תיקן את חוש הציור: סיפור חייו של ברוך נחשון

מי שהיה חולף באמצע הלילה תחת חלונו של ברוך נחשון, בבניין אבן נמוך וישן בקריית־ארבע, הבחין באור דולק. האור דלק בחצות הלילה, בשתיים לפנות בוקר ולעיתים עד לפני הזריחה. בשעות שבהן העולם נם את שנתו, מכחולו של נחשון נע ורפרף מעל משטחי הקנבס, בורא אורות ויוצר צללים. כזה היה ברוך נחשון: איש של לילה. ויש שיאמרו גם איש של ניגודים; תושב קריית־ארבע אך לא אידיאולוג לאומי, אמן שכולו חופש אך חסיד ירא שמיים, זאב מתבודד אך מכניס אורחים גדול.

חמוש בכובע ברט שחור ובמקטרת קבועה, במבט חודר ודיבור שקט ומדוד, היה נחשון מהדמויות הציוריות הייחודיות של קריית ארבע. בחמישים השנים האחרונות עסק בציור באינטנסיביות, כשליחות רוחנית שקיבל על עצמו, ויצר כמה אלפי ציורים. טביעת ידו ניכרה בהם, בסגנון הייחודי שאימץ ובחתימתו: ברוך נחשון, חברון. לפני שבועות ספורים כבה האור הלילי בחלון הסטודיו; נחשון החזיר את נשמתו לבוראו בגיל 82.

ברוך נחשון נולד בחיפה למנחם ולאה, אנשי הפועל המזרחי ששלחו את ילדיהם לחינוך ממלכתי־דתי וקראו בביתם את עיתון "הצופה". נחשון היה ילד שתקן וחסר מנוחה, וכבר בשנותיו המוקדמות ניכר כישרונו בציור. הגננת שלו, שהתפעלה מיכולותיו הגבוהות, נהגה לשמור את ציוריו. כשהיה בן 12 החליטו הוריו לשלוח אותו ללמוד ציור אצל הצייר שלמה נרינסקי, שהיה מהצלמים הראשונים בארץ ותלמידו הקרוב של פול סזאן. נחשון נהג לעמוד שעות ארוכות לצידו של נרינסקי ולהתבונן בו מצייר. הוא תיאר את ההתבוננות הזו כ"חוויה של קדושה".

לאחר לימודים בישיבת ההסדר כרם ביבנה ושירות בצה"ל, עבר נחשון לישיבת חב"ד בלוד. נקודת המפנה התרחשה כאשר חבר הזמין אותו להצטרף להתוועדות. נחשון הקשיב לניגונים ונשבה בניצוץ שבעיני החסידים. המפגש הזה הותיר בו רושם עמוק, והוא החליט להצטרף לחב"ד. הסיפורים ששמע מחבריו החדשים על רבם הנערץ היושב בניו־יורק, עוררו את סקרנותו. נחשון החליט לפנות לרבי במכתב אישי, ולהביע את רצונו להגיע אליו ולראותו. הרצון לפגוש את הרבי נבע גם מכמיהה לדמות אב שיראה אותו ויקשיב לו, כמיהה שליוותה את נחשון במשך חייו.

במשך שלושה שבועות הפליגו נחשון ורעייתו הטרייה שרה באונייה לניו־יורק כדי לפגוש את הרבי. שלוש שעות תמימות שהה נחשון בחדרו של הרבי, שהעניק לנחשון את ברכתו לעסוק באמנות, ואף תמך בו חומרית; במשך שנה קיבלו ברוך ושרה צ'ק ממשרדו של הרבי, כתמיכה כספית בלימודי האמנות שלו. בשיחתם אמר לו הרבי משפט שהפך לשליחות חייו: "דורי דורות עברו וחוש הציור בכשרות לא תוקן – ואתה תתקן". ערב פרוץ מלחמת ששת הימים הנחה הרבי את משפחת נחשון לשוב ארצה, ועודד את ברוך שלא להרפות מהציור, ולצייר בכל עת ובכל מקום. אמן שלא מתעסק באמנות, אמר לו, רוחו הופכת שחורה.

