"החזון היהודי הוא להקשיב לצליל העמוק של הגוף"

לפני כעשור שנים הוזמן הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון להרצות בכינוס השנתי שמקיים צבא ארה"ב לאלפי קציני הדת המשרתים במסגרתו. "בדרך כלל היו מזמינים מטיף נוצרי מפורסם, ופעם אחת החליטו לגוון ולהזמין רב", הוא מתאר. "עליתי על הבמה ודיברתי. הם הקשיבו בנימוס, לא כמו יהודים שמתווכחים על כל דבר, ובסוף מחאו כפיים וצעקו הללויה. הגנרל שלהם, דאגלס קארבר, הודה לי ואמר לקהל: 'מאיפה רבאיי ג'ייקובסון למד לדבר עם להט כזה? בטח הוא למד מאיתנו הבפטיסטים'. כולם צחקו, אבל אני התכווצתי. זו אומנם הייתה בדיחה, אבל בכל זאת הוא אמר לכולם שהיהודי למד מהנצרות. הסתכלתי עליו, גנרל בכיר עם ארבע נקודות על הכתף, התלבטתי אם למחות. בכל זאת, לא נעים.

"במחשבה שנייה אמרתי לעצמי: הם לא הזמינו אותי בגלל הפנים היפות שלי אלא כי אני יהודי, וכל הדורות שלפניי באו לפה איתי. קמתי ואמרתי: גנרל קארבר, לא אנחנו למדנו מהבפטיסטים, הבפטיסטים למדו מאיתנו. להפתעתי כל הקהל קם ומחא כפיים. הבנתי שהעולם הגדול מכבד יהודים שמכבדים את עצמם ואת מורשתם. וכשאומרים להם שגם הם למדו מהר סיני, זה לא מאיים עליהם אלא להפך".

מהמקרה הזה הפיק הרב ג'ייקובסון לקח רחב יותר: "התורה צריכה להרחיב אופקים. אנחנו נמצאים היום בעידן של הזדמנות פז להשתתף בשיח דתי גלובלי, ואסור להחמיץ את ההזדמנות. האנושות עומדת בפני אתגרים עצומים, ואם התורה היא התוכנית האדריכלית של העולם, לא ייתכן שלא יהיה לה מה להגיד על כל נושא".

חבלי הלידה של המחשבה

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון הוא מהכוכבים העולים ביהדות ארה"ב. הוא משתייך לחסידות חב"ד, אולם מצודתו פרוסה על קהלים רחבים הרבה יותר. שומעי לקחו הרבים מגיעים מכל הקהילות החרדיות, מליטאים ועד חסידויות סגורות, ובשנים האחרונות השפעתו התרחבה לא רק מעבר לקהילות החרדיות אלא גם מעבר לקהילות היהודיות.

בחברה החרדית יש התנכרות גדולה לילדים שפרשו מהדרך, ובעיניי החסידות האמיתית יכולה לסייע פה. אם אנחנו לא מסוגלים לקבל את הילדים הללו, הפירוש הוא שאנחנו לא עובדים את ה' אלא את הדת וזו עבודה זרה

הייחודיות שלו איננה רק ברטוריקה ובכריזמה אלא גם בתכנים. הוא רפלקטיבי מאוד כלפי החברה החרדית, ונוגע בנקודות הרגישות ביותר שהקהילות החרדיות מתמודדות עימן. מהיחס לבנים נושרים, דרך התמודדות עם מצוקות נפשיות, ועד לחשיבות הטיפול בפגיעות מיניות. את המסרים הלא קלים לעיכול הוא מצליח להעביר בצורה שאיכשהו מתקבלת, ושומעי לקחו לא מרגישים שהוא מבקר אותם מבחוץ.

האנרגיות שלו בריאיון הזום שהוא מקיים איתי ממקום מושבו בניו־יורק, לא שונות מאלו שהוא מפגין בהרצאותיו הרבות באנגלית, בעברית וביידיש, שחלקן מסתובבות ברשת. הדיבור שלו מלא פאתוס ורגש. הוא לוהב ולוהט, מנופף בידיו, כל משפט שלו בבחינת "כל עצמותי תאמרנה".

