הספרות המערבית מלאה ברומנים מכוננים שבהם הדמות הראשית עוזבת מקום קטן כדי להגיע אל העיר הגדולה – אם זו לונדון, ניו־יורק, ברלין, מוסקבה או אפילו תל־אביב. על פי רוב היא מגיעה עם תוכנית מסוימת, מטרה מוגדרת או חלום. ברוב המקרים סביר שלא תגשים אותו או שתגשים אותו חלקית, ובכל מקרה תשלם מחיר נורא, לאו דווקא במובן הפיזי אלא הנפשי. אם הייתה בה תמימות, היא תתנפץ לרסיסים. העיר לא תהיה מה שהדמות חשבה למצוא בה, אלא מקום מלא זרות, ניכור, זאבים במסווה אנושי. היא יבין שמה שהיא מחפשת כלל לא נמצא שם וגם לא במקום גיאוגרפי אחר, אלא בתוכה.
למען האמת, המודל העלילתי המדובר התחדד כבר במאה ה־19, עם רומנים כמו "אבות ובנים" של איוואן טורגנייב, "גיבור דורנו" של מיכאל לרמונטוב, "אובלומוב" של גונצ'רוב. הוא לא פסח גם על הספרות העברית, שבה קיבלה הדמות המדוברת את ההגדרה האקדמית "התלוש". לפי החוקרים אבנר הולצמן וחמוטל בר־יוסף, הייתה זו לרוב בדמות גברית בעלת נכות נפשית, שאיננה מסוגלת להזדהות עם רגשות של בני העם, ידידים ובני משפחה.
התלוש המשיך לחיות ברומנים של אחרי מלחמת העולם הראשונה, כמו "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, "הרחוב" של ישראל גאבון ורבים אחרים, וכן אחרי מלחמת העולם השנייה. דוגמה מובהקת לכך הם רוב כתביו של ג'יי־די סאלינג'ר. כך או כך, עבור התלוש העיר היא רק אלגוריה, תפאורה לא ממשית. הוא מגיע אליה כי להבנתו אין לו מקום אחר להגיע אליו, כי כל עולמו הישן חרב. והוא פשוט הולך, מכוח אינרציה, לאן שכולם הולכים.
החנק שבפנים
לאו, הדמות הראשית ברומן "הקיץ האחרון בעיר" של ג'אנפרנקו קליגריץ' – סופר של ספר אחד, שגילתה נטליה גינזבורג – מגיע לרומא מכפר קטן, ואין לו מטרה או אפילו ציפיות מוגדרות, אלא רק לקיים את עצמו, להתפרנס ממשהו. הוא מגיע משום שהרגיש חנוק וכי יחסיו עם אביו, המתוארים בתמצות אבל ברגישות רבה ודיוק, הלכו וסגרו עליו. ככל שעבר הזמן הם נעשו שותקים יותר איש כלפי רעהו, מסוגרים, מכונסים, מרוחקים. הוא נוסע כדי להרגיש גם פחות חנוק, אבל כמובן מגלה שהחנק הוא אינהרנטי, הוא בתוכו. כמו דיבוק.
הוא מגיע לרומא, לעיר הגדולה, וכאן אין אפילו חלום ושברו. הוא מגיע מלכתחילה כשבר, מתנהל בה כשבר ויוצא ממנה כשבר. ברם, הוא מאמץ אותה מיד כביתו. "רומא הייתה העיר שלנו, היא הייתה סבלנית אלינו והחניפה לנו, וגם אני גיליתי בסופו של דבר שעל אף העבודות המזדמנות, שבועות הרעב, חדרי המלון הטחובים והאפלוליים עם הרהיטים המצהיבים והחורקים כאילו נרצחו והתייבשו בשל מחלת כבד אפלה, זהו המקום היחיד בו יכולתי לחיות" (17). אבל רומא, כמו ערי מטרופולין אחרות, היא בית של כולם כפי שהיא בית של אף אחד. הבית עבור חסרי הבית המטאפוריים. משענת קנה רצוץ.