בחיפושיו אחר מורה הגיע נחשון אל האמן חיים גרוס, אך כשהבין שתוכנית הלימודים איננה מתאימה לאורח חייו הדתי החליט שלא ללמוד אצלו. "אדון צעיר", סנט בו גרוס, "הרבי שלך אולי מבין בהלכה אבל אני מבין באמנות". 15 שנים מאוחר יותר, כשגרוס נחשף ליצירותיו של נחשון, הוא התבטא אחרת: "איזה מזל שלא הגעת למוסדות האקדמיים. אם היית מקשיב לי היית מקבל את השכל של הפרופסורים ונשאר מקובע לתבניות. הרבי שלך צדק". ב־1979 ביקש הרבי מנחשון להציג תערוכה במרכז חב"ד בברוקלין, ובאופן חריג מאוד פינה מזמנו וביקר בה. במשך קרוב לשעה התבונן הרבי ביצירות, שוחח עליהן עם נחשון והנחה אותו בנוגע להמשך. האירוע הזה היה ציון דרך משמעותי במסלולו האמנותי של נחשון.

נחשון הרבה לצייר את נופי חברון וירושלים, דימויים יהודיים־ריאליסטיים, ושאב השראה רבה מפסוקי תהילים. עם השנים החל לצייר גם דימויים מופשטים מהעולם הקבלי, חזון אחרית הימים וחזיונות הנביאים, לצד סמלים של חב"ד ובהם דיוקנו של הרבי. לנחשון טביעת אצבע ייחודית והוא ניכר בסגנונו הנאיבי, רווי הפרטים הקטנים, ובפלטת צבעים עשירה וססגונית. סגנונו מתכתב עם האמנות הישראלית המוקדמת בנוסח ראובן רובין, עם הריאליזם הפנטסטי ועם הסגנון הפסיכדלי. למרות הייחודיות שבה, יצירתו תוארה לאורך השנים כאמנות מגויסת וכשופר אידיאולוגי. היא לא נחשבה כאמנות גבוהה בעיני קובעי הטעם, ונתפסה אף כארכאית ולא רלוונטית לתקופתה.

לא עבר את שומרי הסף

נעה לאה כהן, דוקטורנטית באוניברסיטת בר־אילן שחקרה בעבודת התזה שלה את יצירתו של נחשון, מחזקת את הקביעה שיצירתו נתקלה בהתעלמות. הוא לא היה היחיד בעניין הזה, היא מוסיפה.

"נחשון שייך לדור של אמנים־חלוצים שהשפיעו בעשייתם והובילו למהפכה בעולם האמנות האורתודוקסית, בזכות העקביות שלהם והעמדה האידיאולוגית הנחושה שהביעו לאורך שנים", אומרת כהן. "עבודתם נעשתה בשולי האמנות הישראלית, ולא עברה את שומרי הסף הנוקשים של קליקת האמנות. היא התקיימה מתחת לרדאר, לא נכתבו עליה מחקרים, והיא נעלמה מעיניהם של האוצרים. לא נעשו לכבודה תערוכות משמעותיות, לא נרכשו יצירות לאוספים המקומיים, והיצירה הזו לא גובתה בכספים ממשלתיים או פרסים. נחשון היה דמות דומיננטית בדור המייסדים הזה. הוא נתן השראה לאמנים רבים וסלל את הדרך לפריחה המתקיימת כעת. זה דור שלא פעל כקבוצה. כל אמן פעל כ'זאב בודד' בשטח, והקדיש את חייו למען שליחות אידיאולוגית באמנות".

