מנורת החנוכה של דוד העיוור: מסע הלכתי בשביל האנושי

ילד רך בשנים הייתי בימים ההם, בן שמונה, כמניין ימות החנוכה. צופה הייתי אז במעשיו של אבי במרכולתו הקטנה, שבה היה משרת את תושבי שכונה בעיר באר־שבע. הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ תֶּן לִי בֵיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ. אך יותר משמכר מצרכי מזון, היה עוסק בתורה ומטה אוזן קשבת לצורכי הקהילה. היה אדם נכנס לקנות קפה והיה יוצא עם נס ופניו מוארות.

לימים נכנס אצלו דָוִד העיוור, כך קראנו לו. באותה שנה מתה עליו רעייתו, והיה ליבו צר על שאינו יכול להדליק את החנוכייה. עוד זה מדבר ואבי קרא אותי וציווני: "לקראת ערב קח מן החנות נרות, לך לביתו של דוד העיוור וסייע לו בהדלקת החנוכייה". והוסיף: "אל תצא בטרם כבו הנרות". משעה שחשכה, שמתי פעמיי אל ביתו של דוד. עוד בטרם באתי לדפוק על דלתו, וקולו נשמע מתוך הבית, "ברוך הבא". וכשנכנסתי היה משלח אותי אל הארון ומכוון אותי אל מקומה של החנוכייה, והיא כה פשוטה, עשויה מנחושת פח, אך מה לי ולתהות על צורתה ועיצובה, ילד אנוכי.

ביקשני להניח את החנוכייה על השולחן, ושאל: נרות הבאת? משעניתי לו הן, ביקש ממני לסדר את הנרות בחנוכייה ולתת לו את השמש דולק. היה אוחז את השמש, ואנוכי אוחז ידו ומכוונו אל הנרות. הוא מברך בקול שמח ובהתלהבות, והחנוכייה בפשטותה מאירה את הבית ואת לב בעל הבית. ומשעה שסיימנו את אמירת הנרות הללו קודש ומזמורים, הייתי יושב ומצפה מתי תכבה החנוכייה.

היו ימים שהיה מספר לי כיצד כשהייתה אשתו עימו הייתה היא מסדרת את החנוכייה והוא מברך, והיו פעמים שהשתיקה יפה. אך זכורני מתקופה זו, שבשעת אמירת הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד, הייתי תמה עד מאוד: מה כל כך חשובה לו לדוד הדלקת החנוכייה? הרי הוא עיוור, ואינו משתמש ואינו רואה. לא העזתי כמובן להביע את תמיהתי, שאלותיו של ילד קטן.

מעמדו של העיוור ביהדות

חלפו השנים, וכשיצאתי את בית אבי וצעדתי בשנותיי הצעירות בישיבת ההסדר לפני יותר משלושים וחמש שנה, עסקנו באחד הזמנים בחובת קיום מצוות לאדם שהוא סגי נהור. בתנ"ך ובספרות חז"ל העיוורון נוכח וקיים. לא מעטים מגדולי ישראל היו עיוורים, והעיוורון לא מנע מהם למלא תפקידים חשובים. היהדות מעניקה במה משמעותית לעיוור ונזהרת בכבודו, ואף חז"ל משתמשים בשם מושאל עבורו שמשמעותו הפוכה, "סגי נהור", שפירושו רב אור.

אחד המקורות לדיון האם עיוור חייב באופן עקרוני במצוות התורה או פטור מהם, הוא הברייתא המובאת במסכת בבא קמא. סוגיה זו שנויה במחלוקת בין רבי יהודה וחכמים:

רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצוות האמורות בתורה (בבא קמא פז, ע"א).

חכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים שסומא חייב באופן עקרוני במצוות התורה. רובם ככולם של הראשונים והאחרונים פסקו כדעת חכמים שסומא חייב במצוות, למעט מצוות שבאופן פיזי הוא מוגבל לקיימן או שגזירת הכתוב פוטרתו.

