בנים מול עבדים: האידיאולוגיה מאחורי הפיצול שמטלטל את החסידות הגדולה בישראל

בחסידות גור – הקהילה החסידית הגדולה והחזקה במדינת ישראל – מתחוללת בתקופה האחרונה דרמה שגרמה, לראשונה בתולדותיה, לפיצול פנימי ולחלוקת החסידות לשתיים. המחלוקת, שזכתה לכותרות גם בתקשורת החילונית, היא למעשה התנגשות טקטונית בין שתי מגמות המתקיימות מתחת לפני השטח בחסידות גור. האדמו"ר הראשון של גור במדינת ישראל, ר' ישראל אלתר, העמיד בלב החסידות את אידיאל הקדושה, ולשם כך הסיט הצידה את הערכים שאפיינו עד אז את גור כיורשתה של חסידות פשיסחה. על פי הפרשנות שאציע כאן, הקהילה שפרשה מן החצר המרכזית מבקשת להחזיר את "גור הפולנית" שבמרכזה עמדו ערכים של לימוד תורה, אמת ואמונה, ופנימיות בעבודת ה'. זאת לעומת המגמה השנייה, אשר מיוצגת על ידי החצר המרכזית, המבקשת להעצים ולהעמיד במרכז את המנגנונים שהעמיד ר' ישראל כדי להגיע לאידיאל הקדושה.

מעט היסטוריה: חסידות גור נוסדה בשנת 1859 על ידי ר' יצחק מאיר אלתר, שנודע בכינויו "חידושי הרי"ם", בעיירה גור בפולין. הרי"ם היה תלמידו של ר' שמחה בונם מפשיסחה, ותלמידו־חברו של ר' מנחם מנדל מקוצק. תחת הנהגתו של ר' שמחה בונם התייחדה חסידות פשיסחה בכמה עקרונות ובהם ערך האמת – במחשבה, בדיבור ובמעשה; וערך הבינה – אמונת־דעת ולמדנות. עקרונות אלו ליוו גם את חסידות גור, הנחשבת כממשיכת דרכה. מיד עם תחילת הנהגתו סימֵן הרי"ם את המגמות שגור עומדת להתאפיין בהן: עיקור היסודות המיסטיים של החסידות המוקדמת, עידוד למדנות מן הסוג המסורתי, טיפוח ערכי האמת והאמונה, וקיום המצוות.

את הרי"ם ירש נכדו ר' יהודה אריה ליב אלתר, בעל "שפת אמת". לאחר מותו עלה לכס האדמו"רות בנו, ר' אברהם מרדכי אלתר, ה"אמרי אמת". הוא כיהן באדמו"רות במשך 43 שנה, עד למותו במדינת ישראל, חודש לאחר הכרזתה. על פי צוואתו עברה ההנהגה לבנו ר' ישראל, המכונה "הבית ישראל". ר' ישראל היה האדמו"ר הראשון של גור במדינת ישראל, וכיהן כאדמו"ר מיוני 1948 ועד מותו בפברואר 1977. מפעלו ומורשתו המרכזיים הם תקנות הקדושה והפרישות שתיקן, שהן הרדיקליות ביותר בתולדות החברה היהודית והחרדית.

בלי הרהורים ושאלות

עם עלותו לכס האדמו"רות, חודש לאחר קום המדינה, חולל ר' ישראל מהפכה של ממש בדרכה של גור כפי שהתקיימה עד זמנו, ופנה להנחלת דרכו החסידית ובמרכזה עקרון ה"קדושה", שאותה תפס ר' ישראל בראש ובראשונה כפרישות מינית. במסגרת זו תיקן תקנות לגבי היחסים בין המינים, ובכלל זה הגבלת יחסי האישות וקשרי הקרבה בין בני זוג נשואים, ואף תקנות הרחקה חמורות בכל הנוגע ליחסים שבין הבחורים לבין עצמם בישיבות. את ה"קדושה" כינה ר' ישראל בשם הקוד "יידישקייט" ("יהדות"), והוא הראשון שנתן למונח זה משמעות של פרישות מינית. למעשה, ר' ישראל העמיד את היהדות כולה על ערך אחד ויחיד – קדושה ופרישות מינית. תקנות הקדושה שבין הבעל לאשתו הפכו לימים ל"סמל המסחרי" של חסידות גור. אף שהן ידועות לכל חסיד גור הן לא פורסמו מעולם, ואפילו לא הועלו על הכתב, הן משום שמדובר בדברים שהצנעה יפה להם, אך בעיקר בשל אופיו החשאי של הבית ישראל.

