מאחורי המסכה של חיים ולדר

כדורי האקדח שירה חיים ולדר בעצמו ביום שני שעבר, פילחו את ליבו של הציבור החרדי כולו. סערת הרגשות שמטלטלת מאז את המגזר מכילה את כל סימניה של טראומה קולקטיבית: חוסר אמון, בהלה, אבל, זעם, הכחשה ועוד.

כיליד חיפה, נטיתי ברגעים הראשונים לחשוב שרגשותיי העזים בעקבות המקרה קשורים להיכרותי מקרוב את משפחת ולדר, המשתייכת לקהילה החרדית הקטנה בבירת הצפון. עבורנו, בני חיפה החרדית, חיים ולדר היה בראש ובראשונה ידוען מקומי ומקור לגאווה. אבל מהר מאוד גיליתי שכל חרדי שאני פוגש חווה טלטלה רגשית דומה בעוצמתה; איכשהו, כולם הושפעו ממנו באופן אישי.

מה היה עבורנו חיים ולדר, שחשיפת מעשיו ובעקבותיה התאבדותו עוררו תגובה כה עזה? בדברים הבאים אנסה להשיב על כך באמצעות תיאור נסיקתו הציבורית של ולדר, הקריירה הספרותית שלו והמהפכות שהוביל בשורה של תחומים. ולדר, אטען, היה אחד ממעצבי הציבור הליטאי של ימינו, לא פחות.

ראש ישיבה או ראש מאפיה

בעידן שלפני חיים ולדר, ספרות חרדית לגברים לא ממש הייתה קיימת. ספרות הילדים הייתה מורכבת בעיקרה משלוש סוגות: סיפורי ההרפתקאות של שמואל ארגמן, מעין הגרסה החרדית לספרי חסמבה ודנידין; סיפורים דידקטיים בעיתון "זרקור"; וביוגרפיות של גדולי ישראל, שתיארו דמויות על־אנושיות, נטולות פגמים. למעט הסוגה האחרונה, הסופרים החרדים של אותם ימים כתבו בשם בדוי, שהרי אין לך בושה גדולה מהידיעה שאנשים זרים קוראים את ההבלים שאתה מפריח לחלל העולם, במקום לשבת וללמוד גמרא.

בכלל, לגבר חרדי ראוי אין זמן לשטויות, וגם חיי הרגש הפנימיים בגדר שטויות המה. הדבר היחיד שלמדנו עליהם הוא החלוקה החז"לית בין היצר הטוב והיצר הרע. כל דבר שחורג מהנורמה היה מקור לבושה. בזיכרוני עולה כעת ספר ישן שקראתי ובו הגיבורה מסתירה סוד אפל הקשור במשפחתה, וכמעט אינה יוצאת מהבית. בסיום הספר מתגלה שאחותה, הו כמה מצמרר, היא חירשת.

לתוך העולם הזה הופיע חיים ולדר.

הוא נולד למשפחה בולטת בקהילה החרדית הקטנה של חיפה, למד בישיבת "משכן יעקב" שבראשה עמד סבי הרב דוד שרגא כ"ץ ז"ל (כיהן גם כרב שכונת הכרמל בעיר, והלך לעולמו לפני חודש), ואחר כך ב"כנסת חזקיהו" ברכסים. מעדויות שונות, כולל שלו עצמו, עולה כי ולדר הצעיר היה נער היפראקטיבי בדור שלא הכיר את המונח, וכי שנות חינוכו היוו אתגר לעצמו ולסביבתו. סבתי עליה השלום, שהכירה את חיים הנער ואת גלגוליו בשנות הישיבה, נהגה לומר: חיים עתיד לצאת או ראש ישיבה או ראש מאפיה.

