המתמטיקאי והאסטרונום גלילאו גליליי (1564־1642) נמנה עם החבורה הקטנה של המדענים הגאונים ששינו לחלוטין לא רק את תמונת העולם שבו אנו חיים אלא גם את אורחות חיינו הממשיים, וסיפור חייו הוא מהמפורסמים בסיפוריהם.
כל בוגר של מערכת החינוך מכיר את פרשת המאבק שניהל גלילאו נגד התפיסה התלמאית שהייתה מקובלת מימי אריסטו ועד קופרניקוס – ולפיה הארץ היא מרכז היקום והשמש והכוכבים סובבים אותה; תמונת עולם זה נתפסה כמשקפת בעולם החומרי את הסדר התיאולוגי והאידיאולוגי והנכון, כפי שיוצג בימיו של גליליי על ידי הכנסייה הקתולית.
ספרים לאין ספור, ואף מחזות וסרטים, גוללו את הסיפור. אחד מהם הוא מחזהו המפורסם של בּרֵכט, "משפטו של גלילאו", שבו הפך המחזאי את העובדות והציג את גלילאו כמי שמתעקש על האמת שלו עד הסוף ומוצא להורג על המוקד. ולא היא. ב־1631, בעקבות פרסום ספרו "הדו שיח" ("הדיאלוג – אודות שתי מערכות העולם הראשיות"), שבו הציג את עיקרי טיעוניו בזכות המודל ההֵליוצֶנטרי, נקרא גלילאו לרומא. הוא הואשם שם בהוראה והפצה של תורת הכפירה של קופרניקוס, ונחקר על ידי האינקוויזיציה. נוכח האיום להעלותו על המוקד נשבר גלילאו, חזר בו מדעותיו ונשלח ב־1633 למאסר בית בפירנצה לכל חייו. אפילו כשכבר היה חולה ועיוור סירב האפיפיור לחון אותו. גלילאו, מצידו, המשיך במחקריו וגילה את התנודות היומיות והחודשיות של הירח, עד מותו בשנת 1642.
זהו שלד העובדות הידועות פחות או יותר לרובנו. נדמה אפוא שלקורא שחי במאה ה־21 ומקבל כמובן מאליו את המודל ההליוצנטרי על כל הנובע ממנו – אין צורך בספר נוסף על גלילאו. מעניין לציין שעל קופרניקוס, קודמו של גלילאו למודל, ועל קפלר, עמיתו שהעניק את הבסיס להרבה ממחקריו וממצאיו – נכתבו הרבה פחות ספרים. אולי הסופרים מצאו שדמותו הצבעונית והאקסצנטרית של גלילאו האיטלקי מעוטרת יותר מהם באבק של כוכבים, או משום שמוצאם ושפות הכתיבה שלהם היו פחות נגישים לסופרי מדע פופולרי ולקוראיהם. מכל מקום, לשם מה דרוש ספר חדש?
ממשלות אנטי־מדעיות
כמי שקראה בעבר ספרים קודמים של פרופ' ליביו, האסטרופיזיקאי הישראלי־אמריקני, מחברם הפורה והמצליח של ספרי מדע פופולרי רבים וביניהם "חיתוך הזהב" המרתק, שמחתי לאחוז בידי את הספר החדש – דוווקא בזכות הניסיון הטוב שהיה לי עם ספריו הקודמים. לכך הצטרפה דמותו של גלילאו גליליי, שהיא תמיד קוסמת ומרתקת, בייחוד על רקע תקופת הרנסנס שבה חי, שהיא תקופה זוהרת, מרתקת ומלאה בניגודים פנימיים. לזה נוספה השאלה שחוזרת ועולה מדי פעם בשיח האינטלקטואלי, ושהפכה לכאורה לשאלה נצחית ובלתי פתורה: האם מאימת האינקוויזיציה ובתמורה לחייו, חזר בו גלילאו מעמדותיו או לא? ואם כן, האם התכחש להן באמת או רק מן השפה ולחוץ, ומה בעצם ההבדל בין שתי האפשרויות? לטובת כל מי שייקראו את הספר וירצו "לדעת את הסוף", כמו בכל ספר מתח טוב, לא אשיב על שאלה זו כאן. אבל מובטח לקוראים שימצאו את התשובה בגרסתה המלאה והמפורטת.
אבל מעבר לעניין זה, אפילו מחבר הספר מציג ביושר רב את השאלה "לשם מה עוד ספר על גלילאו", ואף מנסה להשיב עליה. בתשובתו הוא מציין את הידע הייחודי שלו כאסטרו־פיזיקאי, ידע שמשותף לו ולגליליי ומאפשר לו להבין היטב את עיסוקיו ולהסביר אותם בצורה מיטבית. ידע זה גם מאפשר לו "להעמיד את תגליותיו של גלילאו בהקשר הידע והסביבה האינטלקטואלית", לא רק של זמנו אלא גם של זמננו אנו, שבו חקר החלל נהנה מתנופה מדעית וציבורית עצומה. נימוק נוסף שמעלה פרופ' ליביו הוא הרלוונטיות של הסיפור לימינו: "בעולם שבו ממשלות מחזיקות בעמדות אנטי־מדעיות ומכחישי המדע תופסים עמדות מפתח…" – כפי שאכן אנו נוכחים לראות בשנים האחרונות, למשל בהתייחסויות לסוגיית שינויי האקלים ולמגפת הקורונה.
