בין ספרות לתורה: הידידות המפתיעה בין הרב נריה לסופר יהודה ארז

בין גנזיו של אב, הרב משה צבי נריה, צדה את עיניי מעטפת דואר מצהיבה בתוך תיקיית ניילון שקופה גדושת מסמכים. המעטפה הייתה ממוענת "לכב' הרב מ.צ. נריה כפר הרואה". בפינה, באלכסון, נכתבה הערה בכתב ידו המיוחד של אבא: "יהודה ארז, גבעת חיים איחוד".

הופתעתי. יחסי שכנות מכובדים שררו בין אנשי כפר הרואה והחברים ביישובי עמק חפר הסמוכים, בהם ידידים אישיים של אבא (אהרונצ'יק ברעם איש מפ"ם, הסופר־המשורר אבא קובנר ואחרים), אולם לא שמעתי על יהודה ארז ולא ידעתי את שיחו עם אבא. חיפוש בגוגל הוביל אותי אל ערך הוויקיפדיה המוקדש לארז, ומתוכו למדתי, בין השאר, כי "יהודה ארז (רַזְנִיצֶ'נקוֹ) היה חלוץ, סופר, עורך וחוקר של תנועת העבודה וההתיישבות העובדת בארץ ישראל. למד בחדרים ובישיבות בקורסון, קרמנצ'וק, סלובודקה ולומז'ה. עלה לארץ עם חבריו אנשי ארגון החלוץ בתקופת העלייה השלישית. הצטרף לגדוד העבודה, והיה אחד מהסופרים וההוגים שבהם. ממייסדי קיבוץ תל־יוסף בעמק יזרעאל, ובשנות השלושים עבר לקיבוץ גבעת־חיים. תיעד וערך כתבים נבחרים של מורי דרך ביישוב היהודי בארץ ישראל. חיבוריו תרמו להבנת תולדות החלוציות, ההתיישבות ותנועת העבודה הארצישראלית".

כעת התיישבו הדברים. הן זהו זן אנושי מאלה שהיו חביבים על אבא. איש הגות וספר שתורתו הסוציאליסטית אמונתו, מדור הנפילים של בוני הארץ. כמנהגו, ליקט אבא חומרי רקע מרחיבי דעת בכל נושא שעסק בו (טרום עידן מאגרי המידע), וכך התעשרה תיקיית ארז בשורשי משפחת רזניצ'נקו שכתב אחיו פנחס, בתולדותיו של יהודה, בדברי הערכה אחר הסתלקותו, בפרי עטו ודומיהם. די היה בעיון שטחי להתרשם שמדובר בדמות מופת שליבהּ, ערכיה ומעשיה שווים. חלוץ ישר־דרך שהורתו בבית יהודי חם, שנופי רוח של צעירותו וגידולו נטועים בישיבות של גולה, שאותן עזב ללא טריקת דלת ואף מודע היה להשפעתן על תפיסת עולמו.

מהמסמכים המגוונים נטלתי לידיי את חליפת המכתבים בין שני האישים – קשרי כתיבה שהתנהלו על ציר הזמן במשך יותר משלושה עשורים, עוד מתקופת המנדט הבריטי. בין לבין, שינה יהודה את שם משפחתו מרזניצ'נקו לארז. חלקם של כתובים נגנז בתיקייה כנושא ומענה (אבא העתיק את כתוביו), והיו שעניינם העיד על תכתובת ביניים שלא נשתמרה. תוכנם פתח צוהר לעולמם של המכותבים – מארג של רוח ומעשה, שילוב של מעגלי פרט וכלל היונקים מן העבר, חיותם בהווה ארצישראלי ופניהם אל־על. ומעל תוכנם של דברים – התנגנה מנגינה. טון מלַווה רצוף כבוד הדדי והוקרה, ותוכו, לא מסותר, רגשי חיבה וידידות.