העיתוי לשיחה הוא י"ט כסלו המתקרב, חגה של חסידות חב"ד שיחול ביום שלישי הקרוב, אך גם ספרו הראשון של הרב ג'ייקובסון, "סוד הגלות והגאולה", שראה אור לאחרונה בהוצאת מעיינותיך ויימכר לראשונה ביריד הספרים במסגרת אירועי י"ט כסלו של "צמאה", שיתקיימו השבוע בבנייני האומה בירושלים. הספר, שנכתב בעברית, הוא עיבוד לשיעוריו של ג'ייקובסון על המאמר "איתא בפסיקתא" של ר' הלל מפאריטש, תלמידם של האדמו"רים השני השלישי בחסידות חב"ד. בכתביו הרבה ר' הלל לעסוק במערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין התלמיד למורה הרוחני, בדגש על מה שמתרחש בעת "השפעת שכל הרב לתלמידו", כלומר כאשר מורה רוחני מעביר את תורתו לתלמידיו.

שיעור המועבר על ידי מורה רוחני איננו בגדר הרצאה, ואינו מיועד להעברת מידע, נתונים ורעיונות. זהו סוג של התגלות, שבה התלמיד עובר תהליך טרנספורמטיבי באמצעות החשיפה להשראה שאליה נפתחה תודעתו של המורה. אדמו"רי חב"ד הראשונים דימו את הדינמיקה המתרחשת בין המורה לתלמיד לזו המתרחשת בין איש לאישה בעת הייחוד. בהשאלה מהחיבור הגופני, גם השיעור כולל מעין "משחק מקדים" בטקסט, המוביל ל"התפוצצות" ברגע שבו עצם החידוש מתגלה בשיאו של השיעור.

במאמרו המדובר מתאר ר' הלל רגע שבו משהו בקסם הזה משתבש, כאשר תוך כדי השיעור מתרחש משהו בלתי צפוי: המורה חש שהתורה שהתכוון למסור כבר איננה רלוונטית. תודעתו הפליגה הלאה, נפתחה למחוזות אחרים. הכרה חדשה מכה בו, רעיון חדש מסעיר אותו, והוא לא יכול להמשיך להפטיר כדאשתקד. לפעמים הוא מנסה לאחוז בתכנון המקורי ולהמשיך להעביר את השיעור הישן, אבל התלמיד מרגיש שזה לא זה. המורה "לא איתנו", ואין בדבריו חיות וחיוניות.

במצב קיצוני יותר, המורה עצמו משתתק וכבר לא יכול לדבר. השיעור הישן לא רלוונטי, והחדש עדיין לא בשל למסירה. במקרה כזה התלמיד עשוי לחוות ניתוק ומרחק, סוג של "גירושין" מהמורה שלו. לא תמיד הוא יודע שהפניית העורף של המורה איננה מלמדת על קריסת מערכת היחסים, אלא נובעת מהיווצרותה של תורה חדשה, עמוקה וגבוהה יותר, המתבשלת ברקע.

לא להיתקע בנוסטלגיה

אני מבקש לשמוע מהרב ג'ייקובסון איפה התיאור היפה של ר' הלל מפאריטש פוגש את מה שעובר על העולם החסידי היום. בדורות הראשונים, אני אומר לו, תנועת החסידות הייתה אוונגרדית, חדשנית ופורצת דרך. היום, כזרם מרכזי בחברה החרדית, היא שם נרדף לשמרנות קפואה, סטגנציה רוחנית ופוליטיקה כוחנית.

הרב ג'ייקובסון צוחק. כאילו רק חיכה לשאלה הזו. "אתה יודע, לר' שמחה בונים מפשיסחה היה פתגם 'שחבל על הזמן'. על יצחק אבינו נאמר 'וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר'. ר' בונם מסביר שאברהם חולל מהפכה וחפר בארות חדשים, אבל בדור שאחריו עשו הכול אותו הדבר. ניגנו את אותם ניגונים, חזרו על אותן תורות, רקדו את אותם ריקודים. לא הייתה התחדשות ולא חיוניות, ויצחק הבין שהוא חייב לחפור באר חדשה.

"הקוצקר מזכיר את מדרש קהלת, שמדמה את תחנות החיים של האדם לבעלי חיים: 'בן שתיים ושלוש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן עשר קופץ כגדי, בן עשרים כסוס, נשא אישה הרי הוא כחמור, הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם, הזקין הרי הוא כקוף'. הוא שואל, למה הזקן דומה לקוף, הרי הקוף מחקה אחרים? התשובה שלו היא שאתה זקן כאשר אתה מתחיל לחקות את עצמך. אתה קוף כאשר אתה כבר לא מסוגל להמציא את עצמך מחדש.

