בחבלי אהבה: מבט מבפנים על סוד ההתבטלות החסידית לרבי

חקר החסידות יודע פריחה ושגשוג כבר שנים רבות. אלפי ספרים ומאמרים, בשלל שפות, מנסים להבין, להגדיר, לתאר ולבקר את חידושה ומהותה של התנועה. אין לך שושלת נידחה שלא זכתה לעבודת דוקטור מקיפה, וכל הדיסציפלינות תרמו את חלקן. ההיסטוריונים נברו בארכיונים, הסוציולוגים שרטטו מפות ודיאגרמות, האנתרופולוגים הציצו והפסיכולוגים ניתחו – מי בביקורת זועמת, מי בהערצה עיוורת ומי באובייקטיביות מנותקת.

אך נושא אחד נותר ללא מגע יד חוקר: ההתקשרות. אותו רגש עז שמשך רבבות חסידים אל רבותיהם. אהבה שגרמה להם לעזוב את בתיהם ברגעים המקודשים בשנה, הערצה שגרמה להם להקיז דמים בשתי המשמעויות, תשוקה שנתנה סיבה לחיים.

ולא רשלנות מחקרית יש כאן, אלא דלות הכלים. המילים וההגדרות שבהן נהוג להשתמש בכל תחום, דלות מכדי להכיל את אור ההתקשרות. על פי שיר קדום שחסידי פולין נהגו לפזם, יש דברים דקים שאי אפשר להסבירם למי שאינו מבפנים: "דָאס קֶען נָאר א חסיד פַארְשְטַיין" (זאת יכול רק חסיד להבין).

מי שהסתובב מעט בין זקני החסידים, נוכח לדעת כמה מיעטו לדבר על העניין הזה. אותה אהבה שבלב הייתה טמונה בתוכם פנימה, ולפיהם לא גליא. כמו חששו שלא לחללה בדיבור. את מילותיהם המעטות העדיפו החסידים להקדיש ל"רוחניות" שמשיגים אצל הרבי, ציטטו מדברי חז"ל על החיוב והזכות להידבק בחכמים ולא לסור מדבריהם, הכבירו מילים על האמונה הפשוטה שראוי לקבל בה כל מילה היוצאת מפיו. אך את האהבה והרגשות הנלווים הגדירו לכל היותר כ"פרס" חיצוני, שאולי עתיד להביא ל"לשמה".

התפרקות מן העצמי

אם בימי קדם קשה היה לחסידים להסביר את אהבתם הגדולה לרבי, הרי שבעידן שלנו זו לעיתים משימה בלתי אפשרית. שכן בראש ההתקשרות בין החסיד לרבו עומדת ההתבטלות המוחלטת. ואם בראשית ימי החסידות הבריות התגאו בהתבטלות והקרבה עצמית למען אידיאלים נשגבים, הגיעו ימים אחרים. עידן שכל מהותו עצמאות, התקדמות אישית וייצור עצמי – "self made man". בעולם שמחוץ לחסידות, הביטול לאדם או לרעיון מוצמד לא פעם לביטויים כמו ניצול, הונאה וכדומה. כאן נמצאת ליבת ההבדל בין החסידים ובין אלו שמתעניינים בהם מבחוץ.

השאיפה הגדולה של החסיד היא לחוש את חוויית ההתבטלות. זה מתחיל עוד הרבה לפני כניסתו אל חדר הרבי. האושר מתחיל כבר ב"נסיעֶה", בהיטלטלות בדרכים, בעזיבת התנאים הנוחים שבבית ובהפיכה למשך זמן מה לחלק קטן מהכלל. ה"נסיעה" היא מרחב זמן שבו האדם יכול להתפרק לכמה ימים מחוויית הקיום הבסיסית של "אני ואפסי". לפרק זמן מסוים הוא זוכה להיות חלק, אחד מאלף. הוא מבטל את רצונותיו האישיים, אין לו מקום קבוע, יהירותו מתרסקת.