"נזכרתי שאמרת לי פעם", כתב הרב נריה לארז, "כי ביקרת אצל הרב (הראי"ה קוק) כמה פעמים, וברור לי שבעל אוזן שומעת ועין רואה שכמותך, ודאי ידע לשמוע ולראות – ולזכור. אודך, אפוא, מקרב לב, אם תואיל בטובך לכתוב לי מה שתעלה מצודת זיכרונך"

הזמנה לשבת בישיבה

ראשונה בתכתובת הייתה פנייה של אבא מיום ג' טבת תש"ו, ובה הביע אי נחת מהאופן שבו התקבל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רבה האשכנזי של ארץ ישראל, בבואו לבקר בגבעת־חיים. היו אלה ימי העלייה הבלתי לגלית. הפלמ"ח תכנן לפגוע בתחנות רדאר שהיו פזורות לאורך החוף וגילו את אוניות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945, י"ח בכסלו תש"ו, פוצצו אנשי הארגון כמה תחנות משטרה בריטיות, בהן משטרת החוף של גבעת־אולגה שחובלה על ידי כוח שישב בגבעת־חיים.

למחרת הטילו שלטונות המנדט מצור על כפר־חוגלה ועל גבעת־חיים בכוונה לפרוץ פנימה, לערוך מסדרי זיהוי ולאתר את מבצעי הפעולה. "ההגנה" ריכזה אלפי מתנדבים, ואלה הצטרפו אל הנצורים כדי למנוע את זיהוי מבצעי הפיצוץ ומעצרם. באירוע נפלו שמונה חללים, וממזרח לקיבוץ הוקם גלעד לזכרם. נראה שהרב הרצוג הגיע לעודד את החברים.

לכב' ר' יהודה רזניצ'נקו ברכה ושלום!

חבר יקר,

בושתי וגם נכלמתי למראה קבלת הפנים העלובה בה קיבלה גבעת־חיים את פני הרב הראשי לארץ ישראל, והריני רואה לעצמי חובה להעירך על כך. זה הזכיר לי את המסופר בשמואל ב', כיצד קבלו בעמון את פני מנחמי דוד – עיין שם… הציבור אין בגבעת־חיים, אם בית־תרבות לא נבנה בה, כי קיבלו את פני הרב הראשי שלושה חברי־מזכירות במשרד של ד' על ד'?! האמנם עבר עלינו השבוע שעבר ללא כל רושם, ללא כל אתערותא של איחוד וליכוד?!

צר לי שראיתיכם בכך. לא רציתי לראות בקלקלתכם, וחבל מאוד.

בכאב וצער, משה צבי נֵרי'ה

התגובה לא איחרה:

לידידי הרב מ.צ.נריה, ברכת שלום חברי היקר!

מתוך הזדרזותי לענות לך על גלוייתך שקיבלתי הערב, תלמד שאיני מקל בדברים שעוררת בדבריך אלו. ואני, לא לשם התנצלות, אלא לשם העמדת דברים על אמתם. אודה ולא אבוש, גם אני ניגשתי למקום בו קיבלו את פני הרב הראשי. התפלאתי על שלא עשו זאת בבית התרבות גם מטעם של נוחות, אבל אף רגע לא העליתי על דעתי שהיה כאן משהו ממשהו של כוונה לפגוע בכבוד הרב. וגם עתה אני יכול להבטיחך נאמנה שלא היה כאן מניה ומקצתיה על כוונה כזאת. אם יצא משהו שהיה עלול לפגוע בכבוד הרב – הרי היו אנשינו שייצגו אותנו בבחינת שוגגים ובשום אופן לא מזידים. ובוודאי ובוודאי שאין מקום לגזירה שווה בינם ובין חנון בן נחש. צערך וכאבך הוא שעורר בך את האסוציאציה הזאת, וכבר הורונו חז"ל: אין אדם נתפס בשעת צערו.

ואנו אחרת קיבלנו את השיעור שניתן לנו בימים האחרונים – מתוך הכרת אחדות ישראל ואחדות הגורל והתקווה. נימה זאת נשמעה מפי כל החברים שנשאו את דבריהם בהלוויה ובאספות הזיכרון והיא החיה בלבות החברים. הייתי רוצה שתקבל את דברי לתומם כאשר הגיתים.

והנני מסיים בברכה ובהוקרה, י. רזניצ'נקו

שנים לא מעטות חלפו, קשר הכתיבה לא תמיד התנהל בקצב המבוקש, והשכן ארז מגבעת־חיים קיבל הזמנה ידידותית, בהחלט לא שגרתית, מידידו בכפר־הרואה.