"הייתי אומר שזו המחלוקת בין החסידים למתנגדים. המתנגדים לא חשבו שיש מקום לחידוש בתורה. המסר שלהם היה 'צאי לך בעקבי הצאן' – כלומר היצמדי לעקבות הזקנים ואל תחוללי  מהפכות חדשות. יש לנו גמרא ושולחן ערוך, ולא צריך לחפש קולות חדשים. אבל הבעש"ט אומר שכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת 'לעולם ה' דברך ניצב בשמיים'. עיקר החסידות הוא למצוא את קול ה' שמתגלה אליך היום, מתוך מעמקי הלב שלך והניגון שלך.

"מי שמשווה את התורות של הרבי הריי"ץ לחתנו הרבי מלובביץ' רואה שיש חילוק עצום ביניהם. אצל הרבי הריי"ץ יש המון נוסטלגיה לעבר. הוא מדבר על החיים של החסידים בשטעטל, על היראת שמיים שלהם. הוא חוזר לעבר המפואר כדי להפיח בחסידים רוח של 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור'. אצל הרבי מלובביץ' יש אומנם קצת נוסטלגיה, אבל עיקר ההתרחשות והמיקוד הם כאן ועכשיו.

"יש לרבי הסבר נפלא על מנשה ואפרים, מדוע יוסף היה צריך לשַׁכל את ידיו כשבירך אותם. השם של מנשה, 'כִּי נַשַּׁנִי אֱ־לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי – מלשון נשייה ושכחה – קשור לעבר. השם של אפרים, 'כִּי הִפְרַנִי אֱ־לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי', קשור להווה שלו. יוסף מתמודד עם החיים במצרים שמאיימים לנתק אותו מדמות דיוקנו של אביו, והקב"ה נותן לו שני בנים. מנשה מייצג את הנוסטלגיה, מזכיר לו מאיפה הוא בא. אפרים קשור להווה, מזכיר לו שיש הזדמנויות שלא היו בכנען וקיימות רק במצרים, ושאם רוצים לכבוש את העולם, אז מצרים היא המקום.

כשהתחלתי לדבר (על הפגיעות המיניות) תקפו אותי, אמרו לי אתה מחריב לנו את הקהילה. עניתי להם אל תחטאו בילד. הילדים הללו נרצחו נפשית, ואתם רוצחים אותם בפעם השנייה כשאתם דוחים אותם בקש ומטיחים בהם שהם שקרנים ומעלילים

"אז מצד אחד מנשה קודם לאפרים, כי בלי דבקות במסורת אבות הבנים יתבוללו ולא יקרה כלום, אבל בסוף התכלית היא לא להישאר בנשייה של העבר אלא לגלות את תורת הגאולה. לכן מנשה נולד ראשון, אבל התכלית היא אפרים, והוא יגדל ממנשה. זה מה שהנוער שלנו רוצה לשמוע. תורה שמדברת על ההווה, על האתגרים וההזדמנויות של התקופה. לא רק להיבהל ממנה, אלא גם לראות בה מנוף והזדמנות".

נרשם בגוף

בוא נפרוט את זה לפרוטות. מהם המחוזות שלדעתך תורת החסידות צריכה להתפתח אליהם?
"יש כל כך הרבה תחומים שבהם לתורת החסידות יש מה לתת לעולם. בניגוד לסבים שלנו, אנחנו חיים בעידן שאין בו מלחמות איומות ויש בו שפע חומרי חסר תקדים והרבה אפשרויות פתוחות. ולמרות זאת אנחנו חיים בחברה עם מתח פנימי עצום שמתבטא בקשת רחבה של מצוקות נפשיות – דיכאון, טראומות, התמכרויות והתאבדויות. אלה דברים שהדורות הקודמים לא הכירו, בטח לא בהיקפים האלה, והם לא מדלגים על אף מגזר – חילונים ודתיים וחסידים וליטאיים. בעיניי זה נושא שהמנהיגות הרוחנית צריכה לעסוק בו.