דומה שבתקופת האדמו"ר הנוכחי מגור, המנגנונים הקהילתיים הטוטליטריים שייסד הרבי ה"בית ישראל" כאמצעי לשמירת הקדושה, הפכו למטרה בפני עצמה. הציות לאדמו"ר ולמערכת הם עצם "הקדוש והיקר" (כפי שמתבטאים חסידי האדמו"ר), והפכו ליסוד היהדות

חשוב לציין: ר' ישראל לא המציא ולא יצר את אידיאל הקדושה. חידושו הוא בכך שהעמיד אותו במרכז החסידות, והפך אותו לערך ולאידיאל החשוב ביותר. טענתי היא שהצבת עקרון ה"קדושה" במרכז והסטתם הצידה של כמה מהערכים המרכזיים בגור עד ימיו, הן שהעמידו את היסודות למחלוקת הנוכחית שחסידות גור לא ידעה כמותה מיום ייסודה.

דבקותו של ר' ישראל בסוגיית הקדושה הייתה ידועה כבר בצעירותו בוורשה, שם החל לפתח את תפיסתו בדבר הגדַרים המחמירים שביחסים בין המינים, שהתפתחו לימים ל"תקנות הקדושה". עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתב בשנות העשרים של המאה הקודמת, לאחד מחסידיו שעלו ארצה:

את אשר כתבתי לך כ"כ באריכות מהענין שמירת העיניים והמוח, תדע כי לדעתי עיקר ענין החסידות וגם היהדות תלוי בזה… וזה יסוד היהדות, ואם לוותר מדרך החסידות אבל עיקר היודישקייט.

באופן דומה התבטא כאדמו"ר. כך למשל בדרשה אופיינית, המתייחסת ל"שמירת הברית", שם קוד לפרישות מינית: "ושמרתם את דברי הברית הזאת, שמירה לדורות, וזה יסוד היהדות" (בית ישראל, כי תבוא, תש"י).

בדרשה שבעיניי היא מכוננת, אמר ר' ישראל כך:

את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו. חקה בלי טעם, וזה יסוד גדול בעבדות השם אמונה פשוטה ושלימה. ועל ידי כח התורה יבוא להכרת הבורא ואמונה בלי חקירות. וחי בהם, ומזה יהיה לו החיוּת לעבדות השם בשלימות (בית ישראל, אחרי מות, תשכ"א).

נדמה כי בדרשה זו טמון הרעיון המארגן של הגותו של ר' ישראל: על מנת להגיע ל"עבדות ה'" (ויש לשים לב לשימוש הנרחב במושג "עבדוּת", לעומת המושג הנפוץ יותר "עבודת ה'", כפי שיבואר בהמשך), יש לחיות חיי אמונה פשוטים ושלמים, ללא חקירות וניסיון למצוא טעם בדברים. עצם ההשתעבדות היא העניין.

בראייה מחקרית ניתן לטעון כי המהלך שנקט ר' ישראל הוא מהלך פונדמנטליסטי, קרי העמדה של הכול על יסוד אחד – פוּנְדָמֶנְט מהותני ומוחלט: עבדוּת ה' שמהותה המעשית שעבוד הגוף על ידי כיבוש היצר המיני. עבדות ה' הייתה יסוד מכונן בהגותו, כפי שנהג לומר: "יסוד גדול בעבדות השם לקבל הכל לחוקה, לעשות בלי טעם רק מחמת חק".

בספרות הקבלה ובספרות המוסר שקדמו לר' ישראל, עלתה ההקבלה שלפיה עבודת ה' מאהבה היא בחינת "בנים", ועבודת ה' מיראה היא בחינת "עבדים". המונח "עבדוּת השם" אצל ר' ישראל הוא ביטוי מובהק לעבודה מיראה. "עבדות ה'" הוא אמנם מונח שידוע בספרות המוסר ואף בחסידות, אולם מאות הפעמים שהשתמש בו הבית ישראל מאפיינים את תפיסת העולם שלו, שבאה לידי ביטוי בכל נבכי הגותו ומנהיגותו. לשם השוואה, אביו האמרי אמת וסבו השפת אמת השתמשו במונח זה פעמים בודדות בכתביהם. ברי כי השימוש התדיר בביטוי זה מטרתו לומר: הננו כעבדים שאין להם אפשרות להרהר או לשאול שאלות.