מוצש"ק, ער"ח מנ"א תש"ך

מכובדי וידידי, ר' יהודה ארז הי"ו, שלו' וברכה,

שאני נא כי איחרתי עד עתה. עדו עלי חבילות טרדין והם שעיכבוני מבוא בכתובים. מדי פעם בפעם הנני שואל עליך ושומע שהנך עוסק בעבודתך כרגיל – כה לחי. האם היית מקבל הזמנתי לשבות באחת השבתות בישיבה? מקווה אני שתרגיש טוב אצלנו. הנני מצרף כאן דף של מספרים למען תקבל מושג מהיקף ברכתה של הישיבה לנוער מכל פינות הארץ.

כל טוב לך ולביתך, בכבוד ויקר

משה צבי נֵרי'ה

נ.ב. ועיקר שכחתי – תודה על תרומתך והנה הקבלה רצופה בזה.

מקום של כבוד יש לייחד ל"עיקר שנשכח". שוברו מעניין, אפילו מפליא. איש גבעת־חיים תורם לישיבת בני עקיבא בכפר־הרואה.

זיכרונות מהרב קוק

בד בבד עם עבודה חינוכית מאומצת ופעילות ציבורית ענפה, התמסר אבא באותן שנים למפעלו הספרותי המונומנטלי אודות מרן הראי"ה קוק. ביד אמן צירף קו לקו, ורקח פרקי חיים עם קטעי הגות. רשמיו כתלמיד־קרוב מובהק בשנות לימודיו בישיבת מרכז הרב, ושמועות שליקט בהתמדה וביסודיות, האירו באור יקרות את דמות רבו הגדול. במכתב הבא ניכרת השקיקה לכל זיכרון, פרט נוסף וידיעה משלימה.

ר"ח סיון ה'תשל"ב

ידידי ומכובדי מאד נעלה, רב־ספרא מר יהודה ארז נ"י, שלו' וברכה וכל טוב סלה

אחרי דרך מבוא השלום,

באחרונה פרסמתי פרקים של שיחות הראי"ה קוק זצ"ל, ממה ששמעתי וממה ששמעו אחרים. והנה נזכרתי שאמרת לי פעם כי ביקרת אצל הרב כמה פעמים (דומה בעניין עלייתו של הרב פוסק ז"ל?) וברור לי שבעל אוזן שומעת ועין רואה שכמותך, ודאי ידע לשמוע ולראות – ולזכור. אודך, אפוא, מקרב לב, אם תואיל בטובך לכתוב לי מה שתעלה מצודת זיכרונך, ואי"ה אמסור את הדברים בשם אומרם.

שלמא רבא, בריות גופא ונהורא מעליא,

בכבוד ויקר, משה צבי נרי'ה

כדבר איש אל רעהו, משתף ארז את אבא ברשמים־תובנות מתיקון ליל שבועות בקיבוצו. עיקריהם לקח ואחריתם ליבוב מחמם־לב:

גבעת חיים איחוד תשל"ח, כ"ו סיון

נכבדי הרב־המורה ר' מ.צ. נריה נ"י

באיחור רב אני שולח את הלקט לתיקון־ליל־שבועות השתא, ואתך הסליחה. ההתכנסות הייתה נאה, ההקשבה בלתי רגילה, גם לאחר חצות. אבל נהניתי פחות, הרבה פחות מאשר אשתקד. הסיבה לכך – השיטה. על הכינוס נודע לנו ימים ספורים לפני התכנסותנו, והנושא – נודע לנו שעה קלה לפני פתיחת המרצה. הכול ללא הכנה. ושוב היה המרצה יריב בן אהרון. כל הכבוד לו שבעצמו הגיע למקורות העתיקים – אבל הרצאה בלבד אינה מספיקה, ותהא מוצלחת ביותר. נחוצה אם לא השתתפות פעילה של המתכנסים, הרי לפחות התכוננות לנושא ההרצאה.