בסוגיית הדלקת נר חנוכה בברכה לאדם סגי נהור, נפסק בערוך השולחן כך:

יש מי שמגמגם ואומר שסומא לא יברך. ונכון לעשות כן, כיון שעיקר הפרסומי ניסא הוא הראִיה, והוא אינו רואה. ולכן נכון ככל האפשר שיתרחק הסומא מלברך (אורח חיים, תרעה)

ובמשנה ברורה:

כתב רש"ל בתשובה סימן עז: סומא – אם הוא בבית שאחרים מדליקין ויכול להשתתף בפרוטות עמהם ויברכו עליו, זה עדיף. וכן אם יש לו אשה, אשתו מדלקת עליו. ואם הוא בבית מיוחד ואין לו אשה, ידליק בעצמו על ידי סיוע של אחר. ועיין בשערי תשובה (שכתב) דלא יברך, וכל שכן שאינו יכול להוציא אחרים (סימן תרעה, סעיף קטן ט).

להלכה רבו הפוסקים, הן האשכנזים והן הספרדים, שקבעו שסומא מברך על נרות חנוכה, אולם כשהוא נשוי תדליק אשתו ותברך, ואם אינו נשוי ויש לו בית בפני עצמו ידליק בעצמו נר חנוכה ויברך כל הברכות, כיוון שהסומא חייב בכל המצוות ובהדלקתו יש פרסום הנס לאחרים.

באותו דיון בימי הישיבה שאלנו האם עיוור יכול לברך ולהוציא אחרים ידי חובתם, כגון אשתו. חבריי השיבו שלאור המקורות אינו יכול להוציא ולברך לאחרים. אך באותה שעה עלה בזיכרוני, בבחינת "ראה מעשה ונזכר הלכה", וסיפרתי את המעשה של דוד העיור שהיה מברך על נרות חנוכה ולא אשתו שהייתה רואה, וטענתי שהוא נהג כפי שהורה לו אבי. אך חבריי היו מהרהרים במעשה ההלכה ובמקורות שעמדו לרשותנו, וביטלוני ב"אין מביאין ראיה משם". ומתוך שלא הייתה בידי ראיה, נשתכח הדבר ממני.

סוסים חבושי עיניים

חותם התלהבותו ורצונו של דוד העיוור בהדלקת נרות חנוכה טמון היה בזיכרוני, עד לאותה שנה שבה חזר וניעור. ימי הקיץ של שנת 2014. עובר אני בין הספרים באחת החנויות, ונתקלת נפשי בספר רך בעמודים, "נופים חבושי עיניים" של המשורר ארז ביטון. אני פותח עמוד ראשון ובו כותרת, "מבוא לאיש העיוור". אני הופך דף ומולי ארבע שורות קצרות, המטלטלות אותי לרגע.

סוסים חבושי עיניים

בְּכָל אִישׁ עִוֵּר / נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר / הַשּׁוֹאֵף לִשְׁעֹט /לַמֶּרְחַקִּים

שורות בודדות אלו העלו בזיכרוני דמותו של דוד העיור שנפטר לפני שנים רבות. מילותיו של המשורר ארז ביטון, המתארות את עולם האור של העיוור, היו בי נחמה להבנת עולמו הנפשי של דוד העיוור ועיוורים אחרים שהיו בסביבתי. ביטון מבקש מאיתנו להבין את נפש העיוור, כיצד הוא מכיר את המרחב שסביבו ללא ראייה. הדרך היא לא כפי שאנו רגילים לחשוב, באמצעות שימוש מוגבר בחושי מישוש, ריח, טעימה ושמיעה, אלא דרך תנועה. העיוור מניע את עצמו אל תוך המרחב, נע ונד ואינו חושש מן המכשולים. במקום אחר מתאר ארז ביטון את חוויותיו בבית חינוך לעיוורים בירושלים, ושם הוא כותב על הנערים המתרוצצים "חבולים ומוכים / אבל צוחקים".

עולמו של העיוור שונה מהעולם שבו אנו שופטים אותו. כשהחנוכייה דלקה אצל דוד, תחושת ההתלהבות והאור שבער בו היו חזקים יותר מן האור שאני ראיתי. ברכתו וראייתו היו שלמות משלי. ארז ביטון הופך את העיוורון ממום לכוח, מחולשה ליתרון. בכל עיוור נטוע סוס דוהר השואף לשעוט, ואנו הרואים בקושי שועטים.

