שניים מאבות החסידות נקראו יעקב־יצחק: רב ותלמיד־חבר, מנהיג וממשיכו־למחצה. לשניהם יוחסו יכולות על־טבעיות, ורגישות רוחנית קיצונית ומייסרת. אלה הם "החוזה מלובלין", ו"היהודי הקדוש" מפשיסחה. שניהם גם היו נשואים פעמיים (ואחד מהם פעם נוספת, שארכה כמה דקות).
מעניין לחשוב על הדמיון והשוני בין הסיפורים על אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, ובין הסיפורים על אבות החסידות כגון שני יעקב־יצחק אלה. דומה שדווקא הראשונים, שהילת הקדומים העוטפת אותם עבה לאין ערוך, מתוארים כמעשיים יותר ממייסדי החסידות, מעורבים יותר עם הבריות, ובוודאי מחוללים פחות ניסים. בייחוד מעניין השוני בדימויי נשותיהם של אבות אלו, הקדומים והקדומים־פחות. רבקה ורחל אימותינו מזוהות עם עשיית חסד ועם פעלתנות מתוחכמת לקידום ההמשכיות של משפחת הברית. לעומת זאת, נשותיהם של "החוזה" ו"היהודי" נתפסות בספרות החסידית כגורמים מכשילים לצדיקים, שקשרו את ידיהם; כך לפחות על פי החומר שבידי צאצאיתו ליאורה איילון, מחברת הספר שלפנינו, ועל פי הבנתה.
איילון קמה לתקן את המעוות. היא תספר כיצד נראו הדברים מהזווית הנשית השתוקה. ארבע נשים, כנגד ארבע האימהות, מופיעות בחלומותיה ומספרות לה את סיפורן. אלו הן בריינדל היפה, אשתו הראשונה והאהובה של "היהודי הקדוש", שמתה בדמי ימיה, ממחלה שמסתמן כי נגרמה בעקבות התת־תזונה שגזר עליה מנהגו של בעלה לחלק לעניים את כל כספו; שיינדל, אחותה הקטנה, אשתו של היהודי הקדוש מאז ועד שנשמתו פרחה במאמץ של התעלות רוחנית; אישה ששמה אינו ידוע, שהחוזה מלובלין גירש עוד במהלך החתונה משום שזיהה טומאה רוחנית במראה פניה; וביילה, אשתו האחרונה של החוזה.
אף כי שוב ושוב חוזרת המספרת מילה במילה, משום מה, על חזון ארבע הנשים, רק אחת מהן מדברת ומספרת: שיינדל. בהתאם לכך, גיבוריו המובהקים של הסיפור הם שיינדל ובעלה, היהודי הקדוש. כצפוי, קשה להיות האישה שבלית־ברירה, היפה פחות, זו שנלקחה לאישה רק כדי שתמלא את מקום אחותה המתה; קשה עוד יותר כשאחות מתה זאת נכנסת בך לזמן מה כמעין דיבוק; וקשה מאוד להיות רעייתו של איש רוח סגפן התובע מעצמו, מתלמידיו ומבני משפחתו הסתפקות במועט ואשר מוכן לשלם ביוקר על דבקות בפרינציפים. למשל, להימנע מעשיית ניסים גם במחיר מות ילדו של רבו.
סיפוריהם של שני הצדיקים ההם, אנשי רוח ואש, מסעירים. הם מעוררים השראה אך גם תימהון, ואפשר שגם כעס על הקפדותיהם שעלו להם ולאחרים ביוקר. איילון מצליחה להעביר את המתח הרוחני שבדמויותיהם, אף כי אינה מאירה את כל פרקי סיפורם ואת כל הצדדים בדמויותיהם; ועל כך היא מוסיפה כאמור את הצד של בת הזוג, המספקת נקודת תצפית שלבד מכך שהיא מעניינת כשלעצמה, היא מעבה ממדים חשובים בהבנת דמותם של הצדיקים.
דמותה של המחברת עצמה, כבעלת החזיונות המדמיינת את קולה של בריינדל, מספקת לספר מעין מסגרת, שהיא גם מעטפת אידיאולוגית. למקראה אפשר לחשוש שצפויים לנו וידויי מחאה של נשים דרוסות, מנוצלות ומושתקות, החושפות את הגסות והעליבות של בעליהן הנערצים. אך בריינדל עצמה נמצאת מעל לזה. היא מודעת למחיר ששילמה כאישה בחברה הרואה את הנשים כפחותות, אך גם מוקירה את ערכיה האחרים של חברה זו, אוהבת את בעלה כגופה, ורחוקה מסדר יום רדיקלי או אנטי־משפחתי. לפנינו, במבט כולל, ניסיון הוגן להאיר את העולם הרוחני המוקצן של חלקים מעולם החסידות, מנקודת המבט הנשית הביתית.