"סוגיה נוספת שאני עוסק בה היא היחס לילדים נושרים. בחברה החרדית יש התנכרות גדולה לילדים שפרשו מהדרך, ובעיניי החסידות האמיתית יכולה לסייע פה. אם אנחנו לא מסוגלים לקבל את הילדים הללו אז הפירוש הוא שאנחנו לא עובדים את ה' אלא את הדת, ולעבוד דת זו עבודה זרה. על הפסוק 'לא תעשה לך פסל' מסביר הרבי מאיז'ביצה, אל תעשה מא־לוהים דבר קבוע, כי אם אתה עושה כך אתה עובד לאגו.

"התנכרות לילדים לא נובעת מיראת שמיים אלא מפחד וכאב. אפשר להבין את הפחד והכאב, אבל אסור לסגוד להם. כאשר המחשבה שעוברת להורים בראש היא 'איזה בושות הוא עושה למשפחה שלי' זוהי מחשבה אגואיסטית, וכל החידוש של החסידות הוא מהפכנות אנטי־אגואיסטית. אמונה זה לא לשאול מה הילדים שלך יכולים לעשות בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות בשבילם. אמונה זה לזכור שכל נשמה היא חלק א־לוה ממעל ממש, ויש לה מקום בעולמו של הקב"ה.

"סוגיה נוספת שמעסיקה אותי היא יחסי הנפש והגוף. בשנת תשי"א, לפני שהרבי נעשה רבי, הוא הזכיר את הזוהר שאומר שאברהם מסמל את הנשמה ושרה מסמלת את הגוף. אם כך, שאל הרבי, איך ה' אמר לאברהם 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ', הרי לכאורה הגוף אמור להיות כפוף לנשמה, היא אמורה להוביל את מצעד החיים ולא להפך. התשובה היא שזה לא נכון, שהחזון האמיתי של היהדות הוא להקשיב לצליל העמוק של הגוף. לא לחיות בפירוד בין הגוף והנשמה, אלא להגיע למצב שהגוף מכוון את הנשמה כי הוא מחזיק בתוכו את הסודות של הנשמה. היום הפסיכולוגיה יודעת שהחוויות הכי עמוקות שלנו שוכנות בגוף, וגם בטראומות מטפלים דרך הגוף. אם אתה חי יהדות שצועקת שהגוף הוא מוקצה וצריך לענות אותו, אתה לא מחובר לאנרגיה של ההווה".

שיח חדש עם המדע

ג'ייקובסון, 49, נולד בשכונת קראון הייטס בברוקלין. אביו, גרשון, היה מייסד ועורך השבועון היידי "אלגעמיינער זשורנאל", ושימש במשך שנים רבות גם ככתב "ידיעות אחרונות" בניו יורק. בנו למד במוסדות חב"ד, וכיום מתגורר במונסי. כאשר הוא לא נוסע לנאום ברחבי ארה"ב והעולם, ג'ייקובסון משמש כרב קהילת "אור החיים" במונסי, המאגדת בתוכה יהודים ממגזרים שונים.

לא כולם בחברה החרדית בארה"ב מקבלים את מסריו הנוקבים לעיתים של ג'ייקובסון. "מישהו אמר לי, אתה מחריב את האנשים", הוא מספר. "אתה מדבר על מודעות עצמית ורגשות במקום לחנך אותם לעשות את הדבר הנכון וללמוד דף גמרא. אמרתי לו, אתה חי בתורה של גלות ואתה לא רוצה לפתוח את עצמך לתורה חדשה. עידן הגאולה פירושו חיבור של הבריאה לתודעה אחדותית שכוללת את הכול. אתה חושב שהרגשות שלך הם לא זירה לעבודת ה'? אתה חושב שעבודת ה' שלך תהיה שלמה אם לא תכלול בה את כל נימי הלב וכל תאי הגוף?"

כשאתה מדבר על פסיכולוגיה ועל גוף ונפש אתה נכנס לתחומים שאי אפשר להתקדם בהם בלי פתיחות בסיסית לתובנות והכרות שהתפתחו בחוץ – מעצם השימוש באינטרנט ועד לרעיונות ותפיסות שפותחו במחקר האקדמי.
"אין סופר אחד שכותב ספר קודש ולא משתמש באינטרנט כדי לערוך את הספר שלו, אפילו אם מדובר באדם שלא מכניס מחשב הביתה מסיבות טובות. מישהו יכול לטעון ברצינות שצריך לדחות את הטכנולוגיה? שנחזור לרכב על סוס ושצה"ל לא ישתמש בפיתוחים הכי מתקדמים להגן על מדינת ישראל? כפי שאף אחד לא יעלה על דעתו לא להשתמש בחשמל, כך אי אפשר לדחות את הגילויים האחרונים במדעי המוח והנפש. את הכול עשה ה'. אני לא אומר שכל בחור ישיבה צריך להתעדכן בכל פיתוח מדעי חדש, אבל התודעה של היהדות לא יכולה להיות בנויה על הסתגרות ונעילה בתוך עצמנו.