נחשון הציג את ציוריו בתערוכות בניו־יורק, בקליפורניה, בברזיל, בארגנטינה ובאוסטרליה – אך היחס כלפיו בארץ היה שתקני, שלא לומר מתעלם. יצירותיו הוצגו בישראל בעיקר בבתי כנסת או בתערוכות קבוצתיות. נחשון ניסה את כוחו ופנה לאנשי מפתח, למשפיענים ולמערכות עיתונים, אך לרוב לא זכה להתייחסות ראויה, אם בכלל.

"בכל העולם יש אמנים יהודים שמציירים ויוצרים אמנות יהודית, אבל הברנז'ה המקומית בארץ לא מעוניינת בזה", קבל נחשון בריאיון שנערך עמו בעבר. "התרבות המקומית לא מחפשת תרבות אמיתית, מקורית ועמוקה. אנחנו יושבים על אוצר, הוא נמצא מתחת לגשר, ויוצרים הולכים ומחפשים אותו מעבר לים".

קשיי ההתקבלות של נחשון נבעו גם משינויים בעולם האמנות. "בשנות השבעים, בשעה שנחשון החל את הקריירה שלו כאמן, האמנות החלה להפנות מבט אל העצמי ואל האינדיווידואלי", מסבירה כהן. "רק בשנים האחרונות, עם היפתחות עולם האמנות לקולות נוספים ו'אחרים', יש עדנה לאמירות שונות ואותנטיות, ונוצרת יכולת להכיל תפיסות אמנות מסורתיות. נחשון לא היה אמן מסורתי קנוני. הוא חידש דברים רבים והיו לו גם נגיעות פוליטיות נוקבות, עד שהבין כי דברים אלו אינם נשמעים. הוא עבר לסגנון גאולי־רוחני, המושפע רבות מאמנות פסיכדלית שהייתה פופולרית בשנות השישים והשבעים. היצירה שלו הייתה להשראה בקרב אמנים חוזרים בתשובה, כי היא נגעה ברוחניות עמוקה".

דמותו של נחשון שימשה השראה לספרו של חיים פוטוק, "שמי הוא אשר לב", שהיה בשעתו רב מכר ביהדות ארה"ב. במרכז העלילה בחור יהודי צעיר המבקש להפוך לצייר, ומתעמת עם המשפחה והרבנים. במעמד הענקת הפרס היחיד שניתן לנחשון, בשנות השבעים מאת אוניברסיטת בר־אילן. הגיב נחשון לסיפור והכריז "שמי אינו אשר לב". הווה אומר, כדי להיות אמן אין צורך למרוד  במסורת אבות.

הקבר שסלל את הדרך

לאחר מלחמת ששת הימים, ובעקבות הוראה שקיבל מהרבי מלובביץ', הצטרף נחשון לקבוצה החלוצית של מתנחלי חברון בראשות הרב משה לוינגר. ההחלטה הזו התחזקה לאחר שפגש בחברון ניצול שואה שזעק: "ראיתי בדנייפר נהרות של דם יהודי, חייבים לבוא להתיישב בחברון".

שרה וברוך נחשון הצטרפו אל הגרעין בחברון כשלהם כבר ארבעה ילדים. שניאור־חברון, הבן החמישי, היה הבן הראשון שנולד ביישוב היהודי המתחדש בעיר האבות, והברית נערכה בבניין הממשל הצבאי בעיר. האירוע הזה זיכה את משפחת נחשון בתמיכה לאומית; הם קיבלו מברקי ברכה משר החוץ אבא אבן, מראש עיריית ירושלים טדי קולק ומהרב צבי יהודה קוק. הסנדק היה לא אחר מאשר בני בגין.

