים לחזור לרחוב אחרי הכל?
"תתפלאי, אבל הרבה חתולים לא רוצים להתביית, הם רוצים להישאר ברחוב. לקח לי זמן להבין את זה".
חוקרת ומקובלת
זושא מתחיל לשרוק שיר בדייקנות מעוררת פליאה. פדיה צוחקת. "המון הסתכלויות מול הלשון יש לי ולדוד על השפה עם התוכי הזה. אנחנו כל הזמן לומדים איתו מילים, תוך כדי זה זורק לך אור על הלשון האנושית, למשל בהקשר של קונטקסט. הוא יכול להגיד בוקר טוב לילה טוב שנה טובה, ואז ליישר את הכל לטוב, לילה טוב, בוקר טוב, שנה טוב. זה מאיר לך פתאום משהו על השפה, על איך שהיא נרכשת ונטמעת".
את גם אשה, גם חוקרת וגם עוסקת בעולם קבלי-מיסטי שרובו 'עשוי' גברים. איך מקבלים את זה אנשי הסוד?
"באופן כללי לא תמיד ששים לעכל עוף מוזר, גם באקדמיה, אבל כשהוא מצליח אז מתיישרים. יש כבוד והערכה, יש אנשים מהעולם הזה שכותבים מכתבים ובאים להתייעץ. היה אדם, חסיד ומקובל מישיבת 'שער השמים', שנתקל בספר שלי 'המראה והדיבור', והוא התקשר לשאול על החויה המיסטית. כל ספר שיצא הוא קנה. אגב הספר מאד התקבל, למרבה ההפתעה גם בקרב חוגים חרדיים. למרות שקשה לעשות את המעבר בין חוקר קבלה לבין מי שחושב שיש בקבלה בשורה רוחנית, אני מחזיקה בשניהם. אני עובדת עכשיו על ספר שעוסק בקבלה בצורה רוחנית, זה לא ספר מחקר מובהק, ולכן יש לי קשיים לסגור אותו. איך אני מציגה את עצמי? אנשים לא מקבלים אותי כממש שייכת אליהם, אבל מקבלים אותי כדבר לעצמו. בטח שיש גם קשיים, כשאתה בעין הסערה אתה כל-כך מתאמץ וברגע מסויים הקושי של אתמול סולל לך את הדרך למובן מאליו, ואז צץ קושי אחר. אם אתה יותר מידי צבעוני ומגוון הדרך יותר איטית. על זה אני לא מתלוננת, יותר מצער אותי הרוע האנושי".
בשונה מחוקרים שהמחקר שלהם קיים עבורם בספרים, הקבלה חיה ונושמת עבורך. איך זה בא לידי ביטוי באופן מעשי?"
יש לי פרשנויות שלי לטקסים ולקיום מצוות שהן באמת מזוקקות בזכות הרבה לימודים וספרי קבלה. אני מאד מתחשבת בחלומות ובמסרים של חלומות. סבא רבא שלי, הרב יהודה פתיה, היה מהמרכזיים לפתח את שיטת פרוש החלום בתחילת המאה ה-20, ובנו, הסבא שלי, חכם שאול, לימד אותי את פרשנות החלומות. זאת פרשנות לא לפי סימנים, כמו הרואה בחלומו אווז, שזה משהו סימבולי, אלא משהו יותר עמוק. בכלל, אני בנאדם שאוהבת פרקטיקות והטקסים יש בהם צד שמח". פדיה איננה ממהרת לחשוף באילו פרקטיקות. "אני לא מאמינה שחתירה לשלמות אנושית נקנית רק במחשבות, אלא דרך המעשים. החתירה הזאת היא התחשבות בכל הרבדים של הקיום, העשיה, הלב והשכל, והעשיה באה לידי ביטוי בעולם המצוות – רק שצריך להיזהר זאת לא תהיה עשיה קפואה, שתהיה מעודכנת, עם משמעות עבורך".
יש מקום לבחירה?