בהפסקה אמרתי ליריב דבר בשם אומרו: ר' לייזר ז"ל מנהל ישיבת לומז'ה ש"ערך גלות" בפרִילוּקי (פלך פולטבה) בימי מלחמת העולם הראשונה, ב"קידוש" שנערך ברוב שמחה ל"שמחת תורה" אחרי תפילת מוסף, אמר כמה מילים על מנהג ליל תיקון שבועות. מעשה ביהודי אחד שראה את שכנו שם במזוודה קטנה מיני פיסות אריגים ומיני סדקית, ערך מסעות למרחקים והתפרנס בכבוד. ראה שטוב הוא הדבר, אסף גם הוא כל מיני חתיכות וחזר על פתחי חנויות. לא זו בלבד שלא נענו לו, אלא גם לעגו לו. הקשה: מדוע אתם קונים דברים אצל שכני ולי אתם לועגים? ענו לו: לשכנך יש סחורה באצטבאות, ולך רק דוגמאות.

גם תיקון ליל שבועות כך. מי שצובר כל השנה "סחורה־תורה" ובליל שבועות מביא אתו דוגמאות – יפה הוא עושה ותבוא עליו ברכה, אבל מה ערך לדוגמאות של לילה אחד אחרי ימים ולילות ללא תורה. תחילה לא תפס יריב את המשל והנמשל, אבל כשעיכל את הדברים מצא עניין רב בהם. אבל הוא לא קיבל את מסקנתי, שגם אם אין לדרוש מאדם עובד קביעת שעה לתורה יום־יום, הרי לפחות כדאי להכריז על נושא השנה שבו צריכים להגות במידת היכולת כל ימות השנה – בליל שבועות ועד ליל שבועות הבא, כי בלי זה ניטל כל ערך ההתכנסות.

בהזדמנות זאת אחזור עתה בכתב על ברכתי לך בעל פה בליל קבלת פרס ישראל בירושלים. זו הפעם הראשונה שהשתתפתי במעמד הזה. שני אנשים משכו אותי לבוא ירושלימה עם זוגתי. ידידתי היקרה רחל ינאית [בן־צבי] שידידותנו נמשכת זה יובל ושמיטה (כ־55 שנה), ואתה. ואיני יודע מי קודם למי. מאז הכרתיך במקרה, בימיך הראשונים בכפר הרואה, לא פסקתי להעריץ אותך כמורה־הדור שמיזג תורה, עבודה, חלוציות ואהבת ישראל. בצדק זכית בפרס, ואילו הייתי אני הקובע הייתי מזכה אותך בו לפני עשר או עשרים שנה. כן תזכה ותמשיך עוד שנים רבות בעבודתך הברוכה.

בברכה ויקר, יהודה ארז

"לא טרקתי את הדלת בעוזבי את אוהלי שם" כתב ארז, "לא יצאתי כדי לפרוק עול מצוות, אלא להעמיס עלי עול מצוות שהזמן גרמן – בניין ארץ ישראל. החייאת עמנו בעמל כפים, יצירת עם עובד הבונה ארצו על יסודות הצדק הסוציאלי"

"הרי אינך כופר בליקר"

במכתב הבא ניכרו רשמי אבא מקריאת מאמר פרי עטו של ארז. לא היה צריך לטרוח להשיג את המאמר. בתיקייה, בין שאר מסמכים, מונחים היו שמונה דפי צילום נושנים אגודים במהדק, ולפי תוכנם של דברים ברור היה שזהו המאמר. בקיץ תשל"ח פרסם יהודה ארז בכתב העת הקיבוצי "שדמות" (גיליון ל), את רשימתו "פגישות עם שלושה 'כזהו'".

בכישרון רב, בשפה קולחת ובמעורבות רגישה, יצק ארז במילותיו תיאור של שלושה מפגשים עם חבריו לספסל הלימודים בישיבה, שבמשך שנים לא ידע על קיומם במרחב הארצישראלי: הרב מרדכי קרול, רבו של כפר־חסידים, שלמד איתו בישיבת לומז'ה; הרב מאיר רובמן, ראש ישיבת "תפארת ישראל" בחיפה; והרב אהרן כהן, ראש ישיבת חברון בירושלים. וכך, בין השאר, תיאר ארז את ביקורו אצל הרב קרול:

ישבנו ושוחחנו. עברו שעות רבות, 'חצות' כבר מאחורינו ועוד אנו שחים. מעודי לא הייתי שקוע כה בשיחה כמו באותו לילה. הרבה סיפרתי ויותר מזה הקשבתי. דבריו היו מעניינים מאוד. לא היה בהם שמץ של רצון להתווכח, או להשפיע עליי, או להוכיחני שאיני הולך בדרכו. דומה שרמת דבריו השפיעה גם עלי והתעליתי במחיצתו. יצאתי בהרגשה שהיטיב לי מלאכי־גורלי שזימן לי פגישה כזאת שהעשירה אותי עושר רב.