הסוס הדוהר, העוקף את הרואים, העלה בי את סיפורו של האמורא רב ששת שהיה סגי נהור. הגמרא בברכות עוסקת באדם הרואה את מלכי העמים, שעליו לברך "שנתן מכבודו לבשר ודם". מסופר שם שכאשר כולם הלכו לקבל את פני המלך, קם רב ששת והלך עמהם:

פגש צדוקי את רב ששת שהולך להקביל את פני המלך. אמר לו: הכדים השלמים הולכים לנהר לשאוב בהם מים, השבורים לאן? [כלומר, עיוור אתה ומדוע יצאת]. ענה לו רב ששת, בוא וראה שאדע יותר ממך מה מתרחש. עברה פלוגה ראשונה ממשמר המלך והיה רעש, אמר הצדוקי: בא המלך! אמר לו, עדיין לא בא. עברה פלוגה שנייה רועשת, אמר הצדוקי: עתה בא המלך! אמר לו רב ששת: עדיין אין המלך בא. עברה פלוגה שלישית בשתיקה, אמר רב ששת לצדוקי: עתה ודאי בא המלך. וכאשר אמנם בא המלך, פתח רב ששת והתחיל לברך שנתן מכבודו לבשר ודם. אמר הצדוקי לרב ששת, על מי שאינך רואה אתה מברך? (ברכות נח ע"א, מתורגם).

בהמשך מספרת הגמרא על עונשו של הצדוקי, שרב ששת "נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות".

ראייתו העמוקה של רב ששת העיוור היא ראייתם המפוכחת של העיוורים הרואים אור גדול. כך דוד העיור שהיה שר "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", הוא ראה עשרת מונים ממני, כי יש לעיוורים בראייתם הייחודית יתרון על פני הרואים כיתרון האור מן החושך.

"הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, אוֹר גָּדוֹל יִרְאוּ", כך פותחת נעמי שמר את שירה "מי ידליק". היא סיפרה ששיר זה נכתב בעקבות סיפור ששמעה מיצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, על התנדבותו בנעוריו בבית חינוך עיוורים. וכך סיפר נבון:

כתלמיד השתדלתי לעסוק גם בפעילות התנדבותית. נעניתי לבקשה של בית חינוך עיוורים בירושלים… לקרוא ספרים בקול בפניהם, וכך עשיתי פעמיים בשבוע במשך שלוש שעות בכל פעם… ערב אחד, כעבור שעתיים בהן קראתי לעיוורים מן הספר, אירעה הפסקת חשמל. המתנתי מעט בתקווה שזרם החשמל יתחדש, אך משנקפו הדקות החלטתי כי אסתפק במה שקראתי עד עתה והפסקתי לקרוא. לשאלת העיוורים "מה קרה", הסברתי כי החשמל כבה ואיני רואה דבר. אולי נפסיק היום ונמשיך בפגישה הבאה. אבל איך יוצאים מכאן? אינני רואה! לעזרתי נחלצו שניים מידידיי העיוורים – זה אוחז בזרועי הימנית, וזה אוחז בזרועי השמאלית: "בוא, בוא, אנחנו נראה לך את הדרך". היה זה לקח שקיבלתי על יחסיותם של דברים בחיים (יצחק נבון, כל הדרך, עמ' 37).

 

להדליק את הנשמה

משעלה זכרונו של דוד העיוור, עלה בי מנהגו לברך על נרות חנוכה לאשתו, בהנחיית אבי ובשונה מרוב המקורות ההלכתיים. אך הנה בעת הזאת יצאו לאור כתביו של הרב עובדיה יוסף, ואומנם גם בספרו "חזון עובדיה" לחנוכה (הלכה ד), מבואר שהעדיפות היא שאשת הסומא תברך, ורק אם אינו נשוי יברך הוא. אך בהערה שם הוא חולק על דברי החכם יעב"ץ, שהסומא אינו מוציא אחרים, ומבאר שכיוון שהסומא חייב להדליק נר חנוכה בוודאי שמוציא אחרים, "וכן עיקר להלכה ולמעשה".

וביתר שאת קבע הרב אהרן ליכטנשטיין:

עלינו להסיק שסומא חייב לכתחילה לברך ולהדליק; שהוא יכול אף להוציא הדרים עמו ומסתפקים בהדלקת אחר; ואילו אם הוא מצידו מעדיף לסמוך על השתתפות בפריטי או על הדלקת אשתו סומך, אך שאין צורך להעדיף דרכים אלו – לפחות לא לנוהגים כרמ"א – היות ועל ידן הוא מפסיד קיום מהדרין מן המהדרין (מתוך שיעור שפורסם באתר ישיבת הר עציון).

אולם היה חסר לי נדבך נוסף, מעבר לעניין ההלכתי, הקושר את הדברים להתלהבותו של דוד בעת ההדלקה. ואביא בפניכם את אשר מצאתי.