לאחר שנים סוערות הוא הגיע בסופו של דבר לשלב הנישואים כבן ישיבה, עבר לבני־ברק והחל לעבוד שם כמורה. בציבור הליטאי, בוודאי באותן שנים, הוראה בבית ספר יסודי נחשבה לאחת העבודות הנחותות. לא רק שהמורה אינו לומד גמרא, הוא גם ממלא את יומו במריבות עם זאטוטים. ולדר לא היה רק מורה אלא גם יליד חיפה, עיר שבאותן שנים התקיימה מחוץ ל"תחום המושב" החרדי, ושהקהילה החרדית בה באותן שנים התאפיינה באופי משלה, פתוח ומתון יותר. ואכן, ולדר היה "מודרני": בגדיו חרגו מקוד הלבוש החרדי, הוא קרא ספרות חילונית והתמצא בתרבות כללית. אבל ולדר הצעיר היה גם מורה כריזמטי, ותלמידיו העריצו אותו. הוא האזין לבעיותיהם, סיפר להם סיפורים משלו וביקש מהם לספר לו על עצמם.

באותה תקופה שבה עשה ולדר את צעדיו הראשונים בעולם החינוך, סוף שנות השמונים וראשית התשעים, הכריז הרב שך, מנהיג הציבור הליטאי, על מרד בשלטון היחיד של חסידות גור. הוא הקים עיתון ליטאי, ואחר כך מפלגה ליטאית. ולדר עם כישרון הכתיבה שלו גויס למערכה, והחל לפרסם את סיפורי תלמידיו ביתד נאמן. בשנת 1993 החליט ולדר לקבץ את הסיפורים לספר. הוא פרסם אותו בשם בדוי, כמקובל (ח. יערי), וקרא לו "ילדים מספרים על עצמם". המילים הללו כשלעצמן ביטאו את המסר, וקראו תיגר על הכתיבה החרדית הקלאסית. לראשונה סיפרו הילדים לעצמם, על עצמם, ולא על ילדים דמיוניים וצדיקים להפליא שאוספים את כל הצעצועים לפני שאימא מבקשת. אם להאמין לעדותו של ולדר בריאיון לעיתון הארץ בשנת 2002, תוך שבוע וחצי נמכרו אלפיים עותקים מהספר. בתוך עשור נמכרו ממנו 40 אלף עותקים.

ולדר הפנים את הפוטנציאל. הוא פרסם בעיתונים את תיבת הדואר שלו, ואלפי ילדים החלו לשלוח אליו את סיפוריהם. כל ילד בני־ברקי באותן שנים הכיר את "ת.ד. 211". ולדר היה בוחר את הסיפורים המעניינים שהגיעו אליו, עורך אותם ומפרסם עוד ועוד ספרים בסדרה שהלכה וצברה פופולריות. על הספר השני בסדרה כבר התנוסס שמו האמיתי של המחבר. בסך הכול פורסמו בסדרה הזו 14 כרכים. כמי ששלט בסיפוריהם של הילדים ותיווך אותם לקוראים, ולדר בחר לעצב את הסיפורים באופן פסיכולוגי: הילדים קראו על התמודדויות רגשיות, ולמדו, כלשונו, ש"הלב הוא לא מחסן". מותר לדבר על הרגשות שלך.

בעקבות "ילדים מספרים על עצמם" המשיך ולדר וכתב סדרות נוספות לילדים, בהן "ילדים כותבים על עצמם", שנשאו את אותם מסרים. מעניינת במיוחד הסדרה "ילדים בעקבות העבר", שבה נעשתה "ולדריזציה" לסוגת ההגיוגרפיה: סיפורי המופת על גדולי ישראל נקראו עכשיו כמדריך להתמודדויות יומיומיות בחיי החברה של נערים.