ניתן אולי להציע כי לתפיסת העבדות והאמונה התמימה של ר' ישראל היה גם הקשר היסטורי, בעקבות השואה שהייתה מבחינתו אירוע שעליו אסור (וגם לא ניתן) לשאול שאלות, אך נראה כי מרכז הרעיון הוא העצמת אידיאל הקדושה. ר' ישראל תִמצת את כל היהדות לסגפנות של הגוף, תחת הסיסמה "קדש עצמך במותר לך". הסגפנות שהטיף לה הייתה במשמעות של פרישות מינית בלבד; בתענוגות אחרים, כמו שתיית יינות יקרים וסיגרים, נהג להקל. על פי הבית ישראל, כאשר האדם מגביל ואוסר את עצמו גם ב"מותר", הרי הוא מקיים את צו השעבוד ו"עבדות ה'", שהיא ייעודו ותכלית הווייתו עלי אדמות של היהודי. למעשה אפשר לטעון כי אנו עדים כאן לריקון בחינת ה"בנים", על כל המשמעויות שבה, והעמדת כל התורה על יסוד ה"עבדות" או ה"עבדים".

להישאר בקטנות

מאז ימי ר' שמחה בונם מפשיסחה, מידת האמת תפסה מקום מרכזי בבית המדרש שלו ושל ממשיכיו. היא ייצגה אותנטיות ועצמאות בעבודת ה', עם דגש על "פנימיות". על פי ההגות הפשיסחאית, באמצעות האמת, המושגת על ידי מחשבה והתעמקות, מגיעים למצב של התרת ספקות. ערך האמת המשיך ללוות את הרבי מקוצק ואת החידושי הרי"ם, מייסד חסידות גור, כמו גם את יורשיו השפת אמת והאמרי אמת, גם אם בגוונים שונים. מושג האמת הודגש מאוד בהגותו של השפת אמת, שפיתח בהרחבה שתי דרכים של השגת הא־לוהות -"אמת" ו"אמונה". האמת אצל השפ"א באה לידי ביטוי בראייה מיסטית, שניתן להשיגה בשלמות רק באחרית הימים, אך גם בזמננו ניתן לתפוס את חלקה במקומות, במצבים ובזמנים מסוימים (כמו השבת למשל). כך נמצא גם אצל האמרי אמת ברבות מדרשותיו כי דרך האמונה ניתן בעולם הזה להגיע לאמת, שהיא בחינת העולם העליון.

כהמשך להעדפת העבדים על פני הבנים אצל ר' ישראל, כך גם בסוגיית האמת כשלעצמה ובשילוב של האמת והאמונה. הצמד המקובל של "אמת ואמונה", בספרות התורנית בכלל ואצל אדמו"רי גור עד ימיו, לא קיים אצל ר' ישראל. למעשה, בכל כתביו ה"אמת" נעדרת, ונותר מקום רק ל"אמונה". כאשר מושג האמת כן מופיע בכתביו, הוא מתייחס לרצון אמת להשתעבדות.

אדמו"רותו של ר' ישראל החלה לאחר חורבן העולם היהודי והחסידי בשואה. הוטלה עליו המשימה לכונן את חסידות גור מחדש, כשמרבית החסידים העומדים לרשותו הם אודים מוצלים מאש, או כאלה שאיבדו את כל בני משפחתם במחנות הריכוז, כמוהו. אולי בעת כזו, שבה רבות השאלות על מקומה של ההשגחה ועל הסתרת פני הא־ל בשואה, נמנע ר' ישראל מלעסוק בשאלות תיאולוגיות. הוא לא שאף לעולמות עליונים, אלא דחף למיקוד בממד הארצי ובאדם. אי לכך, עיסוק בערכים דוגמת ערך האמת הוסט על ידו הצידה. בדור שלאחר השואה, התעמקות ומחשבה עלולות היו להביא לכפירה.