חוויה מרוממת שחש בביקורו אצל הרב קרול עודדה אותו לנסות ולהיפגש גם עם האחרים, וכשהזדמן לחיפה ניגש לישיבת תפארת ישראל שברחוב ארלוזורוב, כדי לראות את הרב מאיר רובמן.

הוא קיבלני בחביבות רבה והציג אותי לפני חבריו עובדי הישיבה שנכנסו למשרד. הוא הראני את בניין הישיבה וביקשני לחכות שיגמור את עבודתו ויביאני לביתו. ראיתי רק חדר אחד בדירתו, שרהיטיו דלים מאוד. הוא הזמינני לאכול אתו ארוחת צהרים, אף כי ארוחתו דלה. הודיתי לו. אמר לי: "הרי אינך כופר בליקר (על משקל 'בעיקר'), נשתה, אפוא, לחיים". ניגש לארון, הוציא בקבוק, מזג לשנינו ושתינו "לחיים". אף הוא לא חקר אותי בענייני דעות ואמונות והשיחה קלחה כאילו היינו אנשים קרובים שאין תהום מבדילה ביניהם. העזתי לשאול מה ראה לייסד ישיבה דווקא בחיפה האדומה, והוא ענה: מה רבותא בפתיחת ישיבה חדשה בירושלים עיר הקודש, עיר מלאה בתי כנסת ובתי מדרש. רבותא היא להרביץ תורה דווקא במקום שאין קופצים רבים עליה.

הוציא מארון הספרים את "מסילת ישרים" לר' משה חיים לוצאטו ונתנו לי מתנה באומרו: הן מן המוסרניקים היית, וחזקה עליהם שלעולם לא תיעקר כליל מלבם תורת המוסר, ואפילו הרחיקו לכת מאוהלי שם. שמחתי לקבל מידו את המתנה הזאת, אף כי היה בביתי עותק מהספר הזה שהשגתיו עוד בשנים הראשונות לבואי ארצה, ואף גיליתי לו את הדבר. השיב לי הרב רובמן: ואני שמח כנגדך, וכפולה שמחתי שנתתי ספר זה משלי לאיש שיש לו ספר זה משלו. סימן שעמדתי על טיבו ולא טעיתי כשתהיתי על קנקנו.

לא יכולתי לא לראות בו טיפוס של חלוץ המוכן לתת את כל חייו על דבר שיקר לו. פגישותיי אתו חרותות בלבי כחוויות מאירות ומעלות שלא יועם זוהרן כל עוד נשמה באפי.

אכזבה בישיבת חברון

מפגשים אלה הסבו לארז סיפוק ועונג רב, והוא החליט לסור גם לרב אהרן כהן, ראש ישיבת חברון.

באחד מימי אלול נזדמנתי לירושלים עם בני שהיה אז בן י"ב־י"ג. לא אחת סיפרתי לו על חיי הישיבה ועל דמויות של מורים ותלמידים. אמרתי אשתמש בהזדמנות זאת ואראה לבני דוגמה חיה של אותן דמויות שמבניהן באתי ועליהן סיפרתי. הלכתי אתו לישיבת חברון שבשכונת גאולה.

נמצא אחד מהבחורים שהתנדב ללוותני לדירתו של ר' אהרן כהן. נתבקשנו להיכנס פנימה. ישבנו בקצהו השני של החדר וחכינו לרב. לא עברו אלא דקות מספר ועיני תפשה זוג עיני איש בולשות המציצות בין הוילוניות המוסטות על הדלת שהבדילה בין שני החדרים. ממרחק חשתי שהוא מופתע מביקורם של שני אנשים זרים שאינם מבני סוגו. קמתי והצגתי עצמי כמי שהיה חברו לישיבה. את שמי לא זכר. הוא התיישב מולנו.

