המונחים "משלח יד" ו"שליחות" אמנם דומים בשורש שלהם, אבל משמעותם שונה בתכלית. חלק מייחודו של המעשה החינוכי, זה המוטל על כתפיו של המורה, המדריך, המחנך, הוא בכך שהוא בין המקצועות הבודדים שמשלבים בין השניים: גם שליחות, גם משלח יד. מקצוע המטיל על העוסקים בו שליחות של ממש, המהווה הזדמנות להשפיע ולעצב. מקצוע שהוא גם זכות גדולה.
ואומנם להיות מורֶה או מורָה, להיות מחנך או מחנכת, פירושו, בראש ובראשונה, להנהיג. להוות דוגמה אישית לרבים, להעצים, לתמוך, ללוות, לראות איך לנגד עיניך מתחולל שינוי בחייו של תלמיד, כיצד משתנה עתידה של חניכה. לכן אני מברך על היוזמה לקיים את הוועידה הזאת, המעמידה במרכז את המעשה החינוכי, ושמח להיות כאן איתכם היום.
אני רוצה להודות קודם כול לעיתון מקור ראשון, עיתון נהדר שאני מעריך הרבה שנים. מכלי התקשורת האמינים, היציבים והאיכותיים במדינה. אני לא יכול להתחיל את השבת בלי מוסף שבת של העיתון.
אני רוצה להודות באופן מיוחד לך – ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מכובדי, חתן פרס ישראל, כבוד הרב חיים דרוקמן, על הנהגה ארוכת שנים ועל חזון חינוכי, ציוני ויהודי שכל כולו השראה. אני מאחל לך אורך ימים ושנות חיים, בבריאות ובנחת. וכמובן גם למנכ"ל מרכז ישיבות בני עקיבא מר אלחנן גלט, על מלאכת המחשבת שעומדת בבסיס הוועידה הזאת.
לצערי קיימת לא פעם תחושה כי לאורך השנים החינוך הממלכתי־דתי הקיף לעיתים את עצמו בגדרות. מפני תכנים שונים, מפני זהויות אחרות, ואפילו מפני מורכבות
מכובדיי, הציונות הדתית היא מספינות הדגל החשובות ביותר של מדינת ישראל. קשה לי להאמין שיש מי שלא מכיר בכך כיום. כולנו רואים ומכירים עד כמה עזה המחויבות שלכם הן למאמץ להגנת המדינה, והן לשגשוגה. כולנו יודעים כמה בולט שיעורם של יוצאי מוסדות בני עקיבא, והזרם הממלכתי־דתי בכלל, בשירות הציבור ובממשלה, ביחידות הקרביות, בתפקידי הפיקוד והקצונה, במגזר הציבורי ובמגזר השלישי – בנקודות הקצה המשמעותיות ביותר למדינת ישראל ולחברה הישראלית.
כל זה לא קורה במקרה: זוהי תוצאה של חינוך לאהבת הארץ, לאהבת העם לאהבת המדינה. גם אני זכיתי ללמוד במוסדות הציונות הדתית ולשאוב מתורתה ומערכיה. אחותי אפילו הייתה קומונרית בהרצליה. את מה שראינו אז אנחנו רואים גם היום – כיצד הקימה הציונות הדתית אליטה משרתת של ממש. כיצד במשך עשרות שנים מילאתם ועודכם ממלאים את חלקכם במימוש הייעוד החשוב הזה, ביסוס תקומתה של מדינת ישראל.
מגדלור של סובלנות
מכובדיי, אין ספק בדבר היסודות היציבים והשורשים החזקים של החינוך הממלכתי־דתי, שורשים שתרומתו המופלאה של הרב נריה זצ"ל לעיצובם ניכרת בכל טפח שלהם, שורשים שמניבים פירות נהדרים. אבל על בסיס היסודות האלה, ובגלל היסודות האיתנים האלה, אני חושב שהחינוך הממלכתי־דתי צריך להתחיל ולהתבונן הלאה, לחפש ולבנות את הקומות הבאות. כדי להבטיח שהממלכתיות לא תיסוג בפני הקיטוב, כדי לוודא שהאתוס המלכד והערכים המשותפים לא יישכחו, כדי לחזק את החוסן הלאומי שלנו, שלא ילך ויתכרסם – אנחנו זקוקים לספינות הדגל שלנו. אנחנו זקוקים לציונות הדתית.
בימים כאלה של פוסט מערכות בחירות ממושכות, כאשר הניכור בין אנשים ובין קבוצות מעמיק ומטריד, אנחנו רוצים ומצפים מהחינוך הממלכתי־דתי להיות מגדלור ומופת של ערכים וסובלנות, של הושטת יד לאחר, של זיהוי הכאב החברתי ומתן מזור ומרפא.