את החוויה העמוקה הזו תיאר בשעתו אחד מגדולי אדמו"רי גליציה, רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, בספרו "מאור ושמש" (בפרשת מסעי ושוב בפרשת ראה). במובנים מסוימים, המציאות הזו קיימת עד היום:

דהנה, בהיותו כל אחד בביתו, כל דרך איש ישר בעיניו, ומחזיק בעצמו ללמדן גדול וחסיד ובעל מדות טובות, לפי שאינו רואה בעצמו שמץ דבר מנהו ויצרו גדול ממנו, וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד בעיני עצמו. מה שאין כן בהתאסף ביחד אל הצדיק, נופל כל השפלות ממנו, ששם מוצא אצל הצדיק אנשים יראים ושלמים וגדולים בתורה ובמצוות וצעירים ממנו לימים, ומתאמצים בעבודת ה' יתברך, וכן זקנים בשנים ואף על פי כן המה נכנעים אל הצדיק ומשתוקקים לעבודת ה' יתברך.

וכן מוצא שם עשירים – ואף על פי כן אינם הולכים אחר תאוות עולם הזה, רק חביב בעיניהם עבודת ה' יתברך ונכנעים אל הצדיק. וכן מוצא שם עניים ואביונים, ואף על פי כן, לפי עניותם וצערם המה משליכים הכל ומפנים דעתם ומתאמצים לעבודת ה' יתברך בשמחה ואהבה. והנה בראותו כל אלה בעינא פקיחא, אזי אם לבו כלב אבן ימס לבו בקרבו ונשבר לבו על שנים עשר קרעים לפני כל אחד ואחד, ורצונו לכנוס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה.

אם בעבר כשדימו את הרבי לאב ואם הייתה זו מטפורה לדאגה רוחנית, הרי שאדמו"רי זמננו ברובם המובהק נוטלים על עצמם גם את הדאגה לחיי העולם הזה

מתוארת כאן חוויה רוחנית מרתקת. אחרי ש"נשבר לבו על שנים עשר קרעים", מגיעות "שמחה ואהבה" גדולה. המחיקה האישית, ההבנה שבניגוד לתפיסה הבסיסית שנולדנו עמה, עדיין אין אנחנו תפארת האדם ותמיד יש לאן לשאוף ולהתקדם – משחררת ואפילו משכרת.

את החוויה הזו של לובלין וקראקא בשלהי שנות ה'ת"ק, אפשר למצוא גם בתשפ"ב, בבתי המדרש ההומים של החסידויות בירושלים ובבני־ברק, באומן ובניו־יורק. ואדרבה, אם בימים ההם חוויית הביטול הייתה מוכרת לרוב האנשים, בזמננו ה"נסיעה" מספקת לאדם חוויה עמוקה של היכרות פרופורציונלית עם אישיותו והיקשרות אל רעיון כביר יותר.

וכל זה, כמו שמתאר ה"מאור ושמש", הוא רק הקדמה למפגש האישי של החסיד עם רבו.

תור שהוא תפילה

פתגם שנלחש בין חסידי ליובאוויטש הקדמונים, גורס ש"אילו היה שלמה המלך כותב את שיר השירים אחרי התחדשות אור החסידות, היה מניח את אהבת הרעיה והדוד וכותב על אותה אהבה עמוקה הטמונה בלב החסיד אל הרבי".

מה מקורה של אותה אהבה? האם אין בה נגיעות זהותיות? תלוי את מי שואלים, ואין דרך להכליל. לא כל החסידים דומים וגם לא כל הצדיקים שווים. מאז ומתמיד היו כמה כתות בין מקבלי פני הצדיקים. יש שבאו לקנות שפע רוחני, יש שבאו לבכות על חולה שבתוך ביתם, ויש שביקשו מעט תשומת לב מאדם גדול.

לכל אחד מאלו חוויית החסידות שונה ואחרת. הראשונים מצטטים את דברי רבינו נסים בדרשותיו (הדרוש השמיני), שמהם עולה התועלת הרוחנית הגדולה בעצם ההתקרבות אל הצדיק וראיית פניו: "כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים, כמו שאמר הכתוב חכמת אדם תאיר פניו, יהיה שופע על התלמיד יותר".

על התועלת לעובדי השם שבאים אל הצדיק, אפשר למצוא רבות בספרי החסידות. אין כמעט תחום שהם לא נתרמים בו. הרבי, "איש התבונות", דולה את העצה העמוקה שטמונה בליבם. "כי החסידים נוסעים", כתב השפת אמת (ליקוטים, ויגש), "שיגידו להם מה שיש להם". המפגש עם הרבי מגלה לחסיד את הפוטנציאל האדיר שחבוי בו עצמו.