"רעיון הגאולה הוא למצוא בכל נקודה בעולם את עומק הא־לוהות שמתפרץ בה, וזה מגיע מפנימיות התורה. כשאני אומר שהכול טמון בתורה אני לא מתכוון שהמכונית הומצאה על ידי ר' עקיבא איגר, אלא שהתורה נוגעת ביסודות האדריכליים של היקום, בחיבור לאינסוף, ביצירתיות ובהתחדשות, בגדולת הנשמה. אז מצד אחד אנחנו מאמינים ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת', מצד שני הגישה הבסיסית שלנו להתחדשות של הדעת האנושית צריכה להיות חיובית".

בחלק מההרצאות שלך אתה חוזר על הטענה שגם המדע עובר תהליך של התפתחות לתפיסות רוחניות ומופשטות יותר
"בהחלט. יש מחלוקת מפורסמת בין ר' יוסף אלבו בספר העיקרים לרשב"א. ר' יוסף אלבו אומר שא־לוהים כפוף ללוגיקה והוא לא יכול לברוא ילד שהוא מבוגר יותר מאביו. הרשב"א צועק נגד זה וטוען ששום מגבלה לא חלה על א־לוהים. כשהייתי בחור צעיר שוחחתי על זה עם פרופסור אחד, והוא טען שלעמדה של הרשב"א אין משמעות בעיניו. זה כמו לומר ששתיים כפול שתיים זה שמונה. או במילים שלו, א־לוהים לא יכול להיות טמבל.

"בשביל מה עברנו 3,500 שנה של העברת המסורת, כדי שבחברה שלנו יכסו על פושעים ורוצחים? זה חלק מהתחדשות התורה, לא לפחד מתיקון חברתי"

"זמן מה לאחר מכן קראתי כתבה מדעית בניו יורק טיימס, שסקרה מגמות עדכניות בפיזיקה וטענה שבתחומי המחקר הכי מתקדמים מתגלות סתירות כה תהומיות ששום מבנה לוגי לא יכול ליישב. שם רואים איך יש שני הפכים בנושא אחד, כמו הגל שהופך לחלקיק בפיזיקה הקוונטית. הבאתי את המאמר לשיעור ואמרתי, רוב הכותבים בניו יורק טיימס לא מאמינים בא־לוהים, אבל במאמרים שלהם אני רואה מימוש של נבואת ספר הזוהר על מעיינות החכמה הא־לוהית שייפתחו בתקופת הגאולה. כשפיזיקאים מדברים על 'נמנע הנמנעות', כשהם טוענים שהאטומים בנויים מחלקיקים זעירים וביניהם ריק גדול שבו פועלים רק כוחות ואנרגיות, ותיאורטית את כל החומר של כדור הארץ היה ניתן לשים במזוודה אחת, ובעצם כל החומר והגשם הוא קיים רק לעינינו – אני רואה פה הזדמנות לשיח חדש בין המדע והאמונה".

תורה גם בחדר המיטות

תחום נוסף שאתה עוסק בו הוא פגיעות מיניות בחברה החרדית, נושא רגיש ומושתק. איך הגעת לעיסוק בתחום?
"יכולתי להתעלם מהנושא ולדבר רק על נושאים שבקונצנזוס כדי לא לעורר מחלוקת. אבל במו עיניי ראיתי איך השתיקה שלנו גרמה לחורבן. אומנם בשוגג, אומנם בלי כוונה ובלי רצון, אבל התוצאות היו איומות. נזכרתי בתורה של הרבי. האחים של יוסף אומרים במצרים 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". לכאורה הם הודו בטעות שלהם, אבל ראובן, במקום לשבח אותם על נטילת האחריות, דווקא נוזף בהם. הוא אומר להם 'הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ'. הם מתחננים ורוצים כפרה, למה אתה דוחה אותם? התשובה של הרבי מטלטלת. ראובן שם לב שהם מודים בטעות רק בגלל 'הצרה הזאת'. הם אומרים, הממשלה באה לבדוק אותנו, אז בואו נעשה בדק בית ונפרסם שאנחנו לא קשורים לקרימינל שפגע בילדים. רק בגלל הצרה הם מתעוררים. ראובן אומר להם לא, אל תחטאו בילד. אתם צריכים להרגיש את הכאב של הילד ולא את הכאב של הצרה.