כשנולד הבן השביעי היו ההורים נחושים לערוך את הברית במערת המכפלה, למרות התנגדות צה"ל. הברית נערכה "מתחת לרדאר", במניין מצומצם ומתחת לאפם של החיילים במקום. ההתעקשות הזו נמשכה גם עם הילד התשיעי אברהם־ידידיה, שגם ברית המילה שלו התקיימה במערת המכפלה ובעקבותיה נעצר ברוך נחשון באישום של הפרת החוק הצבאי. באותם ימים היה מותר להתפלל במערה, בלי סידורים ותשמישי קדושה, אך אסור היה לערוך בריתות מחשש לפגיעה ברגשות המוסלמים.

לאחר חצי שנה פקד את המשפחה אסון: אברהם־ידידיה הפעוט מת בעריסתו. הוריו ביקשו לקבור אותו בבית העלמין העתיק בחברון, אך צה"ל התנגד. שרה הייתה נחושה לקבור את בנה בחברון, והיא נשאה אותו בידיה וצעדה רגלית מקריית־ארבע לחברון. עשרות חיילים נשלחו לעצור אותה. שר הביטחון דאז, שמעון פרס, ניסה להניא אותה מהחלטתה, בתואנה כי בקרוב חברון תהיה בידי הערבים והיא לא תוכל לגשת לקבר. שרה לא התרגשה מדבריו והמשיכה ללכת. "תנו למשוגעת ללכת", אמר פרס כשראה שאינו יכול לעצור אותה. כאשר קברה את בנה אמרה שרה נחשון: "הנה נסגר מעגל. אברהם אבינו קבר פה את שרה, והנה אני, שרה, קוברת את אברהם'. נחישותה של שרה נחשון הייתה אחת מהפעולות שסללו את הדרך לחידוש ההתיישבות היהודית בחברון.

נחשון קיים יחסים טובים עם ערביי חברון, ומעולם לא הפגין איבה כלפיהם. הוא דיבר ערבית שוטפת, ובשנות השבעים אף ישב בתוככי השוק הערבי בעיר, צייר ושוחח עם עוברי אורח. כשחבר ערבי הזמין את נחשון לשתות איתו קפה בי"ז בתמוז, ונענה בסירוב, הערבי השיב בהערכה: אם אתה צם בגלל זיכרון של אלפי שנים, אנחנו לא נוכל עליכם. היו לנחשון קשרי ידידות עם ראש העיר אחמד ג'עברי, שאף ביקש ממנו להציג תערוכה בחברון. ציור שהעניק נחשון לג'עברי מצא את דרכו עם השנים למוקטעה ברמאללה וקישט את חדרו של יאסר ערפאת, כולל חתימתו המלאה בעברית.

בית כנסת בסלון

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים נתן נחשון ביטוי ביצירתו לחוויית הגאולה וההתרוממות הלאומית. הוא הרבה לצייר את נופי קריית־ארבע, שפרחה ונבנתה באותה תקופה. בשנות השבעים יצר עבודות פוליטיות מאוד, שבהן חזה משברים עתידיים. בשלב מסוים נטש את האמנות הפוליטית ועבר לדימויים של הגאולה העתידית, מתוך תפיסה שהטוב יגבר על הרע.

אף שקבע את מגוריו בקריית־ארבע־חברון, נחשון לא היה מתנחל קלאסי. הוא חי בזרות כפולה, אמנותית ומגזרית. הוא היה אאוטסיידר שלא התיישר על פי שום אג'נדה מקובלת. כחסיד חב"ד הוא לא הגדיר עצמו כציוני. הוא נהג לציין שארץ הלידה בתעודת הזהות שלו היא "פלסטינה", ולכנות עצמו "פלסטיני שמוצאו מחרן". הוא לא הגיע למקום כמתיישב אידיאולוגי־לאומי אלא כשליח בתפקיד אמנותי־רוחני, ולא נטל חלק בפוליטיקה המקומית. עם זאת, הוא היה מאלה שעודדו את הכניסה לבית־הדסה, ואת ההתיישבות בחברון עצמה.