ואולם לפחות בדורות האחרונים, לא זו התמונה המלאה. החסידות נעשתה המונית. לא כולם באים לדייק את עבודת ה' שלהם. רבים מוטרדים יותר מצורכי פרנסה, בריאות, שידוכים. על פי ה"שפת אמת", ירידת הדורות הזו חוללה ויכוח בין גדולי הצדיקים:

ושמעתי ממנו [מסבו, החידושי הרי"ם] כי בזה היו מחולקין גם רבותינו נ"ע, כי מהם רצו שיהיה מעט חסידים ויהיו קדושי עליונים; ומהם רצו להיות מתפשט החסידות בין רוב עם, אף שיהיו פחותים במדריגה (וישב, תרל"א).

במובן מסוים, דווקא המוני העם העניקו לחסידות חוויה עמוקה ומחודשת. רועי החסידות המאוחרים זיהו את האהבה של ההמון אל הצדיק כעניין של התגלות כבוד ה' בעולם. אנשים מוכנים להקיז דמים, לבטל את רצונותיהם ולטרוח בנפש ובגוף, כדי לכבד ולהוקיר את מי שהם מזהים כ"נשיא אלוקים בתוכנו".

יותר מכל ההסברים, עצם החוויה של עמידה בתור אל הרבי, עשויה ללמד על עומק הקשר. ניצב אתה בתור ארוך של אנשים, ובמקום להתרעם, אתה חווה אותו כעניין רוחני, כסוג של תפילת ציבור עמוקה. כל אחד ניצב עם ה"קוויטל", הפתקא החסידית, שאותה ניסח לפי כללים מסוימים ובה פירט את צרותיו ומכאובי ליבו. עכשיו הוא כאן, אחרי הכנה ממושכת, שפתותיו מרחשות תהילים וליבו קורא אל ה' שיזכה למענה הנכון. רואה אתה אנשים עומדים בתור "צפופים" ושפופים, ואחרי רגעים בקודש פנימה הם יוצאים "רווחים".

אם נהוג לדבר על האדמו"רים כעל "בעלי מופת", הרי שנכון לדבר גם על החסידים כמחוללי המופת. באמונתם הם בוראים מציאות חדשה, עושים נפלאות ומצמיחים ישועות. הציות שלהם לכל מילה היוצאת מפי הרבי, גם הוא מעורר רגש. עבורם זו התגלמות דבר ה' שעל פיה נכון לעצור ניתוחים ולבטל עסקאות. אחרי שהיא נשמעת, אין יותר מקום לדאגה.

האמונה המוחשית הזו נותנת כוח ותוקף. בעיננו ראינו יהודים שחדלו לעשן בעקבות מילה של רבי, כמו אחרים ששינו אורח חיים רוחני, והכול בעקבות מילים ספורות ששמעו. ביודעי ומכירי, יהודי תלמיד חכם וחסיד שסבל מסוכר, ולא ידע להשית עצות בנפשו בעקבות משיכה עצומה אל המתוק. נכנס אפוא אל רבו וביקש שיאסור עליו לאכול מן המתוקים. ומאז אכן לא נגע עוד במתוקים, והייתה לו נפשו לשלל.

ומעשים שבכל יום באנשים שעוברים תהליכים מסובכים – מי בבריאות ומי בפרנסה – וליבם שקט, מתוך ידיעה שהם עושים את המעשה הנכון. גם אם חלילה תתגלה בעיה, הם רגועים, בהבנה ברורה שהם פעלו כשורה. ואיך אומר אותו שיר של בחורי גור בפולין? "אִיבֶּער דֶעם אַלַיין, אִיז כדאי א חסיד צוּ זַיין" (עבור זה לבד, כדאי להיות חסיד).

מישהו דואג לי

בזמננו, אהבת החסיד לרבו כוללת גם היבטים אנושיים ביותר. הרבי הישיש ר' יוחנן מטאלנה נהג לומר: "הרוצה לקיים בהידור מצוות ואהבת לרעך כמוך, יקפיד לשבח ולהוקיר את הרבי של חברו".