במסכת הערכים החסידית של ר' ישראל העיסוק אינו ברעיון ה"אמת" כשלעצמו, כפי שאנו מכירים מקודמיו, שעיקרו חיפוש ואותנטיות, אלא רק "רצון אמת" ו"עבודה באמת". הווי אומר: האמת מכוונת לאידיאלים נתונים מראש. על האדם לא מוטל למצוא אותה, אלא רק להשתעבד לערכים שהציב הרבי. כך גם הרעיון הבולט בכתבי אבותיו, שלפיו האמונה מביאה לאמת, כלל לא מופיע אצל ר' ישראל. אמנם אצל השפ"א האמת שייכת לעולם העליון ואיננה מושגת בעולם הארצי שלנו, אבל המטרה של החסיד בסופו של דבר היא לשאוף ולהגיע אליה גם כאן בעולמנו, אם בשבתות ואם על ידי קיום המצוות. לעומת זאת אצל ר' ישראל המיקוד הוא בעולם הקונקרטי בלבד, בזירת פעולתו של האדם ושִעבודו לעבדות ופרישות מינית, ללא כמיהה אל מה שמעבר.

ביטוי נוסף לשינוי מדרכה של פשיסחה הוא בתפיסת מקומה של הבינה והחכמה בתודעתו של האדם. דוגמה יפה המביאה לידי ביטוי את ההבדלים, נוכל לראות בהשוואה בין דרשותיהם של ר' שמחה בונים מפשיסחה ור' ישראל על אודות הזִקנה והנעורים. על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א) דרש רש"ב כך:

והנה אברהם אבינו עליו השלום היה כ"כ גדול בחכמה שבן שלוש שנים היה מכיר את בוראו, ומיום שהיה מכיר, היה הולך בנפשו לא בנפש אחרת. וזה הוא חכמה גדולה. […] וזקן, פירשו חז"ל זה קנה חכמה. וזה פירוש ואברהם זקן בא בימים וכו', שהיה זקן בכל הימים. וזה שאמר הכתוב ברכי נפשי, כלומר נפשי ולא בנפש אחרת. שבכל הימים היה בהם זקנה וחכמה להשלים בחינתו (קול שמחה, חיי שרה).

על פי רש"ב, הזִקנה רומזת לחכמה, והואיל והחכמה היא יסוד משמעותי, חשוב שהאדם, גם בילדותו, יהיה כמו זקן (חכם). לעומתו, ר' ישראל בשיחה על פרשת אמור קובע:

אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. הרמז על חינוך הבנים, וכן איתא במדרש, תינוקות שהיו בימי דוד. ואולי הרמז על האדם עצמו שיישאר בקטנות (בית ישראל, אמור תשט"ו).

להבדיל מרש"ב, שעבורו תודעת הזקנה היא ביטוי לחכמה ולידיעה, ולכן הוא שואף לכך שהאדם, גם בילדותו, יהיה "זקן" – לר' ישראל חשוב שהאדם גם בזקנתו יישאר בתודעה של ילד וקטנוּת. האידאל שרש"ב מעמיד הוא אדם שתודעתו היא של בינה ודעת, כמו הזקנים שהם בעלי החכמה ומשיגי האמת. לעומת זאת האידיאל שמעמיד ר' ישראל הוא של ילד קטן שכבול להדרכה ולהנחיה, וממנו נדרש רק להאמין ולהשתעבד.

ניתן אפוא לשרטט את ההבדלים בין מערכת הערכים בגור שלפניו, ובין מערכת הערכים שייסד ר' ישראל, באמצעות שני צירים: "בנים־אהבה־אמת־גדלות הדעת ופנימיות", לעומת "עבדים־ יראה־אמונה־קטנות וסילוק מוחין".

