פגישותיו של חיים באר עם חבורת יוצאי העיירה אוברוץ‘ המנוחים, עיירת הולדתו של אביו המנוח, נערכות במקום מאובטח ומבודד: “שער השמיים“, הדיור המוגן מאוד שהכין להם, בטירה עתיקה ומאובזרת ליד וינה, אֵיל דַיִג יהודי אוסטרי, בן ליוצאת אוברוץ‘. הלה שם לו למטרה להציב יד ושם לעיירה החרבה שבפלך ווהלין, ובין השאר לאסוף סיפורים חיים מפי עדים מתים, בני העיירה בתקופות שונות, שאיכשהו קמים אצלו לתחייה.
המיליארדר הכול־יכול, כמעט אלוהים קטן, רפאל ליוורנו, מפעיל צוות של ספק אנשים ונשים ספק מלאכים ושרפים, ולרגל המיזם הוא מזמין גם את הסופר הישראלי, שידובב נבחרת דיירים ויוציא מפיהם סיפורים שעשויים להישזר לסֵפר. כפי שמתחוור עד מהרה, אביו המת של באר הוא אחד מן החבורה הזאת. באר מדובב אפוא את חבורת היהודים המתים שיספרו על העיירה – ובמקביל מדובב גם את אביו המת, תוך ששניהם נאלצים להעמיד פנים זה בפני זה שאינם יודעים שהם אב ובן.
זאת ההזדמנות של באר להתפייס עם אביו. חיים באר נולד לאביו בן ה־55 מיד אחרי נישואיו השניים, לאחר פטירת אשתו הראשונה העקרה. בנעוריו התבייש חיים באביו החנווני מרושל המראה וכבד הלשון, ומאורעות בִּיש אחדים אף גרמו לו לסלוד מהאב; רק כשאביו גסס, והיה בספק־הכרה, אמר לו חיים בן ה־18 מילים טובות, מאוחרות מדי.
יחסים אלה כבר תוארו ברומן של באר “חבלים“, מלפני 23 שנה, שבו התמקד באמו ובמשפחתה המיוחסת. כבר בעת כתיבת “חבלים“, מספר באר ברומן הנוכחי, אביו “התגלה“ אליו במחשבותיו ותיאר את הדברים מנקודת מבטו. האב היה דווקא אדם משכיל ונבון, ובעיקר איש חסד ומתן בסתר, שנסיבות החיים – עלייה ארצה בחוסר כול, מות אשתו, קשיי הסתגלות – גרמו לו להיות האדם שבנו הצבר החמיץ. אך עת התיקון וההשלמה הגיעה עכשיו.
“צל ידו“ הוא, במוצהר, השלמה ל“חבלים“: הוספת צד האב על צד האם. אומנם עלילתו של הספר החדש מציבה אותו דווקא לצד הרומנים המאוחרים של באר, מ“לפני המקום“ ו“אל מקום שהרוח הולך“ ואילך: גם בה יש נסיעות משונות לחו“ל עם מפגשים ואירועים בלתי מסתברים הנוגעים להיסטוריה היהודית ולתרבות היהודית. על כל פנים, “צל ידו“ הוא בעיקר צילו של “חבלים“ – ודומה כי הוא מוסיף משמעות חדשה לשמו של הספר ההוא. “חבלים“ לא רק משום שנשזרים בו חוטים וקשרים, ולא רק בגלל חבלי הלידה וחבלי המשיח ושאר ייסורים – אלא, מעתה, גם לשון רבים (יצירתית) של חֲבָל. אבא התפספס, ועכשיו נתקן.
מזל דגים
זאת מסגרת עלילתו של הספר. ואצל חיים באר כמו אצל חיים באר, בתוך מסגרת זו יש בוסתן של סיפורים קטנים, אנקדוטות משונות, מימרות עסיסיות, דמויות תימהוניות, פיסות טלולות של נוסגה (נוסטלגיה), וצבא של צירופי לשון מהמקורות היהודיים ומהפולקלור היהודי הנמסכים, לעונגו של הקורא הידען, אל תוך הקשרים מפתיעים ולעיתים מגוחכים. וגם נושאים סמויים יש, שהם כנוסעים סמויים על עגלת הספר.