בימינו, הרבי מסמל גם את הזהות האישית של חסידיו. אנשים רבים רואים עצמם כ"חסידיו של רבי פלוני", כזהות כמעט ראשונית. מיד אחרי היות האדם "יהודי" הוא רואה בעצמו "חסיד פלוני", וכל פגיעה בכבוד האדמו"ר היא פגיעה עמוקה בו.

משחר ימיו, הילד החסידי חווה כל רגע חשוב בחייו בצל הרבי. הוא נימול על ברכיו, מגיע אליו ב"חלאקה", ובהמשך בימי הולדת, בבר המצווה, בחתונה ובשמחות הצאצאים. ובעיקר, הוא יודע ש"בכל צרתו לו צר". כל דאגה אישית, יש מי שיישא תחתיו ובמקומו. במקרי חירום הרבי אף ייכנס בעבורו לעובי הקורה וידאג לו גם במישור הגשמי. אם בעבר כשדימו את הרבי לאב ואם הייתה זו מטפורה לדאגה רוחנית, הרי שאדמו"רי זמננו ברובם המובהק נוטלים על עצמם גם את הדאגה לחיי העולם הזה. ההתקשרות הופכת הרבה יותר עמוקה ומוחשית. והקרן קיימת לעולם הבא.

החצרות החסידיות בזמננו, מלבד היותן מסגרת רוחנית, הן גם המרחב שבו החסיד חי את רוב חייו. זו הקהילה שעוטפת אותו בחום, שמקימה מוסדות לו ולילדיו, שמעמידה תקנות רוחניות וגשמיות, ושמסייעת לו גם בנושאים כמו מצוקת הדיור וקשיי הפרנסה. וכמובן, היא גם מציבה סביבו משמרת נוקשה וקפדנית, מסמלת אותו בקוד לבוש ומגדירה אותו בכל אשר ילך.

עם זאת, ואף שהמרכיב הסוציולוגי הולך וכובש עוד ועוד נתחים, עדיין יתרון האור עצום. אותה אהבה קמאית, אותם יתרונות קדמוניים של הכנעה, ביטול, אמונה, מופתים והתקשרות – חיים וקיימים, לובשים צורה חדשה ומאתגרת. הציטוט המרכזי שעליו אפשר להעמיד את החסידות בת זמננו הוא: "וכי אפשר להידבק בשכינה? אלא הידבק בחכמים ובתלמידיהם". החסידים של זמננו מזהים – יש שיאמרו, יוצרים – את הכוח האלוקי ברבי. אליו הם בטלים, ולכל מילה שלו הם מצייתים.

התארכה היריעה ועדיין לא דיברנו על הרווחה העצומה שחש כל חסיד כשהוא יודע שכל הכרעה קשה בחייו – שידוכים, עסקים, מקרים רפואיים – תובא אל הרבי ותוכרע מיידית. תחושה זו נוסכת בחסיד ביטחון קיומי בכל אשר יפנה. חסידי תולדות אהרן היו מתרפקים על כך בניגון מיוחד: "וִי קֶען מֶען לֶעבְּן, וִי קֶען מען גֵיין, אָהן אַ רֶעבְּ'ן, אַלֵיין; מי האיש החפץ חיים, זָאל צוּ אַ רֶעבְּ'ן גֵיין" (איך אפשר לחיות, איך אפשר להתהלך – בלא רבי, בדד; מי האיש החפץ חיים, שילך אצל הרבי).

מבחן התוצאה יוכיח. החסידות ובעיקר ההתקשרות אל האדמו"רים – היא שעמדה לאבותינו ולנו, במלחמה מול החילון והמודרנה, בשמירה על כרם בית ישראל בתקופות הסוערות שעברו על עמנו. והנה התופעה המופלאה ביותר שנראית לנגד עינינו: דווקא בדורנו, בניגוד לכל תחזית והיגיון, לא רק שמוסד ההתקשרות חווה פריחה אדירה, אלא שגם עולם הישיבות הליטאי מאמץ ממנו יותר ויותר. גם הם מדברים על "אמונת צדיקים", גם הם נדחקים אצל רבותיהם, גם הם שואלים למוצא פיהם וחורצים גורלות לאור עצתם, כחסידים מן המניין. אשרינו שזכינו.

ישראל א' גרובייס הוא מעורכי השבועון החרדי "משפחה". מרצה וכותב על חסידות פולין