לאו מוצא עבודה בעיתון אך הוא נסגר במהרה. לאחר מכן הוא מסתובב חסר תוחלת, מוצא שוב עבודה, הפעם בתחנת טלוויזיה, נמלט ממנה לאחר יום אחד, ואחרי עוד תקופה חסרת תוחלת מוצא עבודה בעיתון הספורט המוכר "קוריירה דלו ספורט". בתווך הוא מתרועע עם חברו גרציאנו וכן עם אריאנה, בחורה שהוא פוגש ומנהל איתה מערכת יחסים עמומה, לא מפוענחת, שיש בה אהבה ומשיכה, אבל היא לא מצליחה לקרום עור וגידים הלכה למעשה. אין בה באמת חיבור רגשי. היא נותרת כמין חידה לאורך הספר וגם בתומו. מדוע השניים לא הצליחו לממש את אהבתם?
יכולות להיות לכך כמה תשובות: חוסר התאמה פיזית (דבר שמקבל חיזוק בסצנה שבה הם פשוט שוכבים זה לצד זו עד שנרדמים); היותה של אריאנה דמות קריקטורית שלא באמת יוצאות ממנה אמיתות, והיא מזכירה יותר שחקנית מוחצנת, חסרת עוגן, המנסה בכל פעם לגלם תפקיד מסוים; הם אוהבים אחד את השני ודווקא משום כך לא מצליחים לשחרר את העכבות. ואולי הסיבה ההגיונית ביותר היא לאו עצמו.
קול צעקה בראשיתי
בשלב מסוים, לקראת הסוף, לאו חוזר הביתה, מקום קטן ליד מילאנו, נעצר מול בית הוריו, מביט בהם ממרחק ביטחון. הם נראים לו אחרת; מרוחקים יותר, זקנים יותר, מכונסים יותר. זה רגע כמעט מצמרר: התיאור של אביו נכנס למכוניתו ופשוט יושב שם בלי לנסוע; התיאור של אימו עומדת מעבר לחלון הזכוכית ודומה כי היא עצמה עשויה מזכוכית. הוא לא רצה לחזור הביתה, אבל כן חיפש רגע של חסד. איזו מחווה שבכל זאת תגרום לו להיכנס פנימה.
לא צריך להיות פסיכולוג קליני כדי לאבחן מיד שמצבו הנפשי של לאו מתחילת הספר נע בין אנהדוניה – חוסר יכולת לחוות הנאה – דיכאון והרבה רחמים עצמיים. בתווך מתברר שהוא גם פיתח התמכרות לאלכוהול. הוא מעיד על עצמו שהוא "חי על הקצה" כל הזמן, אם כי לא ברור מה עומד מתחת לצוק הקצה הזה, וכן שהוא "רדוף תחושה בלתי מובסת של חוסר ערך" (75). במצב כזה הוא לא יכול לממש אהבה, לא יכול לייצר אהבה, בקושי יכול לחשוב שהיא נחוצה לו. דבר לא מעניק לו הנאה בסיסית. אפשר לומר שהוא הפך ליצור מכני הפועל על מצב הישרדותי. מצד שני, הראש והלב ממשיכים לשקוע ולסבול בתוך הבוץ של עצמם.
"עד שיום שמש אחד תריחו את הרוח המגיעה מהים ותביטו בשמיים, ותבינו שאין למה לצפות" (18) הוא כותב בתחילת הספר, והקורא מבין שאכן אין למה לצפות; לא תהיה כאן גאולה, הזדככות, קתרזיס וגם לא רגעים קטנים של חסד. הכול ימוסך בתלישות של לאו, שהוא תלוש לא רק מהתקופה (שנות השבעים, שעליה הוא אומר בעמ' 49: "אנחנו חיים בזמנים קודרים מאוד, אבל מה לעשות, לא ניתנה לנו בחירה" – מה שרלוונטי כמובן לכל תקופה באשר היא), מזרם החיים, או מאורח החיים הבורגני המקיף אותו כמדקרות של המחשת לקותו. הוא תלוש בעיקר מעצמו.