"באו אלי אברכים יראי שמיים עם סיפורים מזעזעים. הם חיים במצוקה, לא יכולים להתייחד עם נשותיהם, חווים טראומות, מתגרשים. ואחד אחרי השני לכולם יש את אותו סיפור. הבודדים מהם שהעזו להתלונן נענו בתשובה כללית, נטפל בזה. אבל המנהלים והרבנים של המוסדות לא הבינו שכאשר אתה זורק פדופיל מבית ספר אחד, הוא הולך לבית ספר אחר וממשיך במעשיו.

"כשהתחלתי לדבר על זה תקפו אותי, אמרו לי אתה מחריב לנו את הקהילה. עניתי להם אל תחטאו בילד. הילדים הללו נרצחו נפשית, ואתם רוצחים אותם בפעם השנייה כשאתם דוחים אותם בקש ומטיחים בהם שהם שקרנים ומעלילים. הרצחת וגם ירשת? אם זו התורה שלנו, תזרקו אותה לפח. זו בושה אם זו התורה שלנו. בשביל מה עברנו 3,500 שנה של העברת המסורת מדור לדור, כדי שבחברה שלנו יכסו על פושעים ורוצחים? זה חלק מהתחדשות התורה שנדרשת בדורנו, לא לפחד מתיקון חברתי. אם אנחנו מפחדים מהחסרונות שלנו פירוש הדבר שאין לנו אמון בכוח של התורה לתקן, וזו חולשה פנימית באמונה.

"יש הטוענים כלפיי שאני אומר דברים נוקבים כדי לעשות סנסציות נגד החרדים. ואני אומר להם, בדיוק להפך. תאמינו בתורה, התורה היא בריאה א־לוהית. הקב"ה בריא, היהדות בריאה, והתורה ניתנה כדי להעניק לאדם חיים מאושרים בנפש וברוח ובגוף, בחדר המיטות ובמטבח. התורה לא ניתנה כדי ללמד אותנו לקרוע את עצמנו, להתכתש, להדחיק ולהעניש. א־לוהים הוא לא מפלצת כפי שלימדו הנוצרים. חודש אלול ויום הכיפורים הם לא חלום בלהות, והקב"ה הוא לא שטן.

"יש אנשים שחיים בחרדה קבועה, שמי שמדבר על הצורך לתקן בפנים רוצה להחריב את הדת וצריך לקרוא לו משומד ולנדות אותו. אבל זו לא היהדות. כשיתרו הגוי מגיע למשה רבנו, משה היה יכול לשלוח אותו הביתה ולא להקשיב לו. מה הגוי הזה יכול כבר ללמד אותנו? אבל לא, משה אומר לו 'לְכָה אִתָּנוּ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם'. יש לך נקודת מבט חיצונית בריאה שאולי אנחנו לא רואים, ואנחנו זקוקים לך. המשטר הקומוניסטי התבסס על השתקת ביקורת כי הוא היה מזויף מתוכו. תורת אמת לא צריכה להשתיק שום דבר ולא לחפות על שום דבר".

בזכות החוצפה

הריאיון הזה נערך לקראת י"ט כסלו, חג הגאולה החב"די. תנועת חב"ד מתנהלת קרוב לשלושים שנה בלי רבי חי. הדור משתנה, התקופה משתנה, וממילא המענה שתורות שנמסרו לפני שלושים וארבעים שנה יכולות לספק לאתגרים החדשים הוא חלקי. איך אתה רואה את העתיד של תנועת חב"ד בהקשר הזה?
"אחד מהרוגי מלכות היה רבי חוצפית המתורגמן, ובכתבי האריז"ל יש משהו יפה. הוא אומר שבשביל לתרגם אתה צריך חוצפה כפולה. פעם אחת חוצפה כלפי פנים, כי יטענו מולך 'מי נתן לך רשות'. ופעם אחרת חוצפה כלפי חוץ, לא להיכנע לחוץ. הרבי היה במובהק דמות כזו. היה לו כוח של חוצפה כלפי פנים, כי הרבה רבנים ויראים טענו כלפיו שמפעל השלוחים הוא מפעל מסוכן. וגם חוצפה כלפי חוץ, כי כשמגיע שליח למדינה בקצה העולם שאין בה כלום ושום דבר, ואומר פה יהיה תלמוד תורה ובית כנסת, הוא צריך הרבה עזות.

