בסתיו של שנת 1955 הפליג יצחק בשביס־זינגר באונייה לחופי מדינת ישראל הצעירה. הוא כבר היה סופר יידיש מפורסם, והיא רק החלה לצעוד את צעדיה הראשונים בעולם. 19 רשימות פרסם בשביס בעיתון היידי “פארווערטס“ על אודות ביקורו זה, ובכך הצטרף למסורת ותיקה ומפוארת של סופרים הכותבים רשמי מסעות שערכו בעולם. שותפים לה למשל צ‘רלס דיקנס, שפרסם את רשמי המסע שלו מביקורו בארצות הברית באמצע המאה ה־19, מארק טוויין, שכתב את רשמי המסע שלו לארץ הקודש בפרט וללבנט בכלל, ורבים אחרים.
חוץ מאשר לאילת, הגיע בשביס לכל מקום בישראל של אותם ימים. התערובת של ישן מול חדש, וקודש מול חול, הפיקה ממנו התרגשות אחר התרגשות, שדומה שלא ידע כמותן מימיו. אשתו נלוותה אליו למסע, אבל הטקסט כולו כתוב בגוף ראשון יחיד, ורעייתו נזכרת פעם אחת ויחידה בכל הספר. החוויה הישראלית של בשביס היא כפי הנראה שלו ורק שלו, והוא לא חפץ לשתף בה את חוויותיהם של אחרים. הוא גם לא הגיע הנה כדי לבקר את בנו, שכן ישראל זמיר – שהגיע לארץ עוד בטרם הוקמה המדינה, יחד עם אימו – שהה באותם ימים בניו־יורק באיזו שליחות תנועתית.
נקמה ספרותית בייקים
בשביס־זינגר הגיע לישראל בספטמבר ועל כן סבר שהסתיו יקדם את פניו, אבל השמש הקופחת והתכלת העזה ליוו אותו בכל אשר הלך. כבר כשראה את הכרמל מסיפון האונייה חש בעירוב של קודש וחול: “יצאתי לסיפון וראיתי את הר הכרמל — הר לא גבוה, חציו ירוק וחציו צהוב, חציו בקיץ וחציו בסתיו. למרגלותיו נחה עיר שגגותיה שטוחים ומעליה שטחים ריקים. ראיתי הרים כאלה בספרד אבל ההר הזה נראה לי בכל זאת אחר מכל ההרים האחרים. משהו מחויך ומהורהר נח עליו. נדמה היה לי שההר אומר: מובן שכתבו עלי בשיר השירים, אבל גם היום אני צעיר ועסיסי כמו אז. אלפי שנים בעיני הם כמה רגעים בעיניכם, בני האדם“ (עמ‘ 25).
בשביס אינו כובש את התרגשותו, וכך הוא כותב כשהוא מתקרב לחוף: “כמה צחה נראית חיפה מהאונייה! כמה שמשית ומוארת. כך תיראה אולי יום אחד תחיית המתים. האדמה תפתח את פיה וייצאו ממנה צעירים וצעירות בלחיים ורודות וחיוך בעיניים“ (26). למרות התרגשותו הוא דוחה את הרעיון לנשק את אדמת ארץ הקודש, במחשבה שאין הדבר מתאים לסביבת הנמל שאליה הגיע. במקום זאת הוא נוסע לתל־אביב, יחד עם ידידו סופר היידיש יצחק פרלוב, שקידם את פניו.
פרלוב אינו סופר היידיש היחיד שבשביס פגש במהלך מסעותיו בארץ הקודש. הוא פגש עוד רבים אחרים, אבל הוא בשום אופן אינו מסתפק במפגשים עם סופרים, אלא מנסה באמת ובתמים לשוט בארץ, להתהלך בה לאורכה ולרוחבה ולטעום מכל טעמיה: הוא מבקר בבניין הכנסת (הישן, כמובן) בירושלים, מגיע לערים שונות, נוסע לנגב ולגליל, פוגש גיבורים ואנשים מן השורה, וכל הזמן סובל מהזבובים.
על סיפון האונייה הוא פוגש זוג יהודים ממוצא גרמני שחיים כבר שנים רבות בארץ. השניים נשמעים כמו פרודיה על הייקים: הבעל מתלונן על יהודי המזרח ואומר שהשלטונות קיבלו כסף כדי להביאם ארצה, ועל כן לא בררו את מי להביא. אולי משום כך, הוא אומר, הביאו את החלשים ביותר, אנשים בעלי מוסר קלוש. ובכל זאת יש תקווה בלבו: ילדיהם של עולי המזרח יגדלו בישראל ויספגו אווירה אחרת. האישה, לעומת זאת, מוטרדת דווקא מיהודי מזרח אירופה. בשביס, שנמנה עמם, מתנחם בנקמה הקטנה שנובעת מכך שאפילו יהודים ממוצא גרמני, סנובים ככל שיהיו, נאלצים לעיתים לומר שהם גרים ברחוב שלום עליכם, הסופר היידי המפורסם.
התפעלות מגיבורי צפת
תל־אביב מקסימה אותו, גם משום שהוא מיד חש בה בבית, ובכלל, נדמה שכל ביקורו של בשביס טבול בתחושה הביתית שמעניקה לו מדינת ישראל, לא חשוב לאן ילך: “היא נראית בעיני עיר יפה מאוד שנבנתה בתכנון ובטעם. הבתים כאן מוארים והמרפסות מעידות על אקלים פתוח, טרופי למחצה ומלבב. כן, מלבב כאן כמו גשם ביום קיצי. הרחובות והבתים אינם נבדלים. הכול פתוח לרווחה ומברך לשלום. אין בעיר הזאת שמץ של סנוביות. כל העיר הזאת היא אכסניה יהודית“ (35).