לטענתי, המהפכה בדרכה של גור תחת הנהגתו של ר' ישראל איננה נובעת רק מהבדלי השיטה, או בעקבות השואה. נדמה שגם הנסיבות התרבותיות הרחבות יותר מילאו כאן תפקיד משפיע. "עבדות ה" שר' ישראל דוגל בה היא פרק בהתהוותה של החברה החרדית. אל מול הטוטליות של החברה המודרנית, הציבה החרדיות טוטליות משלה. כמעצב דור חדש, ר' ישראל הבין שהוא מתמודד "על כל הקופה". לכן הוא מִרכז ומיקד באופן אבסולוטי את החסידות והיהדות על יסוד מרכזי אחד. אם לפנים התקיימה דיאלקטיקה בין שני הצירים ששרטטנו, אצל ר' ישראל בפרט, וכדגם מייצג של החרדיות המאוחרת בכלל, ציר אחד נעלם ונותר רק הציר של ה"עבדות". הגותו כולה סובבת סביב שעבוד אל מול חופשיות, ובהקשר זה החופשיות משמעה גם (ואולי בעיקר) חילוניות, שהרי החילונים בזמנו נקראו "חופשיים". השעבוד הוא ערך עליון, מארגן וטוטלי. יתרה מכך, ר' ישראל מגדיר את הזהות החרדית/יהודית על בסיס שלילת החופשיות.

אם נשווה זאת לרש"ב מפשיסחה, שאל מול אתגרי ההשכלה פיתח מעין השכלה מתוקנת, את אמונת הדעת שמהווה תחליף "כשר" להשכלה החילונית – ר' ישראל לא מציב "חרות מתוקנת" אל מול ערך ה"חופשיות", אלא מציב בהפגנתיות את השעבוד. במובנים רבים הוא מקבל את הדיכוטומיה המודרנית בין חופשיוּת־חילונית לדתיוּת־משעבדת, והוא כביכול אומר: כן, אתם החילונים חופשיים! אני לעומת זאת מציב את העבדות כערך העליון וכיסוד היהדות. זאת גם בניגוד להוגים חרדים אפולוגטיים יותר, שדיברו על כך שקיום המצוות מביא לחירות שהרי "עבד ה' הוא לבדו חופשי", ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". אל מול השלטון הריבוני של מדינת ישראל הצעירה, מציב ר' ישראל ריבונות אחרת. אם הריבונות החילונית מצטדקת וטוענת 'אני לא משעבדת אתכם, אבל כדי לתת לכם חירות אני מפקידה עליכם חוקים', ר' ישראל לא טורח בכלל להתנצל. העבדות והשעבוד הופכים אצלו לערך עליון שהוא יסוד כל היהדות.

המהפכה שהפכה למסורת

ר' ישראל בנה מערך קהילתי, ובמובן מסוים טוטליטרי, המכוון כולו למימוש ערך השעבוד והפרישות המינית, והפך את חסידות גור ליחידה חברתית ממוסדת וממושטרת. הסוציולוג ארווין גופמן מסביר כיצד בחברה טוטלית כל היבטי החיים מתנהלים תחת אותה סמכות, וכל הפעילויות מתאחדות לתוכנית רציונלית אחת שמטרתה לממש את המטרות הרשמיות של המוסד. בין המוסדות הטוטליים הללו מנה גופמן גם מוסדות דת, מנזרים ואתרי פרישות אחרים. לא מופרך יהיה לראות את קהילת גור, כפי שהִבנה אותה ר' ישראל, כחברה טוטלית מבחינת הרצון להיאבק בפיתויים, במיוחד אלה של החברה המודרנית, שאיימו לדעתו על חיי הקדושה.

כשבוחנים את הנהגתו של ר' ישראל על פי המודל של גופמן, ההשוואה הכמעט מתבקשת היא עם תיאור החברה הטוטלית־דמיונית בספרו הידוע של ג'ורג' אורוול "1984". אף אם ההבדלים רבים כמובן, צדדים מסוימים בולטים בקרבתם, כמו למשל הציטוט להלן:

מטרתה של המפלגה איננה אך ורק למנוע גברים ונשים מלהתקשר בקשרי נאמנות שאולי לא יהיה בכוחה לפקח עליהם. מטרתה האמיתית, הבלתי מוצהרת, היא לקפח את התענוג שבמשגל. לא האהבה אלא האירוטיקה היא לגביה האויב… ואף שעקרון זה לא נוסח במפורש, אין הרשות ניתנת… מטרתם המוכרת היחידה של הנישואים היא הולדת ילדים, בבחינת שירות למפלגה. את המשגל חונכו חברי המפלגה לראות כעין ניתוח קל ומבחיל במקצת, בדומה לחוקן. גם דבר זה לא פירשו במילים, אבל בעקיפין היו מחדירים אותו בכל חבר המפלגה מילדותו. לא זו בלבד שיצר המין יוצר עולם מיוחד שאינו בגדר שליטתה של המפלגה, ומטעם זה שומה לדכאו אם רק אפשר הדבר; יש קשר ישיר והדוק בין טוהר וצניעות לבין האורתודוכסיה הפוליטית. שהרי כיצד ניתן לקיים רמה גבוהה למדי של הפחד… של קלות האמונה… אם לא על ידי אצירתו של יצר חזק כלשהו ורתימתו לתכליותיה של המפלגה? הדחף המיני מסוכן הוא למפלגה ועל כן קמה המפלגה ורתמה אותו לצרכיה (1984, עמ' 54־55).