"אז נכון, משנת תשנ"ד הרבי לא איתנו באופן פיזי, אבל הדרך שהוא התווה היא רחבה וישרה ויצירתית ומתחדשת, ועל היסוד שלה יש הרבה מה להרחיב ולפתח. בחג הסוכות בשנת 1992, בשנה האחרונה לפני שהוא קיבל את האירוע המוחי שמאז הוא לא יצא לקהל, הייתי אחד מצוות ה'חוזרים' שלו, אלה שתפקידם לזכור את השיחות הארוכות בשבתות ולהעלות אותם על הכתב.

"הוא אמר שלאדמו"ר הצמח צדק היו שבעה בנים. חמישה מהם נעשו לאדמו"רים עצמאיים בעיירות שונות. הרבי הוסיף שכשהריי"ץ כתב ביוגרפיה עליהם, הוא כינה כל אחד מהבנים 'כבוד קדושת אדמו"ר', אף שרק אחד מהם, ר' שמואל, נבחר להמשיך את שושלת אדמו"רי חב"ד. הרבי הסביר שהריי"ץ בא ללמד אותנו הוראה, שכל יהודי שייך לאדמו"רות. אני זוכר ששמעתי את זה וזה היה נשמע לי מרעיש, כי בחב"ד האדמו"ר הוא לא עוד רב או דמות סמלית, אלא איש א־לוהים ממש. איך אפשר להגיד על כל יהודי שיש בו בחינת אדמו"ר – גם השנורר הזה? גם העסקן הזה?

"שנים לאחר מכן התבגרתי והבנתי שהרבי הכין אותנו באותו חג הסוכות לתקופה חדשה, שבה כל אחד מהחסידים צריך לקחת אחריות כאילו הוא הרבי. למצוא את האור של החסידות בתוך נשמתו ולגלות אותו לעולם. אולי לא כל אחד יהיה ההתגלמות המושלמת של התורה, אבל כנראה זה רצון ההשגחה העליונה: הקב"ה בוחר לכל תקופה סגנון של הנהגה, והוא קבע שהמנהיגות היום היא באופן זה שכל יהודי צריך למצוא בעצמו את הנקודה של הרבי. אולי זה הביטוי של הפסוק בירמיהו 'וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם'. אל תעביר את האחריות לאחר, קח אותה בעצמך.

"המאור עיניים אומר שבכל יהודי יש ניצוץ משיח, וכשכל אחד יגלה את הניצוץ שלו תיווצר מדורה גדולה וזה יהיה המשיח. גם הרב קוק אמר שהמשיח הוא לא איש שמגיע על חמור וכולם משאירים לו לעשות את העבודה. המשיח הוא תקופה, המשיח הוא מודעות. צריך להפסיק להמתין לאיש פלא שיציל אותנו מנתניהו או מבנט, בזמן שאנחנו רובצים על הספה מול סדרה בנטפליקס. אמונה במשיח זו אמונה שאני יכול להיות צינור לקדושה בעולם. המסר של הרבי לחסידים היה אני עשיתי כל מה שיכולתי כדי לקדם את הגאולה, ועכשיו תורכם. אל תלמדו ממני, אל תחקו אותי, קחו את המשימה שלי והמשיכו אותה.

"זה בוודאי מאתגר, וכשהרבי הסתלק היה לחסידים הלם גדול וטראומה קשה. אבל בסוף אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהי השליחות שהקב"ה מטיל עלינו היום. אתה שואל האם חב"ד תמשיך לשגשג בלי רבי, ואני לא יודע לענות על השאלה הזו. אבל אולי אפשר להציע אפשרות שהיהדות החדשה לא תהיה יהדות של רבע'ס, אלא יהדות של אין עוד מלבדו. שכל אדם ימצא בתוך עצמו את המוזיקה הא־לוהית שמבצבצת מתוך ליבו ונפשו, והמוזיקה של כל אחד תצטרף לזו של חברו וביחד תיווצר סימפוניה גדולה".