ולדר חשף את הילדים החרדים לעולם חדש ומופלא, והם השיבו לו בהערצה. הוא מינף אותה ופתח את קייטנת "ילדים מספרים על עצמם", שהייתה הדבר הכי מגניב בשביל ילד חרדי בשנות התשעים. אני זוכר כמה קינאתי בחברים שהלכו אליה. אירוע השיא של הקייטנה היה כאשר הילדים התאספו ברחבה, מסוק היה נוחת מול פניהם, וממנו היה יוצא חיים ולדר. הילדים היו צווחים ומשתוללים, מסתערים על הידוען שירד משמיים בדמות אדם, והוא היה מחלק להם ספרים בחתימת ידו, חרות על הלוחות.

האיש שבקיר

נישא על גלי ההערצה, הרחיב ולדר את מניפת הכתיבה שלו והחל לפרסם סיפורים קצרים למבוגרים. הנה שמותיהם של כמה מספריו הראשונים בסוגה הזו: "שימו לב אל הנשמה", "יש דברים נסתרים", "מאחורי המסכה", "אנשים ללא מסכות", "אל תוך עצמך". קשה להחמיץ את המוטיב החוזר, שכעת מקבל משמעות אפלה יותר.

ואכן, הנרטיב הקבוע בספרים הללו הוא העולם כנשף מסכות, שבו התמונה המוצגת לעולם אינה דומה לרבדים הנסתרים שבמעמקים. התמה שחרזה את ספריו של ולדר הוא שאנשים נוטים לייצר לעצמם תדמית נוצצת, שלרוב אין קשר בינה ובין אישיותם האמיתית, המעלה אבק במעמקי התת־מודע. בספריו ביקש ולדר לחשוף את אותה אישיות פנימית, וכמו שעשה בספריו לילדים – לדבר בקול על רגשות.

ולדר השתמש בטכניקות ספרותיות ששאב מהסופר האמריקני דיימון ראניון, בהן שימוש בכינויי גוף חריגים, בזמן הווה ובלשון היפוך אירונית. כששמעתי על כך לראשונה הלכתי לספרייה ושאלתי ספרים של "ולדר המקורי". לפחות לפי התרשמותי באותן שנים, התלמיד עלה על רבו. אחד הסיפורים, "האיש שבקיר" ("מאחורי המסכה", עמ' 97), הועתק מראניון בגלוי, תוך מתן קרדיט לסופר המקורי. זהו סיפור־מסכות, שבו שכונת עוני שלמה מתארגנת לרמות עשיר מחו"ל כאילו הומלס מקומי הוא אדם עשיר לא פחות ממנו, וזאת כדי לקיים את השידוך בין ילדיהם (כך בגרסה החרדית של ולדר; במקור מדובר בקשר רומנטי בין המדוברים עצמם. ראו "מדאם לה־גימפ", בתוך: דיימון ראניון, "חוש הומור וסיפורים אחרים", ידיעות ספרים, עמ' 300). בעוד שאצל ראניון טכניקות הכתיבה שימשו כדי ליצור דימוי של עולם קשוח, אצל ולדר הן מהוות דרך ליצור ריחוק אירוני בינו ובין גיבוריו – המשתלב בעולם המסכות הכללי שלו. הריחוק הזה מכונן משחק של גילוי והסתרה המאפשר לנו לגעת ברגשות הגיבורים, המוסתרים לעיתים גם מהם עצמם.

כמו הילדים החרדים, גם המבוגרים זכו לסדרה בת 12 כרכים בשם "אנשים מספרים על עצמם", שבה חזרו הנושאים החביבים על ולדר: חינוך והשפעתו כעבור שנים, התמודדות עם רגשות, וגם ההשגחה החופפת על חיי האדם.