ר' ישראל לא עמד בראש "מפלגה", וגם לא בראש מדינה המצוידת במשטרה, בצבא ובאמצעי אכיפה מן הסוג המודרני. ואולם קשה שלא לראות במובאה דלעיל קרבה לאידיאל הקדושה של ר' ישראל, לרבות מניעיו והדרכים להשיגו.

חסידות גור בישראל הלכה והתהוותה כ"חברת הקדושה", במובן זה שערך השעבוד הוא הערך העליון שלה. כל תכליתה לפקח על המשטור המיני, שהפך ליסוד היהדות. העמדת אידיאל הקדושה במרכז ההוויה החסידית הסיטה את העקרונות שייחדו עד אז את חסידות גור, כולל מרכזיות לימוד התורה, שהפך לאמצעי לשמירת היצר. האדמו"רים שכיהנו אחרי ר' ישראל שימרו את המהפכה שחולל, אולם לא העמידו את עבדות ה' והקדושה כערך היחיד. אך דומה שבתקופת האדמו"ר הנוכחי, המנגנונים הקהילתיים הטוטליטריים שיסד ר' ישראל כאמצעי לשמירת הקדושה, הפכו למטרה בפני עצמה. הציות לאדמו"ר ולמערכת הם עצם "הקדוש והיקר" (כפי שמתבטאים חסידי האדמו"ר), והפכו הם ליסוד היהדות.

את תוצאות מהלכים אלה אנחנו רואים היום במחלוקת שמפלגת את חסידות גור, בין האדמו"ר הנוכחי ר' יעקב אריה אלתר (אחיינו של ר' ישראל, בן אחיו ה"לב שמחה"), ובין בן־דודו ר' שאול, בנו של האדמו"ר בעל "פני מנחם", שהיה אחיהם למחצה של הבית ישראל והלב שמחה (בנו של האמרי אמת מאשתו השנייה, פייגה מינטשה). ר' שאול, מנהיג הפלג הפורש, הוא תלמיד חכם שדוגל בהחזרת לימוד התורה, ערך האמת כפי שיוצג במסורת הפשיסחאית־גוראית, והאותנטיות והעצמאות בעבודת ה', בדגש על ה"פנימיות" – למרכזה של החסידות. "המהפכה" של ר' ישראל הפכה ל"מסורת", כפי שהיא מכונה על ידי ממשיכיו, בהגייה יידית, "מַסוֹרֶת בַּיְסִיסְרוּל". מי שדוגל בה הוא כביכול משמר המסורת, ואילו מי שמבקש להחזיר את הרוח הישנה שקדמה לה נחשב בגור הממוסדת של היום למהפכן.

למעשה, אם נתבונן בציר שמחסידות הבעש"ט, דרך פשיסחה, ועד ימי הבית ישראל, אנו רואים תהליך של צמצום וירידת ה"גרף", מהרובד המיסטי העליון בחסידות המוקדמת, דרך הרובד הרוחני של העצמת לימוד התורה בחסידות פשיסחה, ועד להעמדת רובד הקדושה במרכז בזמנו של ר' ישראל, שהוא למעשה התמקדות בגוף האדם. במלים אחרות: המיסטיקה הבעש"טית נדחקה מפני לימוד התורה הפשיסחאי, והלימוד בימיו של ר' ישראל נדחק בשל הקדושה.

בגור של ימינו אנו עדים להתגוששות בין החצר המרכזית, הדורשת מן החסיד להתבטל ל"מערכת" ולרצון קודשו של הרבי כיסוד היהדות, ובין החצר הפורשת שמבקשת להחזיר את עטרת גור ליושנה.

ד"ר דפנה שרייבר היא מנהלת תחום תרבות ומחשבה יהודית במכון ון־ליר בירושלים