משהו מזה ידגים מוטיב די ייחודי: דגים. כאמור, המארגן והמארח של מיזם הנצחת אוברוץ‘ הוא בעל קונצרן בינלאומי לדיג, ודגים הם שיגעונו. מתוך כך, ענייני דגים פרים ורבים בספר הזה כדגים. מקומות מכונים בשמות כגון מסעדת “לווייתן ובהמות“ או חדר “מעי הדגה“. הדמויות מדברות בניבים כגון “הדג כבר עלה בחכה“ ו“אני עם זיכרון של דג זהב“, או במימרה החורזת יידיש ועברית “במקום שאין איש, איז א הערינג אויך א פיש“, כלומר גם מליח לדג ייחשב. צץ סיפור פולקלורי על דג קרפיון שבטרם הפיכתו לגפילטע פיש קפץ ואמר שמע ישראל, ועל כן זכה לקבר ישראל ולעולי רגל, ועוד ועוד.
רק שדה סמנטי אחד נוסף מתחרה בזה של הדגים: ענייני מלאכים ורקיעים ופרגודים. זהו מוטיב מתבקש בספר שאנשים פוגשים בו נשמות. באר אף טורח להסב את תשומת ליבנו לכך שכל עובדי “שער השמיים“ נקראים בשמות שהם כינויי מלאכים, במקום להשאיר לנו את חדוות הגילוי. אומנם, מעט הוא משאיר לנו. כאשר שם משפחתם של האחים נוריאל ואוריאל ארגמ“ן נכתב בראשי תיבות בלתי מוסברים; עיון בספר “אוצר ראשי תיבות“ מלמד שזהו קיצור מקובל ל“אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל, נוריאל“.
ההליכה אל עולם הדגים, לעומת זאת, אינה מוסברת. נראה שהפתרון מצוי בחלק הסוד שבפרדס. חיים באר עגנוניסט גדול. עגנון אף נזכר ברומן הנוכחי, כמחברם של “אורח נטה ללון“ ושל “עיר ומלואה“, הכרכים שהנציחו את עירו בוצ‘ץ‘; ידידנו העשיר ליוורנו רוצה שחיים באר יעשה בספרו לעיירה הקטנה הזאת את שעשה עגנון בספריו לבוצ‘ץ‘, ואת שעשה גרסיה מרקס למקונדו: יעניק חיי נצח ספרותיים לעיירה שכוחה. מתוך “עיר ומלואה“ זה, סיפור מסוים עולה על הדעת באופן מיוחד: “מזל דגים“.
בין ספרנו ל“מזל דגים“ יש מקבילות של ממש. סיפור הקרפיון שאמר שמע ישראל מופיע ב“מזל דגים“ (אומנם שם הוא אומר דווקא “זכור את יום השבת לקדשו“). אחד מדיירי “שער השמיים“ מתבדח על כך ששמו של הקרפיון שאמר שמע ישראל הוא אפרים פישל קרפינוביץ‘: כמעט כמו פישל קארפ, גיבור “מזל דגים“. מצבה יהודית ועליה ציורי דגים נזכרת בשני הסיפורים. לענייננו, הפרק האחרון ב“מזל דגים“ הוא “דרוש על גלגול נשמות“, המפרט באריכות כיצד נשמותיהם של ישראל מתגלגלות כולן בדגי הים.
שתי עיניים
האם “צל ידו“ אכן עושה לאוברוץ‘ מה שעגנון עשה לבוצ‘ץ‘? באר עצמו, בדמותו הבדויה, מפקפק באפשרות הזאת כבר ברגע שפטרונו מעלה אותה בפניו (עמ‘ 179). גם באר המציאותי אינו שואף לכך. ספרו שלפנינו, שהוא כביכול התוצר של פעילותו עם דיירי “שער השמיים“, אומנם מנציח את העיירה בשלל סיפורים, על הרצף שבין מפולפלים לתפלים. אך חלקם חשודים בעיניו כסיפורים חוזרים המופיעים בשאר “ביכלך“, ספרי עיירות. כל העיירות, סבור באר הבדוי, סיפוריהן אותם סיפורים. אך לא כן הוא חושב (ואביו, בתורו, מסכים איתו) באשר לסיפוריהם של אנשים. כל אדם וגורלו הייחודי, כל אדם וסיפורו השונה באופן קוטבי מסיפורו של שכנו לאותה עיירה.
לכן גם סיפור חייו של אברהם רכלבסקי, אביו של חיים באר, מתגלה כרבגוני וסוחף יותר מסיפורה של עיירתו. שני מסלולי פגישות מקבילים מקיים באר מדי יום חול ב“שער השמיים“: הפגישות עם האב המספר את סיפור חייו, מתוך שאיפה שהסופר המנוסה יעזור לו לכתוב ספר אוטוביוגרפי – והפגישות עם חבורת הדיירים כולה, המתבקשת, ובעצם אינה מצליחה, לצייר תמונה של עיירה ומלואה. סיפור האב דוחק בהדרגה מתשומת ליבנו את סיפור העיירה. אפשר להבין את הכישלון הידוע מראש הזה: מדובר בעיירה קטנה ולא יוצאת דופן. ואחרי החורבן, קל וחומר בימינו, באין לנו במציאות מחיי־מתים נוסח רפאל ליוורנו, אי אפשר להוציא יש מאין.