מיפו לעומת זאת, הוא קצת פחות מתפעל. הבתים שבהם גרו ערביי יפו נראים לו טחובים, קטנים ועלובים, והיהודים שהשתכנו בהם נראים לו גם הם משולי החברה, אנשים שהחיים המודרניים חולפים לצידם והם אינם שותפים להם.
הוא מבקר גם בבאר־שבע, בסדום ובים המלח, אבל רק כשהוא מבקר בצפת ופוגש שם לא רק סופרים יידיים אלא גם את גיבורי מלחמת העצמאות, הוא חש סוף־סוף שהגיע לארץ ישראל. נדמה שגבורתם של הלוחמים מהלכת עליו קסם שהוא אינו יכול להשתחרר ממנו.
לעומת זאת, ממש כמו לנוסעים רבים אחרים, גם לו מזמנת ירושלים אכזבה. הוא אמנם פוגש שם חרדים שנראים לו כאילו שימרו את אורחות חייהם מימים ימימה, אבל זולת זאת לא נראה שהעיר מותירה בו רושם או שהיא מרגשת אותו. כשהוא הולך בגיא בן הינום הוא חושב בליבו: “כבר שלהי הסתיו אבל בגיהנום ירוק. אם כך נראה הגיהנום האמיתי, לא נורא כל כך לחטוא“ (105).
אף שכאמור הוא לא בא כדי לבקר את בנו, שגדל בקיבוץ בית־אלפא, הוא הוזמן לקיבוץ על ידי משפחת אשתו לעתיד של זמיר, והוא נענה להזמנה.
קדושה חילונית
מה לא הייתי נותנת כדי לשבת בחדר האוכל של בית־אלפא באותו ערב שבת שבו נכנס בשביס בשעריו. עוד קודם לכן הוא מספר על הלבוש הפשוט בדרך כלל של אנשי הארץ, ואם הדבר נכון לגבי התל־אביבים, הוא נכון על אחת כמה וכמה לגבי הקיבוצניקים בעמק יזרעאל. בשביס לא אימץ את מנהגי המקום, ונכנס לחדר האוכל כשהוא לבוש בחליפה ובעניבה. אבל דווקא שם, בקיבוץ שלמרגלות הגלבוע, בתנאים הדלים שאפיינו את חיי החברים באותם ימים, נגה עליו אור יקרות של קדושה חילונית למהדרין:
“אילו היה זה קיבוץ דתי הייתה האישה מן הסתם מדליקה נרות והבעל הולך לבית הכנסת לקבלת שבת. אך כאן השמש מדליקה את נרות השבת. היא מטילה על ההרים סביב אודם נפלא, זוהר של נרות שבת שמימיים. ההרים לובשים גוון ורוד. המעבר מיום ללילה מתחולל במהירות. זה עתה נגהה השמש באש ארגמן, והנה החשיך והופיעו הכוכבים. מעל להרים עלה חרמש הירח. ליל שבת. יש לי הרגשה משונה – כאן אי אפשר לחלל את השבת. היא כאן, קדושה בפני עצמה. כאן השבת מרגישה בבית, וכמה בחורים ובחורות שמאמינים באתאיזם אינם יכולים לגרש אותה“ (63).
באותם ימים כבר מלאו לבית־אלפא 33 שנה, ואף על פי כן, בשביס ראה בו תמצית של מה שראה בכל מדינת ישראל: נעורים, לבלוב וגבורה, שנארגו בליבו לאיזו חוויה מיסטית, שרק נוכחותם של הערבים, והוא שב וחוזר על כך שוב ושוב, מפריעה אותה.
התרגשותו של בשביס מהחיים הקיבוציים החילוניים שאוצרים בחובם איזו קדושה, הזכירה לי סיפור משפחתי. בשנות השמונים החל מסך הברזל להיסדק, וקרוב משפחה שלנו הגיע לישראל מהונגריה. טיילנו איתו בכל רחבי הארץ, וממש כמו בשביס גם הוא התרגש מכל אשר ראה. שני אתרים הפיקו ממנו התרגשות מיוחדת, כזו שבעטיה שאל את עצמו בקול רם מדוע לא הצטרף למעשה הציוני: האחד הוא הנוף שנשקף מעל פסגת הר הצופים, והשני, קיבוץ הולדתי. הקיבוץ ומוסדותיו עדיין עמדו אז על תילם, ובתי הילדים שדלתותיהם פתוחות ושניתן להיכנס אליהם בכל שעה, חדר האוכל שהאוכל בו אינו נספר ולא משלמים עליו, ואווירת האמון ששררה בין החברים – הקסימו אותו. כמובן, קשיי החיים בקהילה מצומצמת שחבריה מחויבים זה לזה כלכלית וחברתית, נעלמו מעיניו.
לא רק תחושת הקדושה שאפפה את ביקורו בישראל משותפת לבשביס ולקרוב משפחתנו. ממש כמותו, עם סיום ביקורו קם בשביס ושב לארצות הברית. התרגשויות טיבן לחלוף מהעולם, ומי כמו הסופר הגדול מודע לכך. מה גם שבשביס בהחלט מודע להבדל החומרי הברור בין ישראל של אותם ימים לארצות הברית. הוא הותיר מאחוריו את ההתרגשויות שחווה ואת המיסטיקה המהבילה של סוף הקיץ בישראל, ושב אל סיר הבשר שלו באמריקה. ואולי מוטב שכך, שכן אם היה בשביס נותר בישראל, להישרף ביקוד חמסין, כמו שכתב אלכסנדר פן בשירו “מולדת חדשה“, אולי לא היה מצליח להפיק מעצמו את אוצרות הספרות שהפיק.