נראה שהנימוק השני הזה לכתיבת הספר מסביר את הפגם העיקרי והמעצבן בו: הצורך להפנות את תשומת ליבם של הקוראים לדמיון שהמחבר מוצא בין הסביבה האינטלקטואלית שממנה צמחה ההתנגדות לעמדותיו של גליליי, ובין "מכחישי המדע" או "מכחישי הקורונה" בימינו, גורם לכך שהספר רצוף חזרות בהקשרים שונים על ההשוואה או הדמיון בין הזמנים והמתנגדים. השוואה כזו אומנם מפתה מאוד ואולי בלתי נמנעת למי שכותב מאמר פובליציסטי בעיתון או בכתב עת מדעי־פופולרי, ויש לה ערך חינוכי ותועמלני חשוב לזמנה, אבל התוקף והרלוונטיות שלה מוגבלים. בספר שמיועד להימכר ולהיקרא לאורך זמן רב יותר מאורך חייו של עיתון, ושבו נסיבות עשויות להשתנות במהירות מן הקצה אל הקצה – החזרתיות הזאת טורדנית ומשעממת.
מריו ליביו. אריה ניר ומודן, 2021, 261 עמ'. מאנגלית: עמנואל לוטם
מקורות רבים מדי
אבל הסיבה העיקרית לאכזבתי מהספר נובעת בעיקר מן המטרה שלמענה הוא נכתב. הנימוק השלישי לכתיבת הספר מנוסח כך: "ברבות מן הביוגרפיות המלומדות… יש חלקים סתומים למדי – או מפורטים הרבה יותר מדי – לקוראים שאינם מומחים, גם אם הם משכילים. מטרתי היא לתת תיאור מדויק, ועם זאת קצר יחסית ונגיש, של חיי האיש המרתק הזה ושל עבודתו…". למרבה הצער, הספר אינו ממלא אחר שתי כוונות טובות אלו של מחברו.
מצד אחד, רבים מן הדברים עדיין סתומים מדי לקורא המשכיל הממוצע שאינו מתמצא, למשל, במתמטיקה. מצד שני, וגרוע מכך – מרוב רצון לספק "תיאור מדויק", הספר ארוך מדי, מפורט מדי וכולל המון פרטים קטנים ודקדקניים. כאלה שאפילו היסטוריון של המדע יתקשה להוכיח את נחיצותם, או כאלה שמעניינים אנשי מקצוע וסטודנטים לאסטרונומיה אך מבחינת הקורא הלא־מומחה, ואפילו המשכיל, הם מיותרים. לעיתים גודש הפרטים נראה כמופע התפארות של הכותב, שרוצה להפגין את רוחב השכלתו, מבלי שיש להם כשלעצמם חשיבות לעניין הנדון.
הרצון לספק לקורא את כל הידע האפשרי הן על גלילאו האדם, הן על מחקריו ודעותיו וההסברים המפורטים להם, והן על הסביבה העוינת שהתייצבה נגדו, על כל הדמויות שנכללו בה – מתיש. אולי קל להבין את התוצאה הזאת כשמביאים בחשבון את שפע המקורות הכתובים, מעבר לכל דמיון, שעמד לרשותו של המחבר, ואשר מפורטים במראי המקומות וברשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר. קשה לחוקר ולכותב לעמוד בפני הפיתוי הזה, בייחוד אם נזכור שהעימות בין גלילאו לכנסייה לא התפרץ רק בעשור האחרון לחייו אלא נמשך למעלה משלושים שנה.
חוויה אינטלקטואלית למתקדמים
גלילאו נכנס לעימות עם הכנסייה כבר בראשית המאה ה־17, בסביבות 1609. מאז ועד מותו העימות הזה לא חדל להתפרץ, כאשר בצד המתנגד לגלילאו נמצאו אישים וארגונים רבי כוח ומתועדים היטב, ובראשם האפיפיורים, מועצת הכנסייה והכנסייה הקתולית על שלוחותיה הרבות. הכנסייה הקתולית היא מוסד כותב ומשמר. תפוקת המסמכים שנאגרה בארכיונים של הוותיקן, המסדרים השונים, המנזרים ומוסדות ההוראה שלה – הלא הם האוניברסיטאות ובתי הספר, שכולם היו שייכים בזמנם לכנסייה – היא פנומנלית. ובניגוד לגניזות של היהודים, שנשמרו בעליות גג ובמרתפים וניזוקו מגשם, שריפות, הרס, גירושים ונטישות – הארכיונים הנוצריים נשמרו במידה רבה במלואם.
מאבקה של הכנסייה ושל אישים הקשורים אליה בגלילאו, והליכי משפטו המפותלים והממושכים, התבססו על כמות עצומה של ניירת ומסמכים וגם ייצרו כמות דומה. מהלך הדברים ועמדות המאשימים, כמו גם ההתכתבויות של גלילאו, תשובותיו להאשמות ומכתבים שהוחלפו בינו ובין תומכיו ומדענים אחרים – מיוצגים בהרחבה בספר. והם מופיעים כאן לאו דווקא משום שהכול חשוב, אלא פשוט משום שכל זה מצוי וזמין, והמחבר חש כנראה שחבל שלא להביא אותם.
לא ייפלא אפוא ש־200 עמודי הטקסט העיקרי מועמסים בגופן זעיר וצפוף, ושהאפרט המדעי – מקורות וביבליוגרפיה, הערות ומראי מקומות, ואינדקס שמות – משתרע על כ־50 עמודים. כמות כזו ראויה ואף רצויה בספר מקצועי שמיועד לעמיתים ולסטודנטים, אבל אינה מתאימה לספר פופולרי שמיועד לקהל המשכיל הרחב.
אין ספק שהספר מכיל מידע מעניין רב, ומי שיצלח אותו יזכה בחוויה אינטלקטואלית מרשימה ויוסיף ידע רב על גלילאו ועל תקופתו וסביבתו, עמיתיו ואויביו. חבל רק שקשה להמליץ לרבים לעשות זאת.