בשלב מסוים הופיע בסדרה הזו אנטי־גיבור מעניין, שבהמשך זכה לספר משלו. זהו "הצ'אלמר", אדם מבוגר בן היישוב הישן בירושלים, שהוא ההפך הגמור מכל מה שוולדר קידם: ציני, אינו מאמין בשיח על רגשות, והפסיק לחנך את ילדיו כשמלאו להם 13 שנה. הוא מרוחק מהעולם המודרני ומכל סוג של נימוס מקובל, והסיפורים השונים מתארים כיצד הוא בז למוסכמות החברתיות. "הצ'אלמר" של ולדר מייצג מעין חרדיות ישנה וקמאית, שוולדר נאבק לכאורה לשנות ו"לתרבת" אותה. עם זאת, ניתן לחוש שוולדר אוהב אותו יותר מגיבוריו האחרים, וחש מעין נוסטלגיה כלפיו. אם להשתמש במינוח יונגיאני, נראה שוולדר נהנה לשחק איתו כדי להתעמת עם "הצל" שלו.

מעניין במיוחד לשים לב לפעילות החטטנית שמבצעת אשתו של הצ'אלמר. כאשר הם הולכים יחד לכותל המערבי, היא פותחת את הפתקים המוטמנים בין אבניו וחושפת את סודותיהם הכמוסים ביותר של אנשים. גם כאן חוזר העיסוק בסודות שנחשפים, במסכות שמוסרות.

למען הדיוק ההיסטורי ושלמות התמונה, יצוין כי בשנות צמיחתו של ולדר החלו גם שורה של סופרות חרדיות לפרסם את יצירותיהן הספרותיות שזכו לפופולריות רבה. בהן למשל לאה פריד, חוה רוזנברג ועוד. עם זאת, ספריהן נקראו בעיקר על ידי נערות ונשים, ואילו ספרי ולדר כבשו גם את לב בחורי הישיבות והגברים החרדים. זאת ועוד: המסר הרגשי והפסיכולוגי, אולי אף החתרני, בספריו היה מפורש יותר.

"בונה לעצמו צבא של ילדים"

בכל יום ראשון הייתי נוטל לידי את גיליון יתד נאמן שהגיע לבית הוריי, מרפרף על פני שלל ידיעות בנוסח "מכתבו של מרן הוקרא בחרדת קודש בפתיחת ישיבת שמן משחת קודש", או "הלם ותדהמה נוכח מזימת עקירת התורה", ומגיע במהרה לטורו הקבוע של חיים ולדר, שבאותן שנים נקרא "מול המראה".

ולדר פעל בחברה שהפוליטי הפך בה למקודש והוגדר כמלחמת מצווה, ונטל אותו אל התחום החביב עליו: האישי. הוא היה מתמקד באירוע פוליטי מהשבוע האחרון, ומראה כיצד מתבטאת בו תופעה פסיכולוגית מסוימת. זכור לי למשל טור שבו הפך את הפסדו המי־יודע־כמה של שמעון פרס, לסיפור על שימון, ילד חסר חן. זה שאומר את אותן בדיחות כמו אחרים, אבל אף אחד לא צוחק מהן. הוא מתנהג כמו כולם, אבל משהו בו מעצבן.

היצירה הפוליטית המובהקת שלו היא הספר "קוראים לי צביקי גרין". מתוארת בו הקמת מפלגה תורנית בידי "ראש הישיבה", באופן שעוקב במדויק אחר הקמת דגל התורה בידי הרב שך. הסיפור מוצג מנקודת מבטו של ילד, בן לפעיל במפלגה. בעוד שהאב חי למען "ראש הישיבה", צביקי סובל מהפעילות הפוליטית. "לא הבנתי מי זה האיש הזה כלל ישראל, ולמה הוא לא עוזב כבר את אבא שלי בשקט". חברו הטוב של צביקי הוא נער ממשפחה חסידית, ובעקבות המחלוקת בין הוריהם מסתכסכים גם הילדים. הסיפור מגיע לשיאו כאשר שני הילדים נחטפים בפיגוע מיקוח, ושעות המתח מקרבות ביניהם. אף שהספר מביע תמיכה מוחלטת בהקמת המפלגה בת־דמותה של דגל התורה, קול חתרני בתוכו מציע שכל הפוליטיקה הזו לא באמת שווה מריבה בין שני ילדים.