כאמן הוא נתקל בקשיים גם בין מתנחלי חברון. בתחילת דרכו שכר מבנה נטוש בסמוך למערת המכפלה והפך אותו לגלריה שלו. כשביקש לפתוח חנות במקום, ספג איומים מצד מוכרים יהודים בחברון שלא אהבו את הרעיון של חנות נוספת במקום. הוא העדיף להימנע מעימות ועבר ליצור בביתו שבקריית־ארבע.

אופיו האינדיווידואליסטי של נחשון בא לידי ביטוי גם בזירה הדתית. "הוא לא הסתדר עם בתי הכנסת המקומיים", מספר בנו, איציק נחשון, שעבד איתו באופן צמוד. "תקופה ארוכה הוא התפלל לבד, בשדה, עם הילדים, ובהמשך פתח בית כנסת בסלון ביתו. זה היה מקום שקיבל כל אדם, בלי קשר למראה שלו או לשעה שבה הגיע. קיבלו אותך כמו שאתה. גם אם מישהו בא בסוף התפילה, הוא זכה לחיבוק ואהבה. אבא היה מכניס אורחים גדול, ובמשך השנים עברו אצלנו אלפי אורחים. במהלך השבעה התקשרו אלינו לא מעט יהודים שעברו אצלנו בבית הכנסת בבית, וזכו לפגוש מקרוב תפילה ויהדות, אולי בפעם הראשונה. זאת חוויה שנשארה איתם שנים".

בביתו של נחשון עברו אין־ספור יחידים וקבוצות, יהודים ושאינם, ונחשון חיבר אותם לאוצרות היהודיים בדרכו, דרך הדימוי, הסמל והצבע. עם קבוצות של גויים הרבה לשוחח על הזיכרון היהודי. "מי שיש לו את הזיכרון, יש לו הכול", חזר ואמר.

"אהבתי אותו מאוד כאבא, אבל בתור אמן הוא נעדר הרבה מהבית והיה לי כעס כלפיו", משתף בנו, איציק. "הוא נסע לעשות את העבודה שלו מסביב לעולם והיה חסר לי. באותן שנים התקשורת עם העולם הייתה אחרת, לא היה האינטרנט והדיגיטציה שיש היום. הכול דרש נסיעות. היום אני יודע עם מה הוא היה צריך להתמודד ויכול להכיל את זה. הייתה לו אישיות משפיעה, וסביב שולחן שבת היו תמיד אורחים עם בליל שפות, מכל הצבעים והמינים והסוגים. שולחן שבת היה חוויית ילדות חזקה".

בני משפחתו של נחשון מדברים על מידת האמת ומעשי החסד שאפיינו אותו בעיניהם לא פחות מהאמנות. הם מספרים על אדם שביקש לרכוש את אחד מציוריו תמורת לא פחות מ־25 אלף דולר, אך הייתה לו בקשה קטנה: שנחשון יוסיף לציור את דגל ישראל. נחשון סירב. בין אם מסיבות אידיאולוגיות או אמנותיות; הוא היה נאמן לעצמו וסירב לשנות את הציור. כסף ככלל לא העסיק אותו. כשקיבל לידיו סכום של 5,000 דולר על כמה מציוריו, תוך כמה דקות הכסף עבר ידיים עבור הכנסת כלה.

"נחשון זכה להתפרנס ממשלח ידו כאמן, וזה כשלעצמו הישג כשמדובר באמנות", מסכמת כהן, "אבל צריך לזכור שהוא לא זכה להכרה מן הממסד ולא קיבל פרסים על יצירתו. אולי כעת צריך לתקן ולהעניק הכרה גדולה יותר, גם אם זה אחרי מותו".

איך אבא היה רוצה שיזכרו אותו, אני שואלת את איציק. "על המצבה שלו החלטנו לכתוב את המילים מתהילים 'הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת'. לא משנה מה הוא עבר בחייו, מידת היושר והאמת שלו הייתה מוחלטת".