החינוך הממלכתי־דתי, זה שלמדתי בו, אינו נקרא כך במקרה. הוא מביא לידי ביטוי את אותו "מקף מחבר" ידוע, שגורם לכך שהממלכתי לא מוריד כהוא זה מהדת, והדתי לא מוריד מהממלכתיות. הרי אין סתירה בין ממלכתיות ואמונה דתית, בדיוק כמו שאין סתירה בין יהדות לדמוקרטיה. נהפוך הוא: שורשיה של היהדות, היסודות עליהם היא נשענת, הם ממלכתיים למהדרין. אני מאמין שאני מדבר בשם כולנו כשאני אומר שהיהדות והדמוקרטיה שואבות זו מזו, ואפילו במידה רבה מבוססות זו על זו – ובעיקר הדמוקרטיה על היהדות – לפחות ברמה המדינית. בספרו החשוב The Hebrew Republic קובע פרופסור אריק נלסון מהרווארד, כי הדמוקרטיה המודרנית שואבת מעקרונות היהדות.
החיבורים הללו בין יהדות, דמוקרטיה וממלכתיות, הם בסיס להעצמה של המשותף לכולנו, דתיים, מסורתיים וחילונים; וכן, גם המשותף ליהודים ולמי שאינם יהודים. הם הבסיס להתנהלות מכבדת, שרואה גם תפיסות אחרות לנגד עיניה ואת כאבו של מי שחושב באופן שונה; שגם בנקודות המחלוקת הקשות והחריפות ביותר, שנוגעות בבסיסה של ציפור הנפש הזהותית והאמונית – מצליחה לא לוותר כהוא זה על שורשיה, אבל גם לייצר מרחב שאינו מידרדר לאלימות מכל סוג.
זוהי בעיניי השליחות החשובה ביותר שלכם: כמחנכים, כיראי שמיים, כמי שהתחנכו ומחנכים לאור הציווי "ואהבת לרעך כמוך". זהו קידוש השם ממש.
מכובדיי, בבית סבא הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל ומי שניסח את התפילה לשלום המדינה, שפסיקתו, רוחו ותורתו היו מהמעצבות החשובות ביותר בהיסטוריה של המדינה שלנו כשאך נולדה ובוודאי של הציונות הדתית, למדתי על החשיבות של חיזוק הזהות היהודית והדתית, וחיזוק הגאווה בזהות הזאת. לצד זאת הדגיש הרב הרצוג תמיד את חשיבות היציאה מגדרות צרות, את ההבנה שהמפגש עם האחר – בזהות, בעמדה ובדעה – הוא בסיס לא רק לשיתופי פעולה, אלא להעמקת וחיזוק הזהות, שאין בושה ללמוד ולהעמיק חקר בעולמות תוכן שמחוץ לעולמך הצר. להבנתי זו מהות החינוך.
לצערי קיימת לא פעם תחושה כי לאורך השנים החינוך הממלכתי־דתי הקיף לעיתים את עצמו בגדרות. הוא אינו לבדו בכך, כמובן, כך נהגו זרמי החינוך כולם, אבל כן, גם את הישיבה והאולפנה מקיפות – פיזית ומטאפורית – גדרות המגוננות על יושביהם. מפני תכנים שונים, מפני זהויות אחרות, ואפילו, הרשו לי – מפני מורכבות, והרי החברה הישראלית מורכבת, ומגוונת. זהו סוד איכותה, וזה גם האתגר החינוכי של כולנו – למצוא את הערך במורכבות, ולמנף אותה.
את הגדרות הללו, מכובדיי ראשי הישיבות והאולפנות, חשוב להתאים לאתגרי השעה. אם חפצי חיים אנחנו, אם עתידנו המשותף יקר לנו, אנו מחויבים להיפתח אל האחר, להכיר ולחבר, לא לחשוש, לערוך מפגשים עם מגזרים אחרים. לא כאילוץ או כגזירת גורל, אלא לכתחילה, כשותפות גורל. כי הרי כולנו חיים פה יחדיו, וכולנו רוצים שילדינו יהיו כשירים וערוכים להשתלב בחברה הישראלית בבגרותם.
זוהי השעה שבה כולנו צריכים להתגייס על מנת להנמיך את החומות, לגשר על הפערים. להכיר, וללמוד. לא לרכך את הזהות חלילה, להפך – לחזקה ולהעשירה. זוהי שליחותו החשובה ביותר של מי שמרביץ תורה בתלמידיו, של איש החינוך ואשת החינוך. זוהי תמצית ייעודכם לעת הזאת. תודה לכולכם, עלו והצליחו.