ידועה מחלוקת ספרדים ואשכנזים בעניין הדלקת נרות חנוכה של שאר בני המשפחה, או בבן המתארח בבית הוריו, תלמיד ישיבה או אורח. דעת הספרדים שבעל הבית מדליק נרות חנוכה לבדו, וכל בני ביתו הסמוכים על שולחנו יוצאים ידי חובתם בהדלקתו ואפילו אינם סמוכים על שולחנו. ואילו דעת האשכנזים היא שכל אחד ידליק בברכה על חנוכייה משלו.

אך פסיקתם של חכמי המערב במרוקו הייתה שונה, ונתנה מענה לרצונות ולמאוויים של האדם החפץ להדליק נר חנוכה, כגון בן הלומד בישיבה או בן נשוי, אף שהחנוכייה הודלקה בבית. פסיקתו של הרב משאש נמצאת בתווך שבין הפסיקה הספרדית לאשכנזית. הוא מתיר לבן נשוי ולאורחים להדליק בעצמם במקום מיוחד בברכה, משום מהדרין. לשיטתו, מה שנפסק בשולחן ערוך שהאורח משתתף בדמי ההדלקה עם בעל הבית איננו משום שנאסר עליו להדליק בעצמו, אלא כדי להקל עליו ולחסוך לו. אבל אם הוא רוצה לקיים בעצמו את המצווה, תבוא עליו הברכה.

וכל אחד יכול להדליק לעצמו במקום מיוחד ולברך לעצמו, וכל שכן בבן נשוי ויש לו חדר מיוחד לשינה והוא אוכל על שולחן אביו, ודאי יכול להדליק ולברך לעצמו. גם מצווה יש בזה, כוחו גדול לאלוהינו כוח גברא לברך בעצמו, וכן הוא המנהג (שו"ת שמש ומגן, אורח חיים סימן ג).

פסיקתו של הרב משאש מבטאת את תפיסת עולמו בפסיקת ההלכה, הנובעת מהקשרים של הרגשת האדם בעת קיום המצווה, ומה קורה כאשר נפשו חשקה לעשות מצווה זו. הרב משאש מאפשר להתלהבות זו לבוא לידי ביטוי, ומעניק לה בקעה הלכתית להתגדר בה בהדלקת חנוכייה נוספת.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, בספרו "על התשועות", מביא את דברי הרמב"ם: "מצוות נר חנוכה חביבה עד מאוד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס". שואל הרב סולובייצ'יק: מדוע אין הרמב"ם אומר כי קריאת המגילה מצווה חביבה עד מאוד? מה ההבדל בין שתי מצוות אלו? אלא שבפורים מעשה המצווה של פרסום הנס הוא סטנדרטי. אין הבדל בין עשייה שהיא בבחינת מהדרין, ובין זו שהיא מהדרין מן המהדרין. כולם חייבים לקרוא את אותו הטקסט. אולם בחנוכה מעשה הפרסום לא מתבטא בקריאה אלא באמצעות עשייה. הנרות אינם מספרים את סיפור החנוכה, אלא מסמלים או מנציחים את הנס.

אם אדם איננו מרגיש בצורך להדליק נרות נוספים, אם נפשו איננה מתעוררת בקרבו, די בנר אחד… הידור מצווה הדלקת נרות חנוכה, רמת העשייה נקבעת בידי יכולת הקליטה של היחיד, ככל שיהיה נלהב יותר, כך גדולה תהיה המצווה שיבצע (על התשועות, עמ' 172).

פסיקתו של הרב משאש עולה בקנה אחד עם הבנתו של הרב סולובייצ'יק. היא נותנת ביטוי לתנועת הנפש והרגשתו של אותו אדם, שאם נפשו חשקה והתלהבותו גברה בקיום מצוות נר חנוכה, רשאי להדליק חנוכייה נוספת אף שהדליקו עליו בבית. ומוסיף הרב משאש שם: "אשר מכל זה מוכח שמי שרוצה לעשות המצווה בעצמו וחושק הוא לקדש ה' בפיו ובשפתיו, אין מי יאמר לו מה תעשה".

מתוך כל אלו באו לפתרונם מעשיו של דוד העיוור. התפרצותו העזה ובערת נפשו, הם הסיבה לברכתו ולשמחת ליבו בעת הדלקת הנרות. וכבר אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: עיקר התכלית של מצווה הזאת היא ההדלקה – החשק, ההתלהבות, האש המתלקחת בנשמה.