מה מעשיך, שאל. חבר קיבוץ! איזה קיבוץ, דתי? חושש אני שאצער אותך… הנני חי בקיבוץ לא דתי. מיד הרגשתי כי הר גבוה קם בינינו. ניטל הדיבור מפי. איני זוכר איך נפרדתי ממנו. אם הושטתי לו יד או הסתפקתי באמירת שלום. עד היום אני מכיר טובה לבני שלא שאל דבר ולא העיר דבר אותה שעה על הפגישה המוזרה הזאת, שוודאי הכזיבה אותו כשם שהכזיבה אותי והכאיבה לי. כשסיפרתי על הפגישה הזאת לרב רובמן, העיר: כזהו האיש מתמיד.

הרהרתי: כל אחד מאתנו הוא 'כזהו', ועד היום אני מצטער שלא נזדמן לי להציג לפני בני את ה'כזהו' של השניים הראשונים, שבדמותם אני רואה את עולמי.

תיאור מפגשי השלושה היה השראה לבקשתו של אבא שארז ישרטט ב"עטו המבורך" גם את דמותו של הרב רויך מישיבת לומז'ה.

י' ניסן ה'תש"מ

ידידי הדגול ומכובדי הנעלה, רב ספרא ר' יהודה ארז נ"י, שלו' רב וברכת חג!

אחרי דרך מבוא השלו',

רב תודות על מכתבך הנלבב ועל תוכנו המעניין, ואכן מצפה אני להעתק דבריו של מר אליעזר כנעני ז"ל, שהם ודאי מעניינים ביותר. הקטע שהעתקת מרשים – רוחניות כובשת לבבות!

ועתה עלה בדעתי לשטוח בפניך משאלה: אף על פי שאני עוקב אחרי מה שנכתב על ראשי ישיבות, כמעט לא מצאתי דברים של ממש על הרב ר' יהושע זליג רויך ז"ל שהי' מורכם ורבכם בישיבת לומז'ה, והייתי מאוד מבקשך לתאר את דמותו כיד ד' הטובה עליך, וברור לי שעטך המבורך יוציא דבר מתוקן ועולה.

אברכך בבריות גופא ונהורא מעליא, ופסח כשר ושמח לכולנו, באור ישע ופדות על ציון וירושלים.

וזאת הברכה ברוב יקר, משה צבי נרי'ה

נ.ב. במכתבו של הנשיא ר' ש"ז שזר ז"ל ששלחת לי צילומו בטובך, אף הוא משבח את מאמרך על השלושה, משמע שדבר נאה ויאה נושא חן בעיני כל קוראיו.

בזריזות וברצון נענתה המשאלה במלואה. כבר ביום ה', ח' באייר תש"מ התקבל תיאור מפורט של הרב מלומז'ה:

יפה מראה ויפה תואר היה ר' זליג, ולבושו, גם בימי החול, היה בהקפדה. למותר לומר שלא היה רבב על בגדו, והכרת פניו ענתה שגם בנפשו לא היה רבב. הוא היה המורה האחרון שלי בישיבה. ערב ראש השנה תרע"ח עזבתי את הישיבה בהכרה שלא אשוב אליה ולא לישיבה אחרת, ואפנה ל"יפיפיתו של יפת", ובהזדמנות ראשונה אעלה לארץ ישראל. לא טרקתי את הדלת בעוזבי את "אוהלי שם", לא יצאתי כדי לפרוק עול מצוות, אלא להעמיס עלי עול מצוות שהזמן גרמן – בניין ארץ ישראל. החייאת עמנו בעמל כפים, יצירת עם עובד הבונה ארצו על יסודות הצדק הסוציאלי.

אוסיף שאלה אחת. בשיחתנו האחרונה סיפרת לי שאתה עוסק באיסוף חומר על ראשי ישיבה ברוסיה. רוצה אני לדעת אם שמעת עם על ר' צבי הירש שלז ז"ל? הייתי בן ביתו, ויש לי לספר עליו.

בנימת התנצלות סיים: "התכוונתי לקצר ככל האפשר, והנה השיאני יצרי לספר גם על עצמי והדברים ארכו".

תגובה חמה של אבא למקרא תיאור מפורט ומקיף (וכה מקוצר) של הרב רויך, חותמת את חליפת המכתבים ב"תיקיית ארז".