כאיש של מילים (הוא בכל זאת ניחן ביכולת לכתוב, לערוך ולהקליד, אבל כנראה שלא מעבר לכך), הוא מנסה מדי פעם להיאחז בספרות, במרסל פרוסט, בט"ס אליוט ובאחרים. "פתחתי ספר וניסיתי להתמסר לפיתויי הקול הפנימי שבו אנחנו קוראים. הוא שונה אצל כל אחד מאתנו… אבל בכל מקרה הוא מושלם, ללא זיופים, הקול הבראשיתי שאולי היה לנו לפני שהגענו לעולם, בצעקה" (88). גם זה לא עובד לו כלל. הוא לא מוצא שם לא קול פנימי, לא צעקה, לא משהו להתחבר אליו. הוא מוצא במילים הללו שתיקה. בדיוק כמו עם אביו.
אירוע תרגומי חשוב
לאו מנסה להיאחז בשברים של חיי החברה הבורגנית – אם אלו הדיאלוגים והפגישות עם אריאנה או אנשים אחרים. דווקא הממד הזה ברומן משדר משהו מעט מלאכותי, לא אמין, אסתטי מדי, מדויק ושנון מדי. היחסים בין האנשים נעדרים דיבורי עומק, רק התחכמויות המבוססות על עקיצות הדדיות, משפטים שנונים מדי, מסך עשן חברתי, בלי שום מחוות, מבוכות או רגעי שתיקות. כאילו נכתבו עבור מחזה שעולה על גדותיו – דיאלוגים שחייבים לצלוף בכל רגע. רק עם גרציאנו יש ללאו יחסים אחרים, נוגעים ללב. רק איתו מבליח מתוך העקיצות משהו אחר הבא לידי ביטוי ומימוש לקראת סוף הספר, כאשר לאו חייב לקחת אחריות.
הספר שזור בלא מעט דימויים, שלעיתים גם הם מהווים איזשהו מיסוך ניסוחי, כמו משרתים בעצם את המצב האנושי המתואר בו. דומה כי קליגריץ', בדומה ללא מעט סופרים וסופרות, בעיקר בתחילת דרכם, לא יכול היה להשאיר אפילו משפט אחד נקי, פשוט. בין הדימויים והשנינויות הוא מפזר אמרות שפר בנוסח: אנחנו מי שאנחנו לא בגלל האנשים שפגשנו אלא בגלל האנשים שעזבנו; יש אנשים שניחנו בתכונה הייחודית ליצור רושם שהם עושים לך טובה כשהם מבקשים ממך עזרה; למה אנשים חיים תמיד כאילו החיים חוזרים על עצמם. לפעמים יש באמרות הללו קסם וכוח, ולפעמים הן נשמעות כמו מנטרות מעט בנאליות. אבל נסלחות, בכל זאת נכתבו לפני יותר מחמישים שנה.
בסופו של דבר מדובר ברומן מבדר ואפילו מעמיק, ולנוכח התוצרת התרגומית של השנים האחרונות, אף אפשר להגדירו כאירוע חשוב. אכן, פה ושם יש בו מהמורות ורגעים מעט חורקים, אך הכתיבה בו משובחת, והסיפור בו הוא לוקאלי ואוניברסלי בעת ובעונה אחת. סיפור על דיכאון ועל הכורח לנסות להתמודד עמו בלי אביזרים של המאה ה־21 כמו טיפולים, תרופות, מדיטציות וכיוצא בזה.
זהו ספר שמהדהד כאמור ספרים רבים מן המאה העשרים בעלי נוסח עלילתי דומה, אך בכל זאת הוא בעל קול משלו, טביעת אצבע וייחודיות. במידת מה הוא אף מייצר תחושה של ספר קאלט. יש לו כוח כובש ולעיתים – למרות האווירה המדכאת, הקודרת וחסרת התוחלת – מבליחים רגעים קטנים של הומור וכנות. ויש בו גם תהליך דק, אך משמעותי. לאו של סוף הספר הוא לא לאו של תחילתו. רק רומא היא אותה רומא.