יש משהו אולי לא תפור עד הסוף, לא מוצדק ספרותית די הצורך, בחיבור בין שני צדדי הספר – סיפור העיירה אוברוץ‘, המתגלה בהדרגה כמשני, וסיפורו של בן העיירה הזאת, רכלבסקי האב. אבל בכפילות הזאת יש המחשה לעיקרון שסיפורו של היחיד מעניין מסיפורו של המכלול. ויש בה גם ציות לעיקרון המכונן של הספר, שהגיע הזמן לעמוד עליו.
עיקרון זה נרמז בפגישת ההיכרות בין באר לדיירים המתים, כשהוא עוד לא קולט שהם מתים. הוא מדבר איתם על כך שההבדל בין ראייה בעין אחת לראייה בשתי עיניים הוא ממד העומק. ההגעה לממד זה היא מטרת השיחות, וכדי להגיע אליה דרושה יותר מנקודת מבט אחת. בהתאם לעיקרון זה, של “שתי בחינות“, הספר תר במקביל אחר סיפורו האישי של האב ואחר סיפורה של העיירה.
שלב המראָה
“צל ידו“ כולו נולד מתוך התובנה הזאת. הרי, כאמור, הוא מבקש להציב, ליד נקודת המבט של אימו של באר, את נקודת המבט של אביו. גם עצם שמו של הספר מעיד על עיקרון הכפילות: היד הממשית, וצִלָּהּ. על פי המוטו הראשון של הספר, מתוך פיוט לתפילת נעילה, ה‘ מגונן עלינו דווקא ב“צל ידו“. במוטו, מאת ר‘ צדוק הכהן מלובלין, זה אפילו מחריף: “החושך הוא על ידי צל ידו המגן וסוכך עלינו דרך הסתר פנים דווקא“. מול הצל שבפתיחה ניצב האור במשפט האחרון בספר, הפעם ציטוט מספר תולדות האר“י: “כי כבר נודע שאפילו שהאור מסתלק, תמיד נשאר רישומו של האור במקום ההוא“.
באורח רדיקלי יותר הספר מבקש לבחון את המציאות משני עברי הפרגוד, שני עברי נהר אכרון אם תרצו: להביט בסיפור מעיני החיים – ומעיני המתים. לעניין עקרוני זה יש כמובן גם נחיצות טכנית: האפשרות העל־טבעית לשוחח עם מתים מאפשרת את המפגש עם האב, ואת שמיעת הזיכרונות מהעיירה מתקופות רחוקות.
אך מעניין שגם ברובד הריאליסטי־פסיכולוגי, בסיפור חייו של האב נוצָרים מפגשים עתירי משמעות בין רגע המוות לרגעי הולדת ותפנית. כך, רגע לידתו של חיים היה בשביל אביו “הפלאי ברגעי חייו וגם הרגע שבו הרגיש שאינו נחוץ עוד לאיש, שכבר התחילה הספירה לאחור ושימיו תמים לגווע“ (288). וכך, בהקשר אחר, האב מבלבל בין מקום מותו, חיפה, לבין המקום שבו אירע הקרע בינו לבין בנו שנים קודם לכן, פורייה שליד טבריה (296).
עיקרון הכפילות גם מאפיין את הולדתו של האב כסובייקט. הרגע הראשון שהוא זוכר מילדותו, ושבו הוא מתחיל את סיפורו, הוא הרגע שבו הביט לראשונה במראָה – הייתה זו דלת ארון שסבּל סחב – ונזדעזע כאשר בתזוזתה נראה היה לו שהעולם כולו מאבד אחיזה (128). באר שבספר מציין שדבר דומה אירע לגיבור “ספיח“ של ביאליק; אך על הדעת עולה עניין עקרוני יותר: “שלב המראָה“, שבו, על פי הפסיכואנליטיקן ז‘אק לאקאן, הילד מזהה לראשונה שהוא ישות שלמה ונבדלת, בראותו את עצמו בראי.
כל אלה הם אופנים שונים של כפילות – השלמה, היפוך, הטלת צל, קוטביות, השתקפות – אך הצד השווה שבהם הוא שהכפילות מאפשרת את המלאוּת, את העומק. בעזרת מימוש עקרון הראייה בשתי עיניים מצליח חיים באר להשיג עומק רגשי (שלא נגענו בו כאן), סימבולי ואידיאי גם בספר הנחווה כקליל עד משועשע.