ח' סיון ה'תש"מ

ידידי הוותיק ומכובדי הנעלה, רב ספרא ר' יהודה ארז נר"ו, שלמא רבא וכל טוב סלה

יקרת מכתבך הגיעני והנאני. השורות המעטות על הרב יהושע זליג רויך ז"ל מגישות תמונה מרהיבה של אישיות נלבבת. לכשאמצא מי שיעתיק לי את הדברים במכונת כתיבה אשלחם שוב אליך, וברור לי שתוכל להוסיף כמה שורות באיזהו מקומן, ואז תקבע התמונה בשלמותה, והי' זה שכרנו.

ועתה לשאלתך על ר' צבי הירש שלֶז. דווקא עליו ידעתי מפי כתבו, ספרו "נפלאות מתורת השי"ת" קנה את לבו של אבי הרב, והוא עזר למחבר להדפיס את מהדורתו השנייה (שבסופה הביא הערות מאבא ז"ל), אולם ידעתיו רק כמחבר בכלל, לא כראש ישיבה. היה זה מאוד ראוי שתדרוך קשתך־קסתך – קסת הסופר – ותכתוב ותתאר את דמותו כיד ד' הטובה עליך, וגמלת חסד אתו ואתנו. גדולי אוקראינה נשארו עומדים בצל, וכל הזוכים להוציאם לאור השמש, למען יראו אותם, את יפי אישיותם וחן פועליהם , תבוא עליהם ברכה.

אצפה אפוא לשורותיך (שתיכתבנה מראש על גיליון גדול), ושלמי התודה שלוחים לך מראש יחד עם איחולי בריאות טובה ורוח רעננה.

והי' זה שלום מאדון השלום, ברוב יקר, משה צבי נרי'ה

(בן הרב ר' פתחיה מנקין זצ"ל, יליד פולטבה)

"וישמעו בכפר ויתקין ויבואו"

בשיח הגבוה, הערכי והמכבד בין אנשי רוח שמיתוגם כה שונה נשמע קול מבשֵֹר. זה היה. זה צריך להיות. זה יכול להיות. יש גם "כזהו".

שקועה בהרהורי מוח ולב למקרא המכתבים, מצאתי עצמי מפליגה אל נוף ילדותי בשמחת תורה בכפר הרואה. בבית הכנסת קול המון חוגג. גדולים רוקדים עם ספרי תורה במעילים צבעוניים, וקטנים מקפצים, מניפים דגלים עטורי תמונות מוזהבות. מעגל השמחה בעיצומו, ואבא במרכזו, רוקד ומלהיב גדולים כקטנים בפיוטי חג ("צאן קדושים – מֶה", "האדרת והאמונה – למי למי? לחי עולמים" ודומיהם).

הציבור ממתין לרגעי השיא, לריטואל המוכר והחביב כשאבא שולף מכיסו כומתה צה"לית, חובש על ראשו, ומנגן בקולו העולה לגבהים את הפיוט מתוך תפילת מוסף של ימים נוראים, "ויאתיו כל לעבדך", במנגינת שיר הפלמ"ח. למנגינת הפזמון הצטרף הציבור בשירה ובמחיאות כפיים, לפי קצב תנועות הריקוד העדין־המרומם של אבא. "ויהללוך כל אפסי ארץ… וילמדו תועים בינה". איש לא ניסה להתחרות בו כשגלגל בלשונו את "וימללו, וימללו, וימללו את גבורותיך". וכשהגיע ל"וישמעו רחוקים ויבואו", הוסיף וקרא בקול גדול, בדבקות של תפילה ואמונה: "וישמעו בכפר ויתקין ויבואו… וישמעו בעין החורש ויבואו… וישמעו בגבעת חיים ויבואו… ויתנו לך כתר מלוכה".

הקול עוד מהדהד ברחבי ארץ. הכתר עוד לא שלם. הורים ובנים מעמק חפר עוד לא מתוודעים לחבריהם מישיבות של ארץ ישראל. אבל זה היה. זה צריך להיות. זה יכול להיות כשיש גם שניים "כזהו". אחד – ארז בגבעת חיים איחוד, ואחד – ארז בראש גבעה בכפר הרואה. שניהם – יחדיו.