עם השנים הלכו מסריו של ולדר והתקבלו בציבור, והוא הפך לאחת הדמויות החשובות בעולם החרדי: הוא נעשה לאיש חינוך בולט, הקים את "המרכז לילד ולמשפחה" של עיריית בני־ברק, והוביל מסעות הסברה שהשרישו את תפיסתו בציבור. הוא החדיר בחברה החרדית את מושגי הייעוץ החינוכי, הזוגי, הרגשי, ההורי וכן הלאה; הוא הטיף נגד הכאת ילדים; למען חינוך מותאם ללקויי למידה; למען פתיחות לילדים חריגים ושילובם בחברה; למען הקשבה לרגשות הילד והמתבגר; וכן, הוא גם דיבר, כמה אירוני, על מוגנות מפני פגיעות מיניות.

הפתיחות של ולדר עוררה עליו את חמתם של אישים שרבים מהם יצטרפו בהמשך ל"פלג הירושלמי". ביניהם בלט הרב משה מרדכי שולזינגר, תלמיד חכם בני־ברקי שהיה מקורב לרב שך ונודע כאישיות ססגונית וקנאית. בחושיו המחודדים הוא זיהה את השינוי התרבותי שמחולל ולדר במגזר החרדי, וגם את תאוות הכוח שלו: "הוא בונה לעצמו צבא של ילדים… הם רוצים לצאת כמוהו רחמנא ליצלן", התריע. אך ההנהגה החרדית המרכזית, שעימה רקם ולדר קשרים מאז התגייסותו לטובת "דגל התורה" הצעירה, הביעה תמיכה מוחלטת בוולדר.

במקביל הוזמן ולדר לשדר תוכנית רדיו קבועה ב"קול חי", ונקרא להשתתף ולתת את שמו לשלל מיזמים חינוכיים וספרותיים. השם חיים ולדר הפך למותג מצליח. ספריו וטוריו החלו לשאת את שמו, כמו בסדרה "עצות מהחיים" העוסקת בענייני חינוך והורות, "סיפורים מהחיים", וטורו ביתד נאמן שעבר לגיליון יום שישי והחל להיקרא "אות חיים". בסיפורים מאוחרים שלו תוארו ילדים שסובלים מבעיות רגשיות עד שהם פוגשים מורה או מטפל מדהים, שבחלק מהמקרים שמו הוא חיים.

המושך בחוטים

באחד מסיפוריו של ולדר, הקרוי "ניסוי במדעי החברה" ("אל תוך עצמך", עמ' 26), מתוארת נערה כריזמטית בשם עמליה, המכנה את עצמה "מהנדסת אנוש" ומשתמשת בכריזמה שלה כדי לתמרן את החברה. יש אנשים שיודעים למשוך בחוטים ולהפעיל את זולתם כבובות משחק, אומרת מורתה הקשישה, אך כאלה שעושים זאת ברמתה של עמליה היא איננה מכירה. בסוף הסיפור, כאשר המניפולציה שלה נחשפת, חברתה מטיחה בה: "את, עמליה, היית ההונאה. את זו שממנה פחדנו. זו שהתחברנו אליה משום שכך היה כדאי לעשות, ולא מפני שהלב רצה לעשות… משעה ששיחקת בנו כביכול, והשתמשת בכוחך… הייתה לנו האפשרות להשוות בין הזיוף לבין הדבר האמיתי".

האם עמליה היא בעצם בת דמותו של ולדר? האיש ששינה את החברה ועיצב אותה מחדש בצלמו. בידע שחשף בפנינו הוא השתמש כדי לצבור כוח, ובכוח שצבר השתמש כדי לחולל דברים נסתרים ואפלים, אפלים מאוד.

שמואל בן־שלום הוא בוגר ישיבות "נחלת הלויים" ומיר, וכיום סטודנט לתואר שני במדע הדתות באוניברסיטת תל־אביב