"כן, יש בחירה, ויש פרשנות אישית. יש טקסטים שקיימים במסורת הקבלית, שאינם מדאורייתא כמובן, אך הם מעמיקים את המשמעות ואת הגישה לכל פעולה. אני מאד אוהבת את ההכללה המחודשת לתוך הטקסטים הדתיים ואת ההתחדשות הרוחנית שיש לאחרונה.
אישית, ניסיתי ליזום כל מיני דברים, לא רק בטקסים שלי אלא גם בטקסים של אחרים, כמו למשל הנסיון שבשמחת תורה שתהיה מוסיקה שגם אנשים מזרחיים יכולים לרקוד ריקודי דביקות לפי המוסיקה שלהם, שלא יהיה את הנתק הזה של מערב ומזרח, כי מה שיש היום זה כבר לא ממש חסידי, זה כבר דומה יותר לטכנו ודיסקו. הנסיון הזה להתחדשות מאד משמח כי אנשים מחפשים בחזרה את השפה של הריקוד והשירה".
תיקון במוזיקה ובבעלי תשובה
פדיה ייסדה עם אחיה את "אנסמבל היונה", הרכב מוסיקלי שעוסק במוסיקה מיסטית. החומרים בעיקרם הם שירים של יהודה הלוי, ר' שלמה אבן גבירול וכו'.
"יהודה אחי, שהוא שליח-ציבור וחרדי בהכרת עולמו, שר באנסמבל. הוא מכיר את כל המקאמות והוא שר נפלא. אחר כך הוספנו את הנסיון האינסטרומנטלי; יש בהרכב עוד, סאז, טנבור, נאיי וכלי הקשה. אני בדרך כלל עושה תחקיר לגבי החומרים כי אני רוצה לצאת עם עוד פיוטים מבית אבא. היה לנו מופע של שירי נג'ארה, ועכשיו עשינו מוסיקה סופית בסגנון סופי של הבן-איש-חי שזה 100 שנה לפטירה שלו. למופע של אנסמבל היונה באו גם גברים חרדים למרות שהיה מעורב. הם מאד התרגשו. קיבלתי אחר כך מכתב מהרב משה בצרי ורבנים אחרים."
השיוך הדתי של פדיה אינו ניתנת להגדרה סוציולוגית מקובלת – יש בה צבעוניות ששולחת זרועות פתוחות לכל מקור שפע יהודי. היא כואבת על המונופול הדתי שקיים בארץ ואני שואלת אותה אם היא חושבת שיש דרך לתקן את זה. "אני לא יודעת. זה הדבר שהיה הכי גורם לי לתקווה, אבל אני לא יודעת אם זה הפיך. קשה לי להבין למה זה כל כך מסובך שנשב יחד. פעם היתה לנו קשת רחבה של זרמים ודעות ואז עם הזמן זה הלך והצטמצם עד שהכל עובר היום דרך פילטר אחד בלבד. זה קרה בגלל מסגרת החינוך ומיסוד החינוך. נגיד שמישהו כל כך מושפע מרב מסויים, למה באותו רגע קשה הם נהיים כל כך אנטי או אטומים כלפי מישהו שמעריך רב אחר?"
סיכוי לתיקון היא רואה דרך המוסיקה ודרך בעלי התשובה. "כל המוסיקאים יש בהם איזו חיוניות ורובד רוחני שאני מאד אוהבת, אני מרגישה איתם בבית בגלל איזו ראשוניות כזאת שהם מביאים איתם. הם התקוה. יש הרבה צעירים שמחפשים דרכים חדשות, אני רואה את זה דרך סטודנטים שבאים מעתניאל. יש הרגשה ברורה של סוג נוסף של אנשים שעלה על המפה, השאלה היא האנשים האלו יובילו. כי אם הם יובילו והמהלך הזה יתחזק זה יהיה מצויין. אלו אנשים צעירים, דינמיים והם עצמם מחפשים איך להתחדש דרך העשיה והטקסים. הרמב"ם כבר אמר שאין בגשמיות דבר דק כמו מוסיקה. אולי מוסיקה זה הדבר שהכי קרוב לירושלים